לחשוף את התוקף מחייב גם לחשוף את הנפש? - המקום הכי חם בגיהנום

לחשוף את התוקף מחייב גם לחשוף את הנפש?

להעביר את החומר שהצטבר אצל פסיכולוגים של נפגעות ונפגעי עבירות מין לידי בית המשפט, או לא להעביר? שלוש עמדות מנוגדות שהמשותף להן הוא אחד: זה ממש לא נושא של שחור ולבן

איור: איתי רווה

איור: איתי רווה

האם לאפשר לבתי המשפט לקבל את הרשומות הפסיכולוגיות של מתלוננות על תקיפה מינית? בעקבות הפוסט שפרסמה לפני כשלושה שבועות שרי גולן, אחת המתלוננות נגד אלון קסטיאל שנדרשה לחשוף את מה שנאמר בפגישותיה עם הפסיכולוג שלה, שאלנו שלושה – ראש תחום בסנגוריה הציבורית, עורכת דין שמייצגת מתלוננות ומתמחה בפסיכולוגיה קלינית.

** אזהרת טריגר משפט פגיעה מינית ** / את הסטטוס הזה כמעט כתבתי כבר כמה פעמים והוא כל פעם נגנז. הפעם החלטתי שבמלאת כמעט שנ…

‎Posted by Sari Golan on‎ יום רביעי 8 נובמבר 2017

סגרו את השער, או פתחוהו רחב? / ד”ר איילת עוז, הסנגוריה הציבורית

בשבוע האחרון, בעקבות הגילוי ולפיו הפרקליטות ביקשה משרי גולן, המתלוננת בפרשת אלון קסטיאל, לאשר את מסירת הרישומים של שיחותיה עם הפסיכולוג שלה, התעורר דיון ציבורי רחב בשאלת החיסיון הפסיכולוגי בפקודת הראיות והאפשרויות להסיר את החיסיון הזה.

נציגות הפסיכולוגים, כמו גם גורמים פמיניסטיים וארגוני נפגעי עבירה עמדו על הפגיעה שנגרמת למתלוננות בעבירות מין בשל הפגיעה הקשה בפרטיותן, פגיעה שעלולה גם להביא למצב שבו נפגעות עבירות מין יימנעו מלפנות לסיוע נפשי מחשש שהדברים שיאמרו ייחשפו במסגרת ההליך המשפטי. אותם דוברים גם הצביעו על החשש שסנגורים יעשו שימוש בעצם האפשרות לחשוף את החומר כדי להפעיל לחץ על מתלוננות, כך שיעדיפו לוותר על עדותן או על קיום ההליך הפלילי כולו רק כדי להגן על פרטיותן.

לעומת זאת, משפטנים הצביעו על כך שפעמים רבות, התרשומות שאותן מנהל הפסיכולוג המטפל הן כלי עזר רב ערך לחשיפת האמת. תרשומת השיחה עם הפסיכולוג היא לא פעם הראיה האותנטית ביותר שיש לנו לדברים שנאמרו מפי המתלוננת במועד הסמוך ביותר לביצוע העבירה. סניגורים הוסיפו והצביעו על מקרים לא מעטים שבהם החומרים הללו הובילו בהמשך לזיכויו של הנאשם או לחזרה מכתב האישום, לאחר שהדברים שנמסרו לפסיכולוג בסמוך לאירוע היו שונים באופן מהותי מעדותה המאוחרת של המתלוננת או האירו את הדברים באור שונה.

כדי לגבש עמדה מושכלת בוויכוח הזה, חייבים לחזור להבנה הבסיסית של מושג החיסיון בהליך הפלילי מנקודת מבט רחבה יותר.

חיסיון, כל חיסיון, הוא במהותו העמדתו של שער סגור בדרך אל חשיפת האמת. הנחת המוצא – שהתעלמות ממנה היא התעלמות מן המורכבות של הסוגיה הזו – חייבת להיות שמאחורי החיסיון מצויים חומרים משמעותיים שיכולים לחשוף בפנינו את האמת (אחרת ממילא אין צורך בחיסיון הזה). משמעותו של החיסיון היא שבגלל אינטרסים חברתיים חשובים, אנחנו מונעים מעצמנו את הגישה לחומרים הללו וחובשים על ראשנו מעין “מסיכה” המגבילה את שדה הראייה שלנו, בדומה לכיסויי העיניים אותם מלבישים לסוס.

המחיר בקביעת חיסיון, אם כן, הוא של ויתור מודע על האפשרות לגