"לא הרגשתי חצי מהרגשות של עצמי. הייתי קפואה כזו" - המקום הכי חם בגיהנום

“לא הרגשתי חצי מהרגשות של עצמי. הייתי קפואה כזו”

לקח יותר מעשר שנים עד שיוליה שינדל, שהצליחה להימלט מהאלימות של בעלה, התחילה בטיפול נפשי. עכשיו היא יוזמת פרויקט שינגיש לנשים דוברות רוסית את הזכויות שלהן, ואת הדרך לצאת מבית אלים ומסוכן

צילום: יובל אצילי

“דווקא לפני שנה וחצי”, מספרת יוליה שינדל,  “בדיוק כשהחיים שלי הסתדרו וכשהכל הפך להיות טוב, אז התחילו התקפי חרדה נוראיים. שניים שלושה בשבוע”.

באיזה מצבים?

“במצבים הכי טריוויאליים. את יושבת ברכב ועולה לכביש 6 ופתאום את מרגישה שאת לא יכולה לנשום, את בתוך הכביש המהיר הזה ואין לך איך לעצור והכל מבהיל, הכל טס לידך מהר ואת רק שואלת את עצמך – מה מה, מה אני עושה עכשיו? או למשל הייתי נכנסת לקולנוע ומוצאת את עצמי בודקת איפה הפתחים של האולם, מאיפה אפשר לברוח. ‘אבל למה לברוח?’ הייתי אומרת לעצמי, ‘הרי אין שום סיבה’ אבל ככה זה היה – מצבים של מחנק”.

יוליה מרבה לספר את סיפורה תוך שהיא עוברת מדיבור בגוף ראשון לגוף שלישי. בכל פעם כשהיא משחזרת מצבים ונכנסת לנעליה שלה עצמה ומדברת על השנים הקשות שעברו עליה, היא כמו מפקידה את האחריות על רגשותיה אצל השומעת. כך למשל כשאני שואלת אותה מדוע היא חושבת שחייה כללו מסיכת ארועים אלימה   היא עונה באותה רוח “כשאת חווה אלימות בילדות ולא מטפלים בזה את נכנסת למעגל בלי שתרצי, זה נדבק אלייך”.

נחזור למה שנראה כתחילת הסיפור. יוליה, כיום בת 41, היגרה לישראל מאסטוניה כשהייתה בת 23 יחד עם בעלה. השניים הכירו בארוע משפחתי ולאחר שחיו כזוג במשך שנה הם נישאו. כעבור שנה נוספת, כשיוליה בחודש השישי להריונה הם עלו ארצה והשתקעו באשדוד. “כשהילד היה בן שנה וכמה חודשים התחילה אלימות”.

מה זה ‘התחילה אלימות’?  

“אי אפשר לשים את האצבע, כי זה קורה לאט והאלימות באה קודם במילים. ההתחלה הייתה בזה שהוא היה מטיח כלפי שאני לא מספיק טובה. ‘את אמא לא מספיק טובה’, ‘את זה את לא עושה מספיק טוב’. ‘את לא מסודרת’. ‘את מבזבזת כסף’. מה שמצחיק שבדיעבד כשבדקתי כל סעיף וסעיף מההטחות שלו, זה היה בדיוק הפוך כי הייתי הכי מסודרת, מעולה בפיננסים ובלחסוך בהוצאות, אבל כשמישהו לא מרוצה מעצמו הוא הופך את זה על הצד השני”.

הטחות והאשמות יכולות להשמע כמו משהו שכולן נתקלות בו, איך זה מגיע לפסים של אלימות?

“כי מהר מאוד המילים הופכות להיות הפחדות ואיומים. לפעמים כשהייתי אומרת לו ‘אוקי, אם אני לא טובה בשבילך אז נתגרש’ הוא היה עונה בהפחדות. ‘זה מה שאת רוצה לעשות? להרוס לילד את החיים? עוד תראי איזה חיים יהיו לו בגללך’. הייתה לו גם נטיה לאלכוהול, למרות שתביני, זה רחוק מאיך שאנחנו מדמיינים אנשים עם בעיית אלכוהול, העובדה שהיה שקט ואינטליגנטי הסוותה את זה. בשלב הזה הוא לא היה מוכן להתגרש אבל הוא גם לא רצה לעשות שום צעד לתקן את המצב ואז היינו נקלעים למריבות ובתוך המריבות הגיעו גם האיומים שהוא לא יתן לי ללכת, שאני לא אסתדר לבד ושאף אחד לא ירצה לעזור לי”.

