עדיף היה לקבל ממנו מכות

עדיף היה לקבל ממנו מכות

החוק הישראלי לא יודע להתמודד עם אלימות פסיכולוגית - התעללות רגשית מצדו של אחד מבני הזוג. נגה ברגר מסבירה איך לזהות את האלימות הזאת, ולמה אף אחד לא מטפל בה

איור: הילית שפר

“חבל שלא קיבלתי ממנו מכות”, אומרת טלי, אישה בראשית שנות הארבעים לחייה. “ככה לא הייתי צריכה להסביר שנפלתי קורבן לאלימות”.

טלי מתגוררת ביישוב מבוסס בשרון. היא אם לחמישה ילדים, משכילה, נאה ומוקפדת. טלי היא גם קורבן לשנים ארוכות של אלימות פסיכולוגית מצד בן זוגה.

אלימות פסיכולוגית, היא אומרת, היא תהליך שבמסגרתו את מאבדת את העצמאות והנפרדות שלך, ומעל לכל – את החופש שלך. “זו אלימות שאינה פיזית”, מסבירה טלי. “את פשוט לא יכולה להתנהל בעולם באופן חופשי כי יש מישהו ששולט בך, שהוא האדון שלך, גם אם כלפי חוץ אלו נראים יחסים רגילים. זה אומר שבבית שלך, במקום בו את אמורה להיות הכי מוגנת, את פשוט עבד.

“אנשים חושבים שאלימות פסיכולוגית זו אלימות מילולית – הוא אומר ‘סתומה’ או ‘מפגרת’, יש צעקות”, היא ממשיכה. “זה לא נראה ככה. המנגנון הוא יותר מתוחכם. הוא יכול דווקא להגיד ‘את מאוד חכמה’, אם בסוף המשפט מסתתר ‘אבל’ מרסק. זו יכולת מאוד מסוימת להפוך בבת אחת כל סיטואציה נגדך ולעורר בך אשמה, לערער את כושר השיפוט שלך; להשתלט לך על המוח”.

17 שנים הייתה טלי נשואה ליואב. לפני כשנה, בתום תהליך הבשלה ארוך, הצליחה להגיש את תביעת הגירושין. לפני כמה חודשים פתחה בלוג ודף פייסבוק תחת השם “נולדתי לחופש”, שבהם היא מספרת את סיפורה ומקדמת את המודעות החברתית לבעיית האלימות הפסיכולוגית.

“את מכירה את הנשים המבוגרות האלו, שבן-הזוג שלהן נפטר, ופתאום, במקום להתאבל וללבוש שחורים – את רואה אותן פורחות? פתאום הן יכולות לצאת ולחזור כאוות נפשן, להתקיים בחופשיות, לנהל את עצמן כלכלית – כאילו יצאו מכלא? על זה אני מדברת”.

טלי גדלה במרכז הארץ, עשתה צבא, תואר ראשון, מצאה עבודה. בתחילת שנות העשרים שלה פגשה את יואב המבוגר ממנה ב-11 שנים, שכבר החזיק בשני תארים בהצטיינות ובמשרה נחשקת בהיי-טק. ההתחלה הייתה מבטיחה. “קשר מהאגדות”, מעידה טלי. שנתיים לאחר מכן הם נישאו. יואב הקים חברת סטארט-אפ מצליחה, וכל סביבתה התפעלה מ”הבעל המוצלח” ש”תפסה”. החיים שלהם נראו כהבטחה שמתחילה להתממש.

בתקופת ההקמה של הסטארט-אפ טלי פרנסה את שניהם, אך יואב טען שעליה להיענות לסדר העדיפויות שלו, משום שפוטנציאל ההשתכרות שלו גבוה יותר. היא קיבלה את ההסבר, וקיבלה על עצמה הגבלות בהתאם לצרכיו. כשהייתה בת 28 נולד בנם הראשון, והקושי נהפך לנוכח יותר. היא אמרה לעצמה שזה הלחץ המתחייב מהשלב הנוכחי בחייו המקצועיים, מהצורך להוכיח את עצמו ללא הרף. אז החלו גם ההתפרצויות – עליה, על משפחתו, על סביבת העבודה שלו.

כעבור פחות משנתיים, התפרצות מילולית כזאת כלפי משקיע הביאה לפיטורו. הקשרים שלו בתעשייה, הם הבינו, נשרפו. טלי כבר הייתה בהיריון שני. היא זיהתה צורך בשוק מוצרי הילדים, והציעה שיתחילו לייבא לארץ. הם הקימו עסק ביחד, שהלך והתפתח לענפים חדשים. יואב התעקש להוביל וטלי, שתפסה אותו כבעל הניסיון וכבוגר יותר, הסכימה. בתחומי האחריות שלה זכתה טלי להצלחה ופידבקים חיוביים. בתוך הקשר, לעומת זאת, יואב לא אהב את השינוי ביחסי הכוחות.

