יום השואה מאחורינו, ואחרי שוטטות מעמיקה ברשתות החברתיות יש לי רק מסקנה אחת מזה: רצחו את העם שלי וכל מה שקיבלתי בסוף זה את הסחי המעפן התורן שאומר שאסור לספר על זה בדיחות. אין לתאר כמה מביך אותי שבשנת 2016, כשמאחורינו מספר לא מבוטל של שנות פייסבוק וטוויטר, עדיין יש בינינו משטרות מוסר שמסתובבות ומודיעות לך שמצאו את בדיחת השואה שזה עתה פרסמת – פוגענית. מכאן נותר רק לנשק את רגליו של אותו צדיק טהור, להתחנן למחילה, ללבוש שק ולפרסם מעתה רק תמונות חמודות של חתולים (לא, לא קיטלרז. על מה דיברנו הרגע?) עד שיאות לסלוח לך.

מרוב שזה חוזר על עצמו, כבר מביך אפילו לשלוף את ההצטדקויות הקבועות: מדובר בהומור שחור רפואי, אנחנו עם שרוט שחייב לצחוק על האסונות שלו כדי להתמודד, היי אפילו במחנות עצמם הריצו דאחקות על המצב שלהם! יש על זה תיעוד! אבל מה שבאמת צריך לעשות זה לזכור בגאווה שאנשים כמונו, שמקפידים לספר בדיחות גטו לפחות אחת לשבוע, שמים בעצם בתודעה את השואה באופן כמעט יומיומי, ולא רק פעם בשנה. ובכלל בשביל מה נהיינו עם חופשי בארצנו אם לא כדי לכתוב מה שבא לנו, איש תחת עמודו ותחת חשבונו. אז שהדושים יחזרו למקומם הטבעי: למקלחות.

סליחה. אני כבר אוציא על זה התנצלות מסודרת ליום השואה הבא.