“נו, כי מי יעזור לך עכשיו”? היא מפנה אלי את השאלה, “את לבד בארץ. ואז הגיעה הפעם ראשונה”.

 עדיף היה לקבל ממנו מכות – אלימות פסיכולוגית כלפי נשים

 המקלט לנשים מוכות הוא רק תחילת הדרך

מזה אני מבינה שהיו עוד פעמים

במקום תשובה עולה על פניה חיוך עגמומי “זה היה ביום ההולדת שלי. חגגנו במסעדה עם אורחים, הרגשתי כל כך יפה, הייתה שמחה וכל תשומת הלב הייתה עליי, בכלל אי אפשר היה לשער שמשהו הולך לקרות. ואז חזרנו הביתה ופתאום הוא התחיל לבטא כעס, על מה הוא כעס אני לא זוכרת. נדמה לי שהייתה מעורבת בזה קנאה, אולי הוא אמר ‘כולם הסתכלו עליך’ ואז במהלך המריבה הוא התחיל להיות אלים ולהשתולל.

זאת הייתה הפתעה גדולה בשבילי, אני גם לא זוכרת הרבה מה היה לפני ותוך כדי. הייתי לבושה בכותונת והוא קרע אותה. ברחתי מהבהלה החוצה. ועכשיו את בחוץ, בכותנת קרועה, השעה שתיים בלילה. ואת לבד. אמרתי לעצמי שעוד מישהו יאנוס אותי פה. לא היה לי לאן ללכת כי לא הכרתי אף אחד באזור והייתי בלי מפתחות, והגרוע מהכל זה שהילד שלי, התינוק שלי, נשאר ישן שם בבית”.

לא רצית אולי לפנות לשכנים לעזרה?

היא מתכווצת למשמע השאלה “מה, איך אני אפנה לשכנים? את מתביישת נורא, את בכותונת קרועה, את לא מדברת עברית טוב, מה תגידי להם?

“התחלתי ללכת ברגל לקרובי משפחה ושם ישנתי עד הבוקר. הם לא אמרו לי לפנות או לדווח למישהו ובבוקר כל מה שרציתי לעשות זה לקחת את הילד. הלכנו יחד מוקדם ונכנסנו הביתה, אני לא זוכרת אם הוא ישן או התעורר ונכנסתי ולקחתי את הילד. בערב הוא התקשר וביקש סליחה, הוא אמר שזה לא יקרה שוב”.

האמנת?

“רציתי להאמין. מאוד רציתי להאמין”

ואז כמו בסיפורים דומים זה קרה שוב

“כן, לא כל כך מהר אבל בערך אחרי שנה. אמא שלי גרה איתנו באותה שנה ועזרה לי עם הילד אבל אני לא זוכרת איך בכלל נראה הקשר בינינו. בהרבה דברים מאותה תקופה אני בכלל לא מסוגלת להזכר. באחד הימים רבנו על משהו ואז הוא דחף אותי והיינו בחדר האמבטיה ונחבלתי מהברז של מכונת הכביסה שננעץ לתוך הגב שלי. זהו. הייתי המומה במשך כמה ימים ממה שקרה, לא יכולתי לנשום רצוף ולעומק, ולא הלכתי לרופא למרות הכאבים. התביישתי.

“אני זוכרת שפעם מזמן כשהייתי ממש צעירה דיברתי עם חברה שלי שאם יהיה מצב שהבעל שיהיה לי ירים עלי יד אני אקום ואלך. והיא ענתה בהתלהבות שזה מה שהיא תעשה בדיוק אם זה יקרה לה. היא ישר תעוף מהקשר. ואז את מוצאת את עצמך בזה ואת ממש לא שם”.

יוליה משתתקת ואז דומעת.

למה דווקא הזכרון הזה גורם לך לדמוע?

“כי אני בגדתי בעצמי”, היא אומרת בכעס. “הרי קבענו! אמרנו שזה מה שנעשה”. ואז היא מוסיפה “והחברה הזו שלי, היא כבר שנים בתוך מערכת יחסים אלימה ואין לה כוחות לצאת מזה, היא עוד לא מוכנה”.

הייתי קפואה

באותה תקופה בכית?