במקום לשמוח בהצלחתה ובהצלחתם המשותפת, אומרת טלי, יואב חיפש דרכים לחבל בהישגיה. כשהייתה מתקדמת במשא ומתן, למשל, היה מתעקש על סעיפים בלתי אפשריים שייתקעו את התהליך רק כדי לטעון בפניה שאינה מצליחה לקדם דבר. כשטלי הייתה מתנגדת לדבריו, יואב היה מטיל סנקציות בבית. “‘את לא הקשבת לי, אז עכשיו אנחנו לא נצא עם הילדים'”, היא מדגימה. “אם התנהגתי לא יפה, כי לא עשיתי מה שהוא רצה, אז לא יהיה טיול בשבת. אותו הדבר אם אחד הילדים התנהג לא יפה”.

הפטרונות הזאת מאוד צורמת. את בת-הזוג, אישה בוגרת, הם ילדים צעירים מאוד.

“אנחנו נועדנו לשרת את הצרכים והרצונות שלו, ולהכל יש הסברים מאוד הגיוניים. את עובדת איתו, יש לך ילדים איתו. תמיד צריך להמתין שייגמר איזה משבר בעסק, את אומרת לעצמך שצריך לגמור את התקופה הזאת ולראות מה עושים. כשהילדים קטנים את בקושי ישנה, ומנסה לשרוד מיום ליום. את מתזזת בין העסק לאימהות, אין לך זמן לחשוב מה קורה בחיים שלך. האם אלו החיים שחשבת שיהיו לך. הכל נע בתקופות, ולפעמים יש פתאום רגיעה, ואת חושבת שהכל יהיה יותר טוב”.

“אלימות פסיכולוגית מתקיימת בתוך יחסים שבהם צד אחד מצמצם מאוד את מרחב שיקול הדעת של הצד האחר, אבל עושה זאת בצורה סמויה”, אומרת הפסיכותרפיסטית ד”ר הדס הרמתי, מרצה במרכז האקדמי רופין ובאוניברסיטת בר-אילן. “כמעט תמיד התהליך מתבטא בכך שצד אחד משיג שליטה על האחר. איך מושגת השליטה? לדוגמה, כשבהדרגה, גבר גורם לאישה להרגיש שהיא אפס, שהיא חסרת ערך, שהיא נטולת כוחות משלה, שהיא נלעגת, שכל דבר שהיא תעשה יהיה מטופש. ככל שהיא מפנימה את המסרים מצטמצמת האפשרות שלה לחשוב. באלימות פסיכולוגית אדם אחד כמו משתלט על התודעה של האחר, בצורה שנוטלת ממנו את האוטונומיה ואת הזהות שלו”.

“לגברים יש יותר כח, וכשיש יותר כח גוברות האפשרויות לאלימות”. ד”ר הדס הרמתי

הרמתי מתארת את האלימות הפסיכולוגית כטראומה מתמשכת. אלימות פיזית, היא מסבירה, יכולה להיות גם חד פעמית; היא יכולה להיות כזו שמתקנים בהמשך, כשלומדים להתנהג אחרת. התדירות הגבוהה וההמשכיות, לעומת זאת, הן מאפיין אינהרנטי של האלימות הפסיכולוגית, כמו גם הקושי לנסח את הבעיה בזמן אמת. “לעתים קרובות אנשים יבינו רק בדיעבד שהיו נתונים לאלימות, כי מאוד קל לבלבל בין שליטה לדאגה. האישה תגיד ‘חשבתי שהוא דואג לי. שככה צריך להיות’. צריך לחדד: דאגה זה לא שליטה. אהבה זה לא שליטה. הקו המנחה הוא שיחסי אהבה תקינים ובריאים הם כאלו שמחזקים את שני בני הזוג. אם רק אחד מתחזק והשני נחלש – אלו לא יחסים תקינים. אלו יחסים שמשהו בהם מעוות”.

מאפיין ייחודי נוסף באלימות פסיכולוגית נוגע לגמישות המגדרית במילוי תפקיד התוקף והקורבן. “אלימות פיזית, בוודאי אלימות מינית, ואפילו אלימות כלכלית, מופעלות בעיקר על ידי גברים נגד נשים”, אומרת פרופ’ דלית יסעור-בורוכוביץ, העומדת בראש החוג לקרימינולוגיה במכללת עמק יזרעאל. “גם אם קיימים מקרים הפוכים, זה המצב באופן בסיסי. אלימות פסיכולוגית, לעומת זאת, אישה יכולה להפעיל על בן זוגה באותה המידה. ולכן, כשמדברים על תופעה של אלימות אינטימית, מתייחסים לממד הזה פחות, למרות שהוא כמובן מאוד הרסני”.

ד”ר הרמתי מסכימה כי אלימות פסיכולוגית בתוך זוגיות יכולה להגיע מצד שני בני הזוג, אם כי לדבריה גברים מפעילים יותר אלימות פסיכולוגית משום ש”לגברים יש יותר כח, וכשיש יותר כח גוברות האפשרויות לאלימות. אם האישה משוללת יכולת כלכלית, למשל, הוא יכול יותר לעשות בה כרצונו”. היא מסבירה כי עם זאת, ככל הנראה ישנו תת-דיווח של גברים הסובלים מאלימות פסיכולוגית. “לגבר קשה יותר לספר על זה, בשל תפיסות הרואות במצב כזה פגיעה בגבריות”.

