חיים הר-זהב: לפני 12 שנה פגעתי בעמיתה לעבודה, ואני אפילו לא זוכר את זה - המקום הכי חם בגיהנום

חיים הר-זהב: לפני 12 שנה פגעתי בעמיתה לעבודה, ואני אפילו לא זוכר את זה

ההודעה שקיבלתי לא השאירה מקום לספק: אני אמרתי את זה. האם פגעתי בעוד נשים? האם אוכל לתקן את הנזק?

זה היה ביום שישי שסגר את השבוע שבו התפרסמו העדויות נגד אלכס גלעדי ונגד גבי גזית, במה שנראה אז כשיא של תנועת MeToo המקומית. בדיוק התכוונתי לשבת לארוחת הערב כשקיבלתי הודעה בפייסבוק ממישהי שעבדה איתי פעם. מאז שעבדנו ביחד, אי שם באמצע העשור הקודם, אני חושב שהתראינו אולי פעמיים או שלוש באירוע כזה או אחר עם חיוך חביב ולחיצת יד מנומסת ו”מה העניינים” ותו לא, אבל בעידן הרשתות החברתיות שבהן יש “יחסי” עוקב-נעקב בטוויטר ו”חברות” בפייסבוק, אנחנו “נוכחים” זו בחייה של זה וזה בחייה של זו.

וכך היא כתבה:

“הי חיים. הגעתי למסקנה שצריך לומר את זה. לפני 12 שנים אמרת מול כולם באמצע הדסק שאני בדיוק בגודל הנכון בשביל (הערה בוטה שלא אחזור עליה – חה”ז). כתב אחר שעמד לידך צחק, ואני הייתי בשוק. מלמלתי משהו והמשכתי לעבוד. עם הזמן, שמעתי דברים גרועים מזה בסביבת העבודה ועברתי הלאה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה. אני לא מספרת לך את זה כדי שתרגיש רע וגם למדתי להכיר אותך בהמשך. פשוט הבנתי שהבעיה היא לא באדם מסוים או בארגון מסוים אלא בתרבות הכללית. אז זהו, שתדע. כשהייתי בת עשרים ומשהו זה לא הצחיק אותי”.

שני דברים קרו ברגע שסיימתי לקרוא את מה שכתבה. האחד, שמעתי קול ניפוץ עצום. זאת הייתה התדמית שלי בעיני עצמי שהתרסקה לאלף חתיכות. הדבר השני שקרה זה שהעולם התחיל להסתובב בזמן שאני נותרתי במקום, מנסה להבין מה קרה פה.

לא זכרתי שאמרתי דבר כזה. למה שאני אגיד את זה? א-נ-י? למה שאגיד שטות כזאת? למה זה טוב? ואני הרי מתפרנס ממילים, ואני מבין את חשיבותן וזה גם לא שהייתי תינוק אז – אם זה לפני 12 שנים, הייתי בן 27. לא איזה טינאייג’ר דביל ומחוצ’קן. למה? למה למה למה???

ועוד משהו, אמרתי לעצמי מיד. גם לפני 12 שנים ידעתי – בוודאות, ללא צל של ספק – שזאת אינה ה”נורמה”, התירוץ העלוב שכל האשמאים הזקנים משתמשים בו כדי להסביר את התנהגותם. זאת לא הייתה הנורמה, ולא כך חינכו אותי, ולא כך אני תופס נשים.

“אז למה, חיים של לפני 12 שנים? למה? למה אמרת את זה? מה ניסית לעשות? מה הייתה הפואנטה שלך, יא חמור?” רציתי לברר עם האידיוט הזה לו היה עומד לידי. “תראה מה עשית”, הייתי אומר לו, לדביל. “גרמת למישהי שלא עשתה שום דבר רע להרגיש שהיא מתה מבפנים והיא עוד אשכרה הייתה איתך בקשר כזה או אחר כך. בוא תחשוב איך היא הרגישה כל פעם שקרה משהו שהזכיר את דבר קיומך. למה?!”.

ובזמן שאני מוכיח את חיים של לפני 12 שנים, חיים של היום המשיך להסתחרר. הרגשתי כאילו הלב שלי נצמד לגב וכאילו שיש לי משקולות על הרגליים. כל זה קרה בכמה שניות, ועדיין לא עניתי.

אבל שניה, אמרתי לעצמי. אולי יש פה טעות? אבל רגע, עצמי ענה לי – ואולי אין?

“אומג. איזו הערה מטופשת ומחרידה”, כתבתי לה בידיים רועדות. “אני כל כך (!) מתנצל, שאני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו. אוף. באמת אמרתי את זה???”

“באמת…”, היא ענתה. “ואני סולחת והכל בסדר והיום הייתי צועקת עליך”, והוסיפה אימוג’י של סמיילי.

והתיישבתי לארוחת השישי.

אני די בטוח שנאמרו דברים ליד השולחן, וסביר שגם השתתפתי בשיחה כי זה מה שעושים, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על זה שהנה, אני חלק מהסטטיסטיקה. גם אני שייך לקבוצת הדושים שאמרו דברים פוגעניים שנצרבו בזיכרון של מישהי, וזה היה אירוע כל כך טריוויאלי בעבורי עד שאני לא יכול לזכור אפילו מה היה.