“זה היה משהו סגור כזה. לא הרגשתי חצי מהרגשות של עצמי, הייתי קפואה כזו. זה נפתח רק לפני שנתיים כשהתחלתי ללכת לטיפול, כל האבל שלא התאבלתי אף פעם, כל הבכי שלא בכיתי על עצמי, כל הדברים שהסתרתי מעצמי יצאו פתאום החוצה וזה היה משהו ענק”.

אחרי התקרית השניה יוליה ממשיכה בחייה אבל מתחילה לחשב את צעדיה. “אמרתי לו שאם תהיה פעם שלישית זו תהיה הפעם האחרונה, שאלך”.

“ידעתי שבפעם הבאה זה יהיה עם סכינים” יוליה שינדל. צילום: יובל אצילי

באותה תקופה היא עבדה במפעל אריזה ועדיין לא חשבה על עזיבה ופירוק הבית, אבל היא התחילה לברר באגביות אצל חברותיה לעבודה מה הן היו עושות לו בני זוגן היו מכים אותן. “העובדות שם היו עולות מרוסיה שגם הן לא הכירו את האפשרויות, ייתכן אפילו שחלקן סבלו מאותה בעיה ולא ידעו איך לפעול. הייתה שם מישהי מאוד צעירה שאמרה לי שבמקרים כאלה צריך לפנות למשטרה והם כבר יודעים מה לעשות, וכשהגיעה הפעם השלישית כבר הייתי מוכנה,ידעתי לאן לפנות”.

כאני שואלת אותה על המועד בו אירעה התקרית הבאה היא עוצרת לכמה רגעים ומתקשה לחשב את הרצף. “אני חושבת שחצי שנה אחרי הארוע הקודם, בערך. זה היה מצחיק, כי זה קרה דווקא ביום העצמאות. הבטחתי לילד שאני אקח אותו לראות זיקוקין בערב אבל הוא לא הצליח להחזיק מעמד ונרדם. הערתי אותו כדי שייראה בכל זאת משהו מהחלון”. השחזור הזה מעורר ביוליה התרגשות.

“הוא כל כך חיכה לזה אז רציתי שייראה קצת, שלא יתעורר בבוקר ויגלה שהוא לא ראה כלום, ואחרי זה החזרתי אותו לישון, ואז התעוררה מריבה. באותה תקופה עברנו לחיות בדירה קטנה יותר, התחלתי להכין את עצמי לפרידה ודיברתי עם בעלי על גירושין. הוא כביכול הסכים לזה אבל בעצם הוא לא היה מוכן לזה בכלל. אני קצת נפתחתי לעולם והכרתי חברים חדשים דרך ה-icq  (תוכנת מסרים מיידים מסוף שנות התשעים – א”ד) ומאוד התיידדנו וקבענו שניסע לים המלח בחג העצמאות. התחלתי בערב להכין את הדברים לנסיעה ואז איכשהו גיליתי שהוא עוקב וקורא את כל ההתכתבויות שלי ושומר אותן. משכתי את העכבר מהמחשב כדי שהוא לא יוכל לקרוא אותן, לא הייתי ממש מפותחת טכנולוגית”.

היא מחייכת כשהיא נזכרת בכל ההשתלשלות. “ואז הוא התעצבן שאין לו גישה והריב הלך והתעצם ובסופו של דבר הוא התחיל לחנוק אותי. זה היה ארוע אלים ובשלב הזה ראיתי תמונה מאוד ברורה שבפעם הבאה נגיע לסכינים”. ואז היא מוסיפה, “שמישהו ייהרג”.

יוליה לא זוכרת איך האירוע הזה נגמר אלא רק שניסתה להעביר את הלילה בשקט, בלי לזוז הרבה. בבוקר מוקדם חמקה החוצה עם בנה וצעדה למשטרה. “בדרך את רואה איך כל עם ישראל עושה מנגלים ואת עם הילד שלך במשטרה. העברית שלי היתה אז על הפנים למרות שכשהייתי שם הרגשתי שאני יודעת עברית. איכשהו השוטר הבין אותי והוציא צו הרחקה לשלושה ימים וקישר אותי לעובדת סוציאלית”.

מכאן הדברים התגלגלו במהירות. יוליה מבינה מהעובדת הסוציאלית שנותר לה חלון הזדמנויות קצרצר לעזוב את הבית ולהכנס למקלט לנשים מוכות. זהו היום האחרון לצו ההרחקה ואם היא מחליטה, זה צריך לקרות עכשיו ומהר. וכך, נחושה לחלץ את חייה ואת עתידו של בנה, היא עוברת לשלב הבא שהוא מעשי לגמרי, אריזת הבית והחיים שלה. “את צריכה להחליט מה חשוב ומה לא. את צריכה בגדים לחורף, את צריכה מסמכים, משחקים לילד. ואת לא יכולה לסחוב, אין לך כסף למונית אפילו. אין לך כלום. היום אני לא יודעת איך עשיתי את זה. זה טירוף. לקחתי ספרים, ספר אחד שעוסק בפסיכולוגיה, לקחתי מפה ונרות כדי שלילד יהיו פריטים שהוא מכיר וכדי שאוכל ליצור סביבה מוכרת ואוירה ביתית”.

היא נאנחת “ואז את הדבר הכי חשוב – את צריכה סיפור. כי מה את הולכת להגיד לילד? סיפרתי לו שאנחנו נוסעים לחופשה אצל חברה”

יש לי מפה!

את הנחיתה שלה במקלט לנשים מוכות היא מתארת כהלם. “פתאום הבנתי עד כמה זה רציני. הרגשתי כמו בסרט אימה. הדבר הראשון שהראו לנו זה את לחצן המצוקה”.

מכאן מתחילה יוליה לבנות את חייה מחדש במקלט. השבועות הראשונים מוקדשים לבנה והיא משתדלת לעמוד בהבטחתה. “לקחתי אותו לים ועשיתי את כל ההצגה שכאילו כיף לי עכשיו. ביום אחר הוא הבחין בקרקס שעובר ליד החלון ולמרות שלא היה לי כסף, קניתי כרטיסים והלכנו לקרקס, כי אני הבטחתי לו חופשה”. במקביל לכל זה מנסה בן זוגה לשעבר ליצור קשר ולשדל אותה לשוב אליו. היא מצידה, למרות האיום שלו לקחת מעליה את בנה, מתחילה בהליכים כדי לממש גירושין ומוצאת דירה קטנטנה.

“אין לך כוס. אין לך צלחת, אין לך כלום. אבל” היא עוצרת ומכריזה בחגיגיות “יש לי מפה! לילד השגתי מיטה אבל לי לא הייתה, אז ישנתי על המפה. ואני זוכרת שזה היה הרגע המאושר של חיי, פתאום הרגשתי את החופש שלי. נשארתי לבד, ללא אף אחד עם הילד שלי בבית בלי חלונות, מפוחדת והכי מאושרת בעולם”.

וזה הרגע שבו יוליה צוחקת לראשונה בראיון. צחוק קצת מטורף.

איך קרה שהגעת לטיפול רק 12 שנה אחרי כל הארועים?

“כשהייתי בת 39 חברה שלי שהיא מטפלת רגשית ניגשה אלי ואמרה לי ‘את צריכה לעבור טיפול’ אמרתי לה שאני לא צריכה את זה ושאני בסדר, כי מבחינתי הרגשתי שהצלחתי. יש לי עסק, יש לי בעל חדש ויש בינינו אהבה גדולה, הקמנו משפחה טובה. ולמרות כל זה זו הייתה התקופה שהתחילו התקפי החרדה שלי ודיכאון מאוד קשה. סיפרתי לה שבעבר חוויתי מצבי אלימות ושהייתי במקלט של נשים מוכות. היא אמרה לי ‘יש דברים שאת לא רואה’. התחלתי לחשוב על זה והבנתי שאני צריכה להתחיל בטיפול. שם גם נפתח כל העבר שלי והמצבים האחרים שחוויתי שהיו רצופים באלימות מינית”.

מה זה אומר?

“נאנסתי בגיל 16, אח”כ נאנסתי שוב בגיל 17 ובגיל 20 הוטרדתי מינית בתוך המשפחה. אלה היו שלושה מקרים שונים. בשלושתם לא פניתי למשטרה, בשלושתם לא סיפרתי להורים. למעשה לא סיפרתי על כל זה לאף אחד והתמודדתי לבד”.

זאת שרשרת איומה של ארועים, למה לא סיפרת על זה לאיש?  