יהיו מי שיגידו – בסדר, זוגות רבים. יש אנשים שמתבטאים בבוטות. מה ההבדל בין אלימות פסיכולוגית לקונפליקטים רגילים?

פרופ’ יסעור-בורוכוביץ: “בריב יש הדדיות. וכאשר יחסי הכוחות הם שאחד/ת מנסה לכפות את רצונו/ה על השני/ה, לשלוט – פה ההבדל. כשיחסי הכוחות הופכים להיות בלתי מאוזנים. חוסר איזון ביחסי הכוחות יכול להיות מכל מיני טעמים – החל ממצב שבו האחד רוצה יותר את השני, ואז לשני יש יותר כח, דרך מצב שבו לאחד יש יותר כח בחברה – למשל, כי הוא עשיר יותר,  זה יכול להיות גבר שחזק יותר פיזית מאישה, או בגלל התרבות והדת – כמו בנושא הגירושין, שבהם אישה צריכה לקבל את הסכמת הגבר לגט כדי להקים משפחה חדשה, ואם אישה לא נותנת גט לגבר – הוא יכול להקים משפחה אחרת”.

הרמתי: “הפתולוגיה של אלימות פסיכולוגית היא מתמשכת. היא לא חד פעמית, היא לא דו פעמית. היא מתמשכת והיא חותרת בעקביות להחלשת האחר. אחת האינדיקציות המאוד חזקות לאלימות פסיכולוגית היא כשהצד הנפגע רואה את עצמו כבזוי, דחוי, לא ראוי, חסר ערך, מטומטם, כשהוא מטמיע בדימוי העצמי את המסרים שקיבל. כשיש תחושות מתמשכות של השפלה, והמונח ‘השפלה’ הוא חשוב – כי בתוך התעללות יש השפלה. כשאדם אחד יוצר אקלים של השפלה מתמשכת – זו אלימות לכל דבר ועניין”.

סימן נוסף לפתולוגיה, מציינת הרמתי, הוא פחד. “כשיש פחד באוויר, זה כמעט תמיד מפני שיש אלימות ושליטה של צד אחד בשני. כשאישה פוחדת לדבר (‘לא כדאי לך שאני אתעצבן…’), להרגיז (‘השתוללתי בגללך. בגלל שאת משגעת אותי. הורסת לי את החיים’), לטעות (‘שום דבר את לא מסוגלת לעשות כמו שצריך’), לממש דברים שהיא רוצה וכו’, סימן שהיא חיה תחת אלימות”.

יהיה מי שיטען שגם לקורבן יש אחריות, כמי שמשתפ/ת פעולה עם בן/בת הזוג המתעלל/ת.

הרמתי: “לכל מערכת יחסים שותפים שני אנשים, ושניהם יוצרים את מה שקורה בה. קורבן האלימות נשאר בתוך מערכת היחסים ומפיק ממנה תועלות, ועצם הבחירה להיות שם, הרי היא שיתוף פעולה.ואולם, אסור להתבלבל: אף אחד לא רוצה להיות קורבן לאלימות פסיכולוגית,ואף אחד לא משתתף ביחסים כאלו מתוך שהוא חפץ במצבו.שיתוף הפעולה לא מעיד על רצון באלימות, אלא על כך שהדימוי העצמי של הקורבן תואם את המסרים המשפילים שהוא מקבל.למשל, אישה שהגיעה לתוך קשר עם דימוי עצמי חלש, עם ביטחון ירוד ועם תפיסות שמדגישות חוסר ערך,יכולה לקבל מסרים משפילים ומבזים כתקפים, ואפילו ככאלו שמגיעים לה.‘הוא משפיל אותי כי אני כל כך לא מוצלחת’.זהו שיתוף פעולה שלא מבטא רצון להיות מושפלת אלא דימוי עצמי פגוע, שפוגש פרטנר פוגעני”.

“חייתי בתוך ארון קבורה”

כשההתפרצויות התחילו, אומרת טלי, יואב היה מבקש סליחה. עם הזמן גם את זה לא עשה. עם השנים, תדירות המניפולציות שהפעיל עליה גברה, רמת האגרסיביות בתקשורת שלו מולה עלתה, ובעיקר – מעגלי השליטה התרבו והטבעות התהדקו סביבה.

כך, למשל, יואב התחיל לנטר את מיקומה של טלי ולעקוב אחריה. “לא היה לי רגע שבו הייתי לבד. גם המעקב הזה התחיל בנימוקים רציונליים – ‘פרצו לנו הביתה, אז צריך לשים מצלמות אבטחה’. אבל ברגע שהכנסנו את המצלמות, הפכתי להיות תחת מעקב. במכונית היה מעקב של מיקום, שאפשר לו לדעת איפה אני ומה אני עושה. כנ”ל לגבי הטלפון – כי הרי כשפרצו לקחו גם את הטלפון. תמיד יש הסבר שנשמע הגיוני, אבל אחר כך את מרגישה חנוקה כי הוא פתאום שואל מה עשית ברחוב כזה או אחר או למה את לא במשרד”.

לשליטה היה גם פן כלכלי. בתחילת חייהם המשותפים, יואב לקח על עצמו את הניהול הכלכלי של משק הבית, בחלוקה שהייתה נוחה לשניהם. עם ההסלמה בהפגנת השליטה של יואב, גם הכסף נהפך לאמצעי פיקוח. לפי טלי, יואב עצמו היה בזבזן כרוני, אשר הוציא את כספם המשותף על כמויות אדירות של גאדג’טים באופן קבוע. כשביקשה טלי להשתמש בכסף לטובת פעילויות משפחתיות, מנגד, הציב יואב קווים אדומים בטענה ש’אין כסף’. הוא עקב אחר הוצאותיה, ודרש ממנה לקצץ עוד ועוד בהוצאות יומיומיות קטנות, כמו פירות וירקות.

אלימות פסיכולוגית קיצונית תופיע לרוב יחד עם שיטות אלימות אחרות, אומרת פרופ’ יסעור-בורוכוביץ. “לאו דווקא פיזיות, אבל כן כלכליות. את לא יכולה להפעיל על מישהו אלימות, אלא אם יש לך איזשהו כוח על מישהו ואם את לא יותר חזקה ממנו. הרי אם תפעילי אלימות על מישהו יותר חזק – הוא יחזיר לך. אחד המאפיינים של אלימות בכלל, ושל אלימות אינטימית בפרט, זה שהחזק מנצל את מערכת היחסים ואת כל הכוחות שיש לו כדי לשלוט בשני”.

במשך שנים רבות, היא מוסיפה, מחקרים הבליעו את האלימות הכלכלית בתוך האלימות הפסיכולוגית, משום שאינה אלימות פיזית. “אם בן הזוג לא נותן לאשתו כסף, אין לה מה לתת לילדים לאכול. אם כל החשבונות על שמו, אין לה נגיעה לכסף והיא לא יכולה למעשה לעשות שום דבר בעולם בלי אישורו. היא צריכה להתחנן לכל אגורה, ולהשביע את רצונו. אז זה פסיכולוגי? איך תקראי לזה?”

“אנשים מבחוץ לא הבינו מה קורה”, מעידה טלי. “את כל הזמן מתוחה, ונראית מבחוץ כאדם מריר, קשה, שלא מחפש קרבה. הכל מקבל תרגום אחר. אף אחד בעצם לא ידע מה קורה. כששיתפתי עם כמה אנשים בחיי את הבלוג, הם היו מזועזעים, אבל לא פחות מזה מופתעים: את? איך מישהי שנראית נורא חזקה מבחוץ הופכת לכזה סמרטוט?”

מחיר ההסתרה היה התרחקות. מעגל החברים שהקיף אותם התפוגג, ויואב יצר קרעים ביחסים עם המשפחות של שניהם, שהובילו בתורם לניתוק חלקי או מלא. גם כאשר טלי ניסתה ליצור חברויות חדשות עם הורים אחרים, יואב חיבל בהן. כשהייתה פוגשת את ההורים האחרים הוא היה מצלצל באובססיביות ודורש שתחזור, כביכול מתוך דאגה לעסק. לחברים-בפוטנציה, כמובן, ההתנהלות שלה נראתה תמוהה. “זה נראה שמשהו לא בסדר עם האישה הזאת, שהבעל מנהל אותה. הרגשתי את חוסר ההערכה כלפיי. פעם, בגינה עם הילדים, אחד האבות שקלט את הטלפונים האלו התחיל לפנות אליי כ’פאטמה'”.

מעבר לגזענות, יש פה מעין עלבון. איך את מגיבה?

“אני מעיפה את זה הצידה, צוחקת, עוקצת אותו בנקודה אחרת. מנסה להיראות בשליטה”.

הבידוד של הצד הנפגע ממשפחה וחברים, מסבירה ד”ר הרמתי, הוא אמצעי מרכזי וחיוני להשגת שליטה. “אין לגיטימציה לפגוש חברות. ואם את פוגשת חברות, הוא יצלצל אליך כל 5 דקות כדי לבדוק מה קורה איתך. החברות מאיימות עליו כי הן יכולות ‘להכניס לה רעיונות לראש’. ישנו כמובן גם בידוד מהמשפחה – לעתים קרובות הצד המתעלל דורש מבן או בת הזוג להמעיט או לנתק את הקשרים עם הורים, אחים או בני משפחה אחרים. הוא יאשים אותם בכל מיני חטאים, וזאת כדי לצמצם ככל האפשר את השפעתם. ככל שהבידוד יעמיק, כך תתגבר השליטה בקורבן להתעללות”.

אחד הקשיים הגדולים בחיים תחת אלימות פסיכולוגית, כפי שהיא מופיעה בספרות המקצועית, הוא היעדר היכולת לצפות את התנהגות בן-הזוג האלים. דוגמה טובה לזה ניתן לראות בדינמיקה שנוצרה בין יואב לטלי סביב המטבח הביתי. טלי הייתה אמונה על הבישול, ויואב הכתיב שורה של חוקי ‘מותר’ ו’אסור’ בהתנהלות במטבח. “אבל דברים השתנו כל הזמן”, היא מסבירה. “מה שאתמול היה אסור, היום פתאום מותר. אסור לי להשתמש במדיח, כי רק הוא יודע לשים את הכלים בצורה טובה, ואני עושה ‘בלאגן’; לא להוציא את הסיר הזה, כי אני עושה הרבה לכלוך; ‘כל הלילה עשיתי מדיח ולא יכולתי לישון בגללך, כי את עושה מה שאת רוצה ולא אכפת לך מה ההשלכות’. כשהוא עזב את הבית התחלתי להעיף כלים לכיור. זו הייתה בשבילי חוויה של איבוד עשתונות, אדרנלין מטורף. במשך שנים המטבח היה בשבילי אתר מלחיץ, שכל פעולה בו יכולה לגרום לי לחטוף צרחה. אנשים אומרים לי ‘למה את לא חוגגת’? אבל הם לא מבינים – כשאני יכולה להשאיר כלים בכיור, בשבילי זו החגיגה. אנשים לא מבינים מה זה חופש. המשמעות של חופש היא לא רק לצאת עם גברים – היא לנשום, לדבר עם השכנים, לחשוב על מה שאת רוצה. פשוט לחיות”.

לא אחת עולות דמעות בעיניה. “היו נקודות שהרגשתי שקשה לי מאוד, שאני חיה בתוך ארון קבורה”, היא אומרת.

“הפכתי להיות תחת מעקב. את מרגישה חנוקה כי הוא פתאום שואל מה עשית ברחוב כזה או אחר או למה את לא במשרד”. טלי (צילום: מיכל בנדק)

מה זה אומר?

טלי: “את הופכת להיות מכונה מתפקדת. הולכת לכל המקומות, עושה מה שצריך, אבל אין בך שמחת חיים. אנשים שהכירו אותי לפני ורואים אותי עכשיו אומרים לי ‘את אדם אחר’. החברות מקבוצת הריצה אומרות לי שבתחילת הדרך נראיתי לחוצה כל הזמן, מסתכלת במתח על השעון והטלפון, ולא הצליחו להבין למה אני מתנהגת ככה. היום אני נראית כמו בן אדם אחר לגמרי. צוחקת, מדברת. הייתי במן מרדף, צריכה לעמוד במשימות כמו מכונה. ואחרי כל זה, בכל זאת היה מגיע הרגע שבו הוא פתאום לא מדבר איתי. שהבטיח שנעשה משהו עבור הילדים, והם כל כך מאוכזבים, ואני בחוסר אונים מוחלט. בסוג קשר כזה, מישהו משתלט לך על החיים. את מפסיקה להרגיש שאת מסוגלת לתפקד. החודרנות הזאת מנהלת אותך”.

ובאמת, בהרבה נקודות לאורך הדרך הרגישה טלי שרע לה. רע מאוד. “אבל איכשהו בכל נקודה בזמן אמרתי לעצמי שעכשיו אני לא יכולה לעשות כלום. שזה לא הזמן המתאים. זה העסק המשותף, הילדים. אני איתו מגיל מאוד צעיר, והכל קשור ומחובר אליו. במקום זה, ניסיתי כל הזמן לעבוד על הקיים. לא היה לי אף אחד בחוץ שיוציא אותי מזה, שיושיט יד. הוא הרי ניתק אותי מהסביבה”.

לאחר שנים ארוכות של אומללות ונשימה עצורה, הגיע הקש ששבר את גב הגמל: הילדים. “בית כזה, שיש בו כאלה יחסים, הוא בית שבו הילדים מפתחים בעיות ומחלות”, היא אומרת. בנם נזקק לאשפוז על רקע מצב רפואי, שתלוי בשיתוף הפעולה של שני ההורים. אך יואב סירב להגיע לאבחון הראשוני, לאשר את הטיפול ולקחת בו חלק. “הוא פשוט סירב. אמרו לי שהוא חייב להגיע, אחרת לא יוכלו לקבל את הילד. הילד נגמר לי מול העיניים, ואני לבד. אין לי פרטנר. זה גם הילד שלו, והוא משאיר אותו ככה, לגווע”.

כשצוות המרפאה הבין את הדינמיקה, הילד התקבל לטיפול. בהמשך הוא הגיע לאשפוז בית, וטלי טיפלה בו לבדה. כשהמטפלת אמרה לה שיואב חייב להתגייס כדי שהילד יבריא, טלי התייצבה מולו ודרשה שייקח חלק. הוא התרגז ועזב את הבית, והיא נשארה עם שלושה ילדים בוכים. “במקומות כאלו יש מפגשים עם קבוצות של הורים, ואני הייתי מגיעה לבד. גם הורים גרושים הקפידו להגיע שניהם. ואני נשואה, אבל חד הורית. שם נפלה לי ההבנה: זו הייתה הדחיפה המשמעותית החוצה. אמרתי לעצמי, אין לי פה כלום. גם כשהילדים בסכנה, הוא לא מתגייס. אני לא צריכה אותו. הוא רק משקולת”.

