כתבה שנתקלתי בה בפייסבוק עוררה בי רגשות מעורבים: זוג הגיע לאכול במסעדת המבורגרים וראה מלצרית מתפנה מעיסוקיה כדי לעזור לאדם נכה שהתקשה לאכול בשל המוגבלות של ידיו. הזוג כל כך התרגש מהמחווה, שהם חשו צורך לכתוב למלצרית פוסט תודה בפייסבוק. כמה ימים לפני כן, התפרסם שמלצר בג'ורג'יה קנה אוכל והאכיל נכה חסר ידיים. לפני חודש עובד במקדונלדס בטיוואן תועד כשהוא מאכיל אדם נכה. לפני שלוש שנים, מלצר במסעדה בפקיסטן צולם כשהוא מאכיל קבצן שישב על המדרכה.

בכל המקרים הללו, פורסמו פוסטים וכתבות בתקשורת ובמדיה החברתית, שחיממו את לבם של אלפים, ועד מהרה הפכו ויראליים. ואמנם, מדובר באנשים טובים באמצע הדרך, שראו מצוקה ופשוט לא יכלו להתעלם. האנשים שכתבו את הפוסטים היו עדים לטוב הלב הזה ועשו את המעשה המתבקש בימינו: שלפו את הטלפון הנייד, צילמו, והוכיחו לעולם שהנה, יש עדיין אנשים טובים בעולם הקר והמנוכר הזה.

אבל במקום שמחה, הפוסטים האלה מעוררים בי אי-נוחות. "בסיסם של סיפורים מסוג זה הוא הפסיביות והנזקקות של האדם הנכה – נזקקות שסביבה יכול הכלל להתאגד בלי קושי," נכתב בפוסט מצוין בבלוג Cripples Scholar, אותו כותבת ומנהלת דוקטורנטית ללימודי מוגבלות ביקורתיים – בעצמה אוטיסטית ובעלת שיתוק מוחין. "סיפורים כאלה לא מחנכים את הציבור על מוגבלות, אלא רק מחזקים את התפיסה שנכים הם פסיביים, ושהתרומה החיובית היחידה שהם מעניקים לעולם היא בכך שהם מאפשרים לאנשים שאינם נכים את האפשרות להיראות טוב על ידי כך שהם מסייעים להם. הם לא נותנים פתח להכרה באנושיות והייחודיות של האדם המוגבל."

בפוסט מתוארת תופעת ה-Inspiration Porn, מושג שטבעה סטלה יאנג המנוחה, קומיקאית ועיתונאית שדיברה רבות על המוגבלות שלה. במסגרת התופעה, ייצוגים תרבותיים כגון כתבות או סרטונים מאדירים אנשים עם מוגבלויות, באקט שלמעשה מחפיץ את האנשים בעלי המוגבלויות, רק על מנת להסב לאנשים ללא מוגבלויות הנאה. כשצופה ללא מוגבלות צופה בייצוגים האלה, הוא חושב לעצמו, "כנראה שמצבי לא רע כל כך לעומת הנכה הזה!"

"אנשים נכים לא קיימים כדי שאתם תרגישו טוב עם עצמכם," נכתב עוד בפוסט, ונזכרתי במקרה נוסף שתועד בארצות הברית, בו עובד של מקדונלדס נצפה מסייע לאדם עם מוגבלות לאכול (הסרטון צולם ללא ידיעת העובד או האיש לו סייע), במה שהפך גם כן לפוסט ויראלי ששיבח את הסבלנות וטוב הלב של העובד שהחזירו למי שתיעד אותו – ומשם לצופים ולקוראים שנחשפו לסיפור – את האמון בטוב הלב האנושי.

"אף פעם אל תתעלמו מאדם עם מוגבלויות, אתם לא יודעים כמה השראה הוא יכול לתת לכם!" דוגמא קלאסית ל-Inspiration Porn

ומה, יגידו לי, אתה מעדיף שלא יעזרו לנכים בכלל? עדיף לתת להם להתמודד, להיכשל ולגווע מרעב, או לכל הפחות ללכלך לעצמם את הידיים והבגדים? מה הבעיה עם קצת עזרה לזולת בעולם הציני והמנוכר שלנו?

"אינני טוענת שאנשים ללא מגבלה לא צריכים לעזור לאנשים נכים," מסכמת כותבת הבלוג את הדברים יפה, ואני מסכים. "אנשים בהחלט צריכים לעזור, אך לא במטרה לקבל תשבחות. אנשים צריכים להימנע מהתשבחות האלה, אלא הם הן באות מהאדם הנכה עצמו – אחרת מדובר במצב בו אנשים ללא מגבלה טופחים על השכם של אנשים אחרים ללא מגבלה, המסייעים לנכים ואחר כך משפילים אותם בלי לשמוע את חוות דעתם."

אז לא, אני לא מבקש מאנשים להפסיק לעזור לזולתם. אבל לפני שאת קופצים לתעד, לפרסם או לשתף סיפור מרגש, חשבו על ההשלכות של ייצוג כזה על אנשים בעולם. במילותיה של דנה דימנט: "כל מקום שבו מוצגים אנשים עם מוגבלות רק כאנשים עם מוגבלות, ואנשים שעוזרים להם כ״טובים״, זה משמר את העיוות במקום לתקן אותו."

דני גרמייז הוא עורך אביליקו – האתר המקיף לחיים עם מוגבלות