“כי אם זה קרה לך אז סימן שאת אשמה. וכי לא ידעתי את הזכויות שלי, היום זה חלק מהפרוייקט שיזמתי שנקרא ‘הלב הצהוב’ שחלק מהמטרות שלו הוא להעביר לבחורות ונשים דוברות רוסית את המידע על הזכויות שלהן. יש לנו בעיה עמוקה והיא שהנושא הזה לא נלמד אצלנו בילדות. להגיד ‘לא’. לא לבעלים, לא למנהלים. לימדו אותנו לשתוק ולא לדבר ולא לספר ולהיות ילדה טובה כי אם את ילדה טובה אז זה לא יקרה”.

 “תזכור” – גלריית מטלטלת של צילומים לזכר הנשים שנפלו קורבן לאלימות

 “איך אומרים ‘אונס’ ברוסית?” – הבלוגרית האוקראינית שפתחה למיליוני נשים את הפה

על פי נתוני גורמי הרווחה בישראל יש כ-200,000 נשים ו-500,000 ילדות וילדים שחיות וחיים תחת אלימות מדי יום. בכל שנה נרצחות בישראל כ-22 נשים בגלל מה שמכונה כיום טרור מגדרי. על פי הסטטיסטיקה הזו מדי  16.5 ימים נרצחת אישה על ידי קרוב משפחה; בן זוג, אח, בן או דוד. השנה נרצחו 17 נשים.

‘הלב הצהוב’ של יוליה, הוא מיזם בחיתוליו שהקימה בשיתוף עם כמה חברות וחברים נוספים ופועל בהתנדבות. “הבנתי שאני צריכה לעשות משהו יותר גדול. אנחנו שואפים לערוך הרצאות ייעודיות לעולות חדשות על אלימות, לקדם חקיקה בנושא שילוט בשפות שונות שמפנה לארגוני סיוע, ואנחנו חושבים על יצירת פעילויות תומכות בנשים שיוצאות מהמקלטים וצריכות להשתלב בחיים כשהן נטולות כל. חשוב לנו גם לייצר מעגל הגנה לילדים, כי על ילד בסיטואציה כזו עוברים דברים קשים, הוא לא יודע את כל הסיפור והוא צריך להסתגל למצב חדש בפתאומיות”. כחלק מהאקטיביזם שלה משחררת יוליה מכתב פניה פומבי בשפה הרוסית שתורגם גם לעברית שנפתח במילים ‘שלום אחותי’ ובו היא מגוללת את חייה והמהפך שעברה.א

אחרי כל מה שסיפרת אני מתקשה להבין איך דווקא כשהכל בחייך כל כך התייצב פרץ דכאון קשה?

“כי זה מנגנון ההשרדות שלי. כשאת אדם שורד את נכנסת למקום ובוחנת את המרחב שלך, מאיפה תוכלי לברוח, כי התרגלת לזה. כשהכרתי את בעלי הנוכחי הוא בעצם שיכנע אותי שיכול להיות אחרת. הוא כל כך אהב ועטף אותי ופתאום הכל נרגע. אין לך יותר פחדים כי אין לך סיבה לחפש מאיפה לברוח. אבל אז זה קופץ, כי זה ‘הרגיל’ שלך, הרגיל שלך הוא לשרוד. הוא האיום שיכול לבוא משהו מאיפה שהוא. ודווקא השקט, הרגיעה והזרימה של החיים החדשים שלי הם שהקפיצו את כל הטראומות”.

והועבדה שאנחנו בתקופה כל כך סוערת שבה עולים עוד ועוד סיפורים על אונס ואלימות שמופנית כלפי נשים, עד כמה זה טריגרי עבורך?

“אני מאושרת שיש הרבה נשים שתופסות אומץ לספר את הסיפור שלהן. אבל אני כל הזמן בתוך זה, עם רעש מבחוץ או בלי רעש, זה קצת כמו השיגרה שלי. אני בעיקר חושבת שזה הצ’אנס של נשים לפנות ולקבל עזרה ואת הטיפול שמתאים להן כדי להתאושש מהטראומות. יש לנו הרבה מה לעשות, עוד לא התחלנו” מה שמזכיר לה לשאול אותי “ואת תבואי למצעד, כן”?

  • במסגרת יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים ייערכו מצעדים וטקס זיכרון // يوم ذكرى לזכר קורבנות האלימות בישראל ב-23.1 בשעה 18:30 מכיכר רבין לכיוון סינמטק ת”א וב-24.11 בשעה 10:30 בכיכר הבימה בת”א.

תגובות

Send this to a friend