“הפסיכולוגית אמרה שאני נראית כמו מישהי שחיה בשבי”

סירובו של יואב לקחת חלק בטיפול בבנם אמנם הכריע את הכף, אך לא היה ברור מתי ואיך תצא ההחלטה אל הפועל. לטלי, כאמור, לא הייתה רשת תמיכה, דבר שהקשה מאוד על דרכה החוצה. “ידעתי שזה יקרה, אבל לא ידעתי מתי או איך עושים את זה. כשהייתה הזדמנות, עזבתי. יואב לא האמין שזה קרה”.

אבל זה קרה. טלי המשיכה לנסות וליצור לעצמה פינות קטנות של נפרדות, אוויר משלה, אבל יואב חזר ואיגף אותה, כהגדרתה. בשנה האחרונה לנישואיהם היא הצטרפה לקבוצת ריצה של נשים, ויואב “ממש לא אהב את זה. זה גרר סנקציות. גם אם הוא הסכים פתאום שאצא איתן לריצה בלילה, הוא היה בודק מראש שאצא לזמן שנראה לו סביר, ואם הייתי מאחרת – הוא השתולל. הוא עקב אחריי באמצעות הטלפון, וחקר אותי: ‘למה היית עדיין בפארק בשעה הזאת? למה לא חזרת מוקדם יותר? מה יש לך שם?’ – מה יכול להיות לי בפארק עם קבוצת ריצה? הריצה הזאת נתנה לי אוויר, שימחה אותי. אני זוכרת שחזרתי הביתה באחד הימים והבן שלי אמר לי ‘יו, איך את נראית מאושרת’. הילדים לא היו רגילים לראות אותי ככה”.

יום אחד, לאחר שטלי “העזה” לצאת לריצה בניגוד לרצונו, קרא לה יואב לשיחת נזיפה ודברי תוכחה במשרדם. הגיע הזמן להיפרד, הוא הודיע לה. היא הסכימה מיד. אבל יואב, כאמור, לא ציפה לזה. הוא התכוון להשיב את ההרתעה, “ליישר” אותה בהתאם למילים שלו – ולא טרח לדמיין שהיא אכן בשלה לעזוב. כשהיא ענתה, הוא התפוצץ מול קהל העובדים. טלי יצאה מהמקום.

בתגובה, יואב החל בשורה של צעדים כוחניים – הוא פיטר עובדת של טלי כ’עונש’, הנחה עובדות אחרות שלא לדבר איתה, חסם את הגישה שלה לחשבון העסקי, אבל לא הגיש תביעת גירושין. “הוא לא האמין שאני מסוגלת לעזוב אותו”, מסבירה טלי. “הרי כל כך הרבה שנים לא עשיתי את הזה. הוא ציפה שאבהל ואתקפל, ושאשוב לקבל את מרותו”.

“אני מוצאת שלעתים קרובות, הסבל הגרוע ביותר מחכה לאישה בסמוך לאחר הפרידה, וזאת אפילו כשבן הזוג המתעלל הוא שבוחר לעזוב”, אומרת ד”ר הרמתי. “הם לא מסתפקים בפרידה, אלא מחפשים נקמה, והם עלולים לנסות ולמרר את חיי בת זוגם בצורה איומה ונוראה. הנקמה תהיה על כך שהיא הפרה חוזה ועשתה את מה שאסור לעשות – לקחה אוטונומיה”.

טלי חששה מהשלכות המהלך החד-צדדי – “הכל יכול לקרות – בהתחלה חששתי שייפגע בי או בילדים, אח”כ פחדתי שהוא יפגע בעצמו”. היא לקחה עורכת-דין, ודברים התחילו להתגלגל. היא לקחה מוניות, החליפה טלפון – ויצאה מטווח המעקב שלו. הריאות שלה, היא מספרת, חזרו להתמלא באוויר.

מתי התחלת להשתמש במושג “אלימות פסיכולוגית”?

טלי: “התחלתי ללכת לטיפול עוד כשהייתי עם יואב, ובמפגש הראשון הפסיכולוגית אמרה לי שאני נראית כמו מישהי שחיה בשבי. והבנתי בדיוק מה היא אומרת. זה היה בשלב שבו רציתי לצאת, אבל עוד לא ידעתי איך עושים את זה. כשהגעתי לעורכת-הדין שייצגה אותי בגירושים, היא התחילה לשאול אותי על כל מיני מאפיינים של סוג הפגיעה הזאת. באותו שלב התחלתי לקרוא הרבה והבנתי שלמצב שבו הייתי נתונה יש שם. החוויה של קריאת התיאורים האלו כחומר עיוני, מחוץ לחיים שלי, הייתה מטלטלת. את רואה שהכל כתוב. הייתי צריכה רק להגיע לשם”.

