השנה, אחרי קרוב ל-30 שנה של חיים נפרדים ביבשות שונות, ההורים שלי סוף-סוף התגרשו. מיותר לציין שלגדול בבית של הורים בלימבו זוגי משאיר משקעים נפשיים לא מבוטלים, ואמנם אני עובד בהייטק, אבל עם זאת אין לי כסף לטיפול, ויש מלא שיט שאני צריך לעבד, בכל הנוגע לחלוקה דואלית בוגרת של אמא-אבא, נקבה-זכר, ין-יאנג, שמאל-ימין, יהודית-דמוקרטית (טוב נו, האחרונים הם תוספות מאוחרות יותר).

אז אני משתמש בעורכת של "המקום", צ'יף אירית דולב, כדי לפרוק מעל הלב דברים שאני רוצה להגיד להורים שלי. היא מלוהקת במשחק התפקידים החולני הזה לתפקיד דמות האם הנוכחת, התומכת. לתפקיד דמות האב הנעדר ליהקתי את עמוס רגב, עורך "ישראל היום". אני כל הזמן אומר לה כמה התנאים אצלו מפנקים יותר, כמה הוא מעריך יותר את העבודה שלי ומתגמל אותי בהתאם.

והצ'יף שם, כמו אמא תומכת, ועמוס רגב לא, כמו כל אבא מזניח, אלא שבשבועות האחרונים בקע מחדר העבודה הנטוש ומכוסה האבק שלו צליל, כמו מטרנזיסטור ישן, וכשנכנסתי בחשש בשעריו הצלחתי לשמוע את השיר "החיים שלנו תותים", מתנגן בלופ. החיים שלנו תותים, אומר לי הנראטיב של האבא הנעדר. הוא מכיר בהזנחה, הוא מכיר בקשיים של הפיגועים, קשיי הפרנסה, יוקר המחייה, המסים והשחיתות. שזה מפתיע, כי לא הייתי מנחש את זה מקריאה בישראל היום, אלא שלמרות הכל, החיים שלנו תותים. כי יש לנו את השבת, ואת הילדים, ואת הזכות לראות את מסי, ולכן אין לנו זכות בכלל להתלונן.

העניין הוא שכל המכות שנחתו עלינו – המסים, הפיגועים והתור בדואר, הן במידה רבה תוצר של הזנחה או התעללות הורית מצד הממשלה. את השבת ואת מסי, לעומת זאת, קיבלנו מאבינו שבשמיים, וכשמעמידים אחד מול השני אפשר להבין שהמלכות על פני האדמה גם היא גזירה משמיים, והזכות להתלונן לכן לא באמת קיימת, וזה למרות שבינינו, זכות להתלונן היא לא משהו מתחום השיפוט של ארגוני זכויות האדם. לא מדובר בזכות דמוקרטית, אלא בזכות יהודית.

אז נכון, שלדון אדלסון, נתניהו שליחו ועמוס רגב עבדו, הרגילו אותנו למציאות נטולת גוונים. חלוקה דיכוטומית של טוב-רע, לבן-אובמה, שואה-תותים, ובאמת נוח שנאמין שאם אנחנו עוד לא בשואה אז אין לנו שום זכות להתלונן, אבל מהידע המועט שיש לי בפירות אני יודע שאם על כל כך הרבה אתה אומר שזה לא רקוב, זה דבש, כנראה שהחיים שלך לא תותים, אלא בננות.