אני הילי, בת 31 עוד חודש. נאנסתי על ידי דוד שלי כשהייתי בת שש. ההתעללות נמשכה שש שנים עד שסיפרתי למחנכת שלי, ואז זה פסק. אבל לא פסק באמת, כי עד היום אני מתמודדת עם ההשלכות של הפגיעה. אני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי קרוב ל-15 שנה. בדרך כלל אני "מאוזנת" ומתפקדת. אני קלינאית תקשורת ואמא לבת השלוש הכי מקסימה בעולם. אני כותבת "בדרך כלל מאוזנת", כי לפעמים אני לא.
לפני שנתיים חתכתי את עצמי והגעתי לאשפוז באחת המחלקות הפסיכיאטריות במרכז הארץ. בעלי נבהל, הפסיכולוג שלי – שבדרך כלל הוא הכתובת במצבים משבריים מן הסוג הזה, היה בחו"ל – וכך מצאתי את עצמי באשפוז כי "ניסיתי להתאבד". אף אחד לא הקשיב לי כשניסיתי להסביר שלא הייתה לי כוונה למות. החיתוך הוא כלי (לא כל כך מוצלח, אני מודה) לוויסות רגשי והרגעה.
בתור התחלה סיממו אותי (אין לי מושג במה) ואחר כך נקשרתי למיטה בחדר קטן כי סיפרו לי שתקפתי אחות. אני לא בן אדם אלים, מעולם לא תקפתי ולא פגעתי בנפש חיה. אני טבעונית אדוקה מגיל 12. אין בכך שום הגיון. אני גם לא פסיכוטית. אני יודעת שחלק מכם יחשבו שאם אני חותכת את עצמי אז אני פסיכית גמורה, אבל עברתי אינספור אבחונים ובדיקות שהוכיחו ש"בוחן המציאות שלי תקין". לא במחלקה הפסיכיאטרית. שם אני מטורפת. מסוכנת. לעצמי ולסביבה.
אין לי מילים לתאר את חווית הקשירה למישהי שהיא נפגעת תקיפה מינית. מדובר בשחזור של הטראומה. במחלקה הפסיכיאטרית את לא בן אדם. את מאבדת מהר מאד צלם אנוש. את לא אשת מקצוע, רעיה, אמא. את רק מטורפת. מסוכנת. וכדי לרסן אותך, כל האמצעים כשרים. כמנה שלישית, הוטרדתי מינית על ידי הפסיכיאטר של המחלקה. הוא שאל אותי שאלות חודרניות על הרגלי המין שלי. כמה פרטנרים היו לי, מהי התנוחה המועדפת עלי, והאם אני נאמנה לבן זוגי. אין לי מושג כיצד זה קשור לטיפול אבל היי, אני רק משוגעת.
אחרי 72 שעות באשפוז, ההורים שלי שלפו אותי משם למרות שהפסיכיאטר של המחלקה המליץ לא לשחרר. רק לאחר שהפסיכולוג (שסוף סוף חזר מחו"ל והיה מבועת כשמצא אותי בבית משוגעים) והפסיכיאטרית שלי הבטיחו שאני לא מפלצת מסוכנת, יצאתי לחופשי. יצאתי מרוסקת. עד היום, תחושות ההשפלה, חוסר האונים והאימה מהחוויה האיומה מלוות אותי. למזלי, יש לי פסיכולוג מקסים ומסור, ומשפחה תומכת. אחרת, אני באמת לא יודעת איך הסיפור הזה היה מסתיים.
אין לי מושג עוד כמה שנים איאלץ לבלות בקליניקה בניסיון לאסוף את השברים. אבל מה שבטוח, לאשפוז אני לעולם לא אחזור.
and then