“באמת חבל שלא קיבלתי מכות”, היא אומרת שוב. “אז היו רואים מה הנזק שנעשה, היו מכריחים אותו לקבל טיפול”. בית-המשפט לענייני משפחה, יש לציין, אכן חייב את יואב לקבל טיפול – הן בשל סירובו לקחת חלק בטיפול בבן החולה, והן בשל הסתה בלתי-פוסקת של הילדים נגדה. עם זאת, בהיעדר סנקציות ממשיות של בית-המשפט – יואב עזב את הטיפול במהרה. “מדובר באדם אלים”, מדגישה טלי. “הגירושים לא גרמו לו להפסיק להיות כזה. כיום, במקום לפגוע בי באופן ישיר, הוא מסית את הילדים ופוגע בהם, ובי דרכם”.

אלימות שהחוק מתקשה להגדיר

“ב-1975, כשהיו חברות-כנסת שביקשו לחוקק חוק הגנה מאלימות במשפחה, עצרו אותן בטענה שאין בזה צורך, כי אין  כזה דבר נשים מוכות”, מזכירה טלי. “זה היה מקובל – לפעמים צריך לתת סטירה או שתיים כדי להעמיד את האישה במקום. לדעתי אנחנו נמצאות בשלב דומה כרגע. אומרים: ‘טוב, הם רבים, זה הצד שלה. לא שמענו את הצד שלו’. צר לי לעשות השוואה, אבל זה כמו האשמת הקורבן של נפגעות אונס – התפיסה הזו שכנראה הייתה סיבה לזה שהיא נאנסה, כי דברים לא קורים סתם. אני צריכה להילחם בזה ולשמור על המשפחה שלי, כי אף אחד אל יעשה את זה בשבילי. אין לי מקלט לגשת אליו. כשהוא חסם לי את המייל ואת הגישה לכל החשבונות שלי, לא יכולתי להתלונן במשטרה. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה – זה לא נחשב לאלימות”.

את הצער על 17 השנים שחלפו במערכת היחסים המתעללת הזאת, אומרת טלי, היא מבקשת לתעל כיום לטובת פעילות ציבורית למודעות ומניעת הבעיה. היא קראה לבלוג “נולדתי לחופש” – “כי זו ההרגשה שלי כרגע. תחשבי על גלעד שליט, שיצא פתאום מהמרתפים החשוכים לאור המסנוור, בעור חיוור לגמרי. ככה הרגשתי: נפתחה הדלת, וזהו – יצאתי. אני יודעת שזו יכולה להישמע כמו קלישאה, אבל אני מרגישה כל יום שנולדתי מחדש. בגיל ארבעים ומשהו אני פשוט לבד, בלעדיו. זה אושר גדול”.

ובכל זאת, התגובות שהיא מקבלת מהסביבה לא מספקות אותה. בפן האישי היא זוכה למשוב חיובי והזדהות, אבל במעגל הרחב יותר אנשים לא רוצים לשמוע. “זו לא בעיה פרטית שלי. יש מחקרים שמדברים על כך ש-20% מהגירושים קורים על רקע אלימות פסיכולוגית – וזה לא כולל את הזוגות שנשארו ביחד. ועדיין, מדובר בנושא קשה, כבד. זו גם תגובה שאני שומעת – ‘כבד לי מדי כדי לקרוא על זה’. בגלל שלא נשברו לי איברים, זה לא יעלה לכותרות? דיברתי עם יועצת תקשורת שאמרה לי שזה לא יתפוס, כי ‘אנשים כבר שבעים מאלימות. אין להם כוח לשמוע את זה’. זה הרסני! זו אלימות שפוגעת גם בדור ההמשך, שחווה אותה בבית. אני בטוחה שהגרוש שלי, למשל, גדל בבית כזה. אני לא רוצה שהילדים שלי ימשיכו את השרשרת הזאת. ואני לא רוצה שזה יקרה לילדים אחרים”.

טלי יצרה קשרים עם נבחרות ציבור, בניסיון לבחון מודלים של חוקים להתמודדות עם אלימות פסיכולוגית ולקדם חקיקה מתאימה. החוק מכיר אמנם ב”התעללות נפשית מתמשכת” כביטוי לתופעת האלימות במשפחה ומאפשר, עקרונית, הוצאה של צו הגנה כנגד הפוגע – אבל החוק לא מגדיר מהי התעללות נפשית, ולכן בפועל היא תלויה בפסיקות של בית המשפט בתיקים המובאים בפניו, וגם אינה מוכרת כעבירה פלילית.

החוק למניעת אלימות במשפחה מאפשר להוציא צו הגנה במעמד צד אחד, ולאחר שבוע מתקיים דיון במעמד שני הצדדים. בכך, מסבירה פרופ’ יסעור-בורוכוביץ, ישנה חריגה מעיקרון מרכזי של המשפט, לפיו בכל החלטה יש לשמוע את שני הצדדים – וזאת, במטרה לקצר תהליכים כדי לאפשר פעולה מהירה, בעלת אופי זמני, שתיתן הגנה מידית לקורבן. הדגש הוא על הגנה, ולא על ענישה. עם זאת, על אף שאלימות נפשית מוגדרת כאמור בחוק, סעיף 4(ג) קובע שבסוג אלימות זה אפשר להוציא צו הגנה רק במעמד שני הצדדים. ניסיונות של חברי כנסת ובראשם מירב מיכאלי לשנות את החקיקה לא קודמו בוועדת השרים לענייני חקיקה ונעצרו, הלכה למעשה.

