אחד מהילדים העניים של עירי, מאלה שרבים טוענים שכולם צריכים לקבל יחס לפניו, לימד אותי שיעור גדול: איך לחבק יונה.
הוא רק בן 11, יליד אריתריאה שעבר בגיל חמש מסע תלאות מזעזע בסודן ומצרים. עד שהגיע לישראל, שגם בה היומיום שלו כולו שברים וטלאים. אבל יש לו משהו החסר למרביתנו: הוא יודע להמריא מעל הקשיים, לעוף. והוא הילד הראשון בחיי שהתאהבתי בו דרך הגב – השכמות החדות שלו מיוחדות, בולטות כמעין זיזים מעוגלים, והוא משוכנע שנולד עם כנפיים, אותן הוא "פושט" ו"מאפסן" בתא שלו רק כשהוא שוהה במועדונית שלנו.
בהמשך התאהבתי בילד-ציפור גם מלפנים, כשראיתי אותו יושב על מדרגות המועדונית, עוטף בחיקו יונה ושניהם עטופים בכנפיו. לא ב"הר אדוני" המופלא של ארי דה לוקה, אלא בדרום תל-אביב, בסמטה הקטנה של בעלי מלאכה, שהביוב זורם בה חופשי. בספר, בנאפולי, מבקש הרב הגיבן, הסנדלר המבצע תיקון נשמות באמצעות תיקון נעליים, לעוף לירושלים, "העיר היחידה בעולם שבה המוות מתבייש שהוא קיים." אבל המוות, מתברר, בהחלט לא ביישן כשמדובר בתל-אביב.
איור: אמיתי סנדי
בחמש השנים האחרונות, מתו בגני הילדים הפיראטיים בדרום תל-אביב 15 תינוקות, וכל יום שאינו מסתיים בטרגדיה הוא נס. 3,000 מילדי קהילת הפליטים מצטופפים ב"גנים" האלה מדי יום עד הלילה – שקופים, נטולי כל מעמד וזכויות, בסיכון פיזי ורגשי מתמיד ובעיכוב התפתחותי ששיעורו מתקרב ל-45% ביחס לכלל האוכלוסייה. בראשית השנה הקודמת, נדמה היה לזמן קצר כי הובן שאכן מדובר בעניי עירנו, בילדים שחייבים להציל את חייהם. תוך חודש וחצי מתו חמישה תינוקות, התקשורת עסקה בתופעת "מחסני הילדים", והתעורר גל אזרחי גדול של מתנדבים ותרומות. אפילו הממשלה התעוררה והתחייבה לפרויקט סיוע. אך בעוד הדוגית עם אלפי הקטנטנים ממשיכה לנוע מאז באותם מים סוערים, מלחיה נרדמו ברובם וגם הסיוע הממשלתי טרם הגיע. מחריד ככל שיהיה, מה שנאמר לנו לאחרונה שוב ושוב הוא: "כנראה שצריך למות עוד תינוק". ימותו – יקבלו.
אני עצמי מחכה ליונה מאז הקמת עמותת "אליפלט – אזרחים למען ילדי פליטים". למרות הדאגה והקשיים הגוברים להחזיק את האצבע בסכר, המתנתי לה – לרעיון מעצים, מאיר, מעורר. פרויקט שיחתור ויחלחל כמו מים תחת חומת הצבע, שיאפשר לכל ילד ומבוגר – ולא רק למועדון הממון, כמקובל בעמותות רבות – לקחת חלק פעיל בשינוי המציאות של הילדים. היונה הגיעה בסמס מהבת שלי: ספר צביעה. לצבוע יחד את חיי הילדים בצבעים יפים יותר.
יהודה אטלס ודתיה בן דור תרמו לנו מיד את "והילד הזה הוא אני" ו"אני תמיד נשאר אני". רותו מודן הייתה המאיירת הראשונה אליה פניתי לתרום איור מיוחד לצביעה, ומעודדת מתגובתה החיובית והסכמתה המידית, שלחתי עוד באותו הלילה קול קורא במייל לעוד 38 מטובי המאיירים לילדים. למחרת בבוקר התעוררתי לנס.
איור: זאב אנגלמאייר
אני מודה שלא פיללתי לכדור שלג כזה של אנושיות, נדיבות, חכמת, רגש וכישרונות. דמעתי הרבה בשבועיים בהם זרמו אליי האיורים: החתול ("לפעמים אני עצוב") של זאב אנגלמאייר, הילד המזמר שמהכלוב בראשו פורחת הציפור ("ולפעמים אני שוכח") של דוד פולונסקי, ה"סלפי" של הילדים במדי סופרמן ("לפעמים אני גיבור") של מישל קישקה, הילדים המשקים גן שכולו מעשה ניסים ונפלאות ("ולפעמים אני חרוץ") של גפן רפאלי, הילד הנתלה על קרן ירח ("לפעמים בצד") של צחי פרבר, האיורים המשיכו להגיע כפנינים לשרשרת, אוקיאנוס מלא כוכבים. והאיור של אמיתי סנדי, שכשקיבלתי אותו שאלתי, איך ידעת שלילד החובק יונה באמת יש כנפיים?
האיחוד היצירתי המרגש הזה הוליד את "בכל צבעי הקשת – ספר הצביעה של אליפלט", וממנו נולד עוד "ביחד", מרגש בטירוף: תוך יומיים בלבד, רק באמצעות תרומות צנועות של רבים, הגיע ליעדו ההד-סטארט להדפסת המהדורה הראשונה של הספר. ערב יום השואה – מפוסט אחד שהעליתי בפייסבוק ושותף על ידי מאות – בנשימה עצורה ובצמרמורת, ראיתי את הגשמת "ולא יהיו עוד ילדים בלתי נראים".
איור: דוד פולונסקי
ביום שבת, ה-4.6.16, בשעות 12:00-14:00 בצהריים, נקיים בבית רומנו בדרום ת"א את "יריד אליפלט" – חגיגה חברתית, אקטיביסטית, למכירת "בכל צבעי הקשת" ותוצרים שהפקנו ממתנות המאיירים, עם שפע ביתנים ופעילויות לילדים, לצעירים, למבוגרים. הכל מגיע מנתינה, לתרומה. חם מהלב, כמו מאות פיתות הכרובית שתורם אייל שני. בואו נציל חיים, יחד. זה כמו ההד סטארט לספר – הפעם ב"לייב": ככה מחבקים יונה. ככה מעניקים כנפיים לשינוי חיי הילדים.
יעל גבירץ היא מייסדת ומנכ"לית "אליפלט", אשר הוקמה בעקבות שריפת מעון ילדי פליטים מאריתריאה וסודן בבקבוקי תבערה. מתנדבי העמותה מסייעים לילדים במזון, במרפא, בציוד בטיחותי, בחינוך ובהעשרה. העמותה אינה זוכה בתמיכה ממשלתית וכל המשאבים לפעילותה מגיעים מאזרחים. www.elifelet.org