ואז גם הבנתי איזה מזל יש לי, שאני יכול להתנצל. שאני יכול לפחות לנסות לתקן את מה שקילקלתי. שאני יכול להכיר בזה שפישלתי, ולהכות על חטא, ולהישבע לה ולי שאין מצב שהייתי עושה את זה כיום ולקוות בכל לבי שלא עשיתי את זה מאז, כי הביטחון המוחלט שלי בהיותי אדם נורמטיבי ולא מאיים כלפי נשים היה מוטל על הרצפה.

“ניסיתי להיזכר באירוע הזה”, כתבתי לה, “אבל לא הצלחתי. אין לי ספק שאם את זוכרת את זה, אז זה קרה. העובדה שאת זוכרת את זה רק מדגישה כמה עמוק נספג העלבון, וזה מדכדך ומבייש אותי עד לשד עצמותיי. אני כל כך מתנצל. אני מנסה להריץ עכשיו בראש אם יש עוד מישהי איפשהו בעולם שפגעתי בה, ורק מלחשוב על כמות הנשים שעבדתי איתן ושוחחתי איתן בתוספת ההבנה שאמרתי דבר כזה שאני לא זוכר – זה מעורר פלצות. ומה אם הכאבתי למישהי אחרת? ומה אם שרטתי את נפשה של מישהי אחרת? תודה שסיפרת לי על מה שעשיתי”.

“אני מעריכה את התגובה וכאמור הכל כבר בסדר. גדלתי, התחסנתי, ראיתי ושמעתי גרוע מזה”, היא כתבה. “מהרגע שנזכרתי בזה העדפתי להגיד לך על פני להמשיך לחשוב על זה מאחורי גבך. ואולי זה מה שצריך לעשות בעצם: שכל אחת תגיד למי שלא אמרה לו פעם, ונעשה ריסטארט להכל וזהו. נעשה ריקונסיליאיישן”.

איור: רון לוין
איור: רון לוין

בשבועיים שחלפו מאז אני חושב על זה בלי הפסקה. גם אין לי לאן לברוח. “המקום הכי חם בגיהנום” הוא לא בדיוק כלי תקשורת שאינו מתעסק בסיפורי הטרדות מיניות (פרטים על כמה הוא לא מתעסק מאפשר לקבל מאלון קסטיאל, שלמה גרוניך, אלכס גלעדי, אייל גולן ועוד ועוד ועוד), אנחנו בעיצומה של עבודה קדחתנית והנה אני, שמחזיק מעצמי גבר שמחויב ליצירת עולם בטוח לנשים, מוצא את עצמי פתאום בצד המגעיל.

נכון, מה שעשיתי הוא לא אונס וזאת לא הטרדה מינית כהגדרתה בחוק היבש וזה לא עומד בשום רף פלילי – אבל הרף הפלילי הוא מזמן לא הסיפור, ואסור שיהיה נייר הלקמוס שיקבע מה בסדר לעשות ומה לא. הוא קובע רק מה רע מספיק כדי להכניס אותך לכלא, אבל לא מכליל את כל מה שרע, ולא קובע את הנורמות, אלה שהמטרידים המקצועיים מנפנפים בהן להגנתם, אלה שמשתנות בימים אלה מול עינינו. העניין היסודי של לא להיות חתיכת דרעק לא קשור לפלילים או לחוקים יבשים. העניין של להיות אחראי למעשיך ולשאוף לתקן את העולם: לפתור את הבעיות שיש בו, ולא להיות אחד מאלה שמייצרים אותן.

ביקשתי ממנה רשות לפרסם את ההתכתבות בינינו, בלי פרטים מזהים שלה כמובן, ותחת התנאי הזה היא הסכימה. ואז הודיתי לה על זה שנתנה לי את ההזדמנות להתנצל, כי ברור לי שזה לא מובן מאליו לפנות למישהו שאמר לך משהו מסריח לאללה לפני 12 שנים. הרי תמיד יש את החשש שהוא יגיד “די נו, עזבי’תי באמא’שלך”, ואולי כך גם אני הייתי מגיב (אלוהים, אני כל כך מקווה שלא) אלמלא זרם המודעות האדיר של MeToo ששוטף בימים אלה את העולם.

אז התנצלתי שוב, ושוב אמרה שסלחה. ואז היא כתבה: “היה עדיף שהייתי מעיפה לך איזו קללה על המקום ושוכחת וזהו”.

“כן”, כתבתי לה, “סביר שהייתי מתנצל באותו הרגע – או שלפחות כך אני מקווה”.

“בסדרררררר נו, זהו. די. לא כזה נורא ביחס לחיים האלה”, כתבה.

ושלחנו זה לזו אימוג’י של סמיילי, והתיישבתי לכתוב, וכשקמתי כל מה שחשבתי על עצמי עדיין היה זרוק שם שבור, ולרגע ריחמתי קצת על עצמי אבל אז נזכרתי שאני הייתי פטור מהעול של לסחוב הערה נוראית שמישהו אמר לי ועליי מול כולם לפני 12 שנים, מההשפלה ומהצלקת. כמה שאני מרגיש רע, ואיך שלא נהפוך את זה, בסיפור הזה אני לא הצד הנפגע ולא הצד המסכן. אני בסך הכל הצד שמחויב לעבוד הרבה יותר קשה היום – כדי שאף אחד לא יתנהג כמוני.

תגובות

Send this to a friend