בשנים האחרונות הכירו כמה מדינות באלימות פסיכולוגית בקשר זוגי כעבירה פלילית שבגינה ניתן להטיל עונשי מאסר וקנסות. בצרפת, אלימות פסיכולוגית הכוללת התנהגויות והתבטאויות חוזרות שמטרתן לפגוע באיכות החיים של הקורבן היא עבירה פלילית שהעונש בגינה מגיע עד חמש שנות מאסר וקנס של 75 אלף יורו; בספרד, העונש המרבי על הפעלת אלימות פסיכולוגית במשפחה באופן שגרתי עומד על שלוש שנות מאסר; בריטניה מגדירה עבירה פלילית הכוללת הטלת כפייה ושליטה שבה ונשנית במסגרת יחסים זוגיים או משפחתיים, והעונש על עבירה זו עומד על עד חמש שנות מאסר ו/או קנס כספי גבוה.

פרופ’ דלית יסעור בורוכוביץ מדגישה עם זה כי קשה מאוד להוכיח אלימות פסיכולוגית ברף משפטי, ולכן המשפט מתקשה להתמודד איתה. “אפשר לדבר על התדירות כמשתנה חשוב, אבל היא לא העניין היחיד. גם לא הבוטות. יש לה אספקטים ברורים – איומים, למשל, וגם הם תלויים בקונטקסט. לכן, כשאישה באה במעמד צד אחד ומספרת על אלימות קונקרטית, פיזית – כמעט תמיד יתנו לה צו הגנה. אבל אם היא באה ואומרת ‘הוא מקלל אותי ומשפיל אותי’ – יגידו לה ‘אז תעני לו’. התפיסה היא שאם לא מתים מזה ולא נפצעים מזה, אין לזה חשיבות”.

ד”ר הרמתי מסכימה שעל אף תוצאותיה ההרסניות של האלימות הפסיכולוגית, ישנו קושי להגדיר אותה באופן חוקי. “שמעתי פעם שופט אומר ‘הייתי מעדיף שהמורה תיתן לילד שלי שתי סטירות, ולא שהיא תשפיל אותו כל השנה’. זה הקאץ’ באלימות פסיכולוגית – היא מתמשכת, והיא מחריבה את הבסיס האישיותי. כמו באמירה המפורסמת של השופט האמריקני על פורנוגרפיה – אנחנו לא יודעים להגדיר אלימות פסיכולוגית, אבל אנחנו בהחלט יכולים לזהות אותה כשהיא מופיעה מולנו. אפשר להרגיש אותה באקלים של פחד והצטמצמות”.

היתרון בשינוי החוק, אומרת פרופ’ יסעור בורוכביץ, הוא ביצירת “מאזן אימה בסיסי, שאנשים יודעים להבין אותו”. למרות זאת, היא מציעה לחפש פתרונות גם באפיקים נוספים. “כבר עשרים שנה אנחנו מתעסקים ומחוקקים חוקים למניעת אלימות על כל גווניה, אבל ממדי התופעה לא מצטמצמים”, היא מזכירה. “אני שואלת את עצמי הרבה זמן – מה כן יכול לשנות? עוד סעיף בחוק, פחות סעיף בחוק – זה יכול להקל על אדם ספציפי כשהוא מגיע לבית המשפט. אבל אם אין אכיפה, זה לא שווה כלום. החוק של צווי ההגנה, למשל, הוא חוק מצוין, מפותח ומתקדם. אבל אם אין מי שיאכוף את זה, זה לא משנה. וגברים יודעים את זה – באחד ממקרי הרצח האחרים הוצא נגד הגבר צו הרחקה”.

“אני יודעת שזה נשמע כמו קלישאה”, היא כמעט מתנצלת, “אבל אני חוששת שזה הפתרון היחיד שיהיה אפקטיבי: צריך להתחיל לדבר מגיל צעיר על סגנון יחסים בין בני אדם, על אלימות ועל המקום של כל אחד בתוך זה, לא בשני שיעורים בשעת מחנך, אלא כעניין מרכזי. צריך לחנך על מהי קרבה, מהי אינטימיות, ולהבדיל – איך אנחנו שולטים בכעסים? איך אנחנו מבינים רגשות? מה מותר להרגיש? האם לגבר מותר להרגיש חולשה וחוסר אונים? צריך חינוך ופתיחות ודיבור, ולא להגיע למצב שבו אנחנו צריכים בתי משפט, אכיפה ועונשים. צריך משהו יותר מוקדם ונקודתי. זה טריוויאלי, וכולם מדברים – אבל אנחנו לא מתקדמים לשום מקום”.

תגובות

Send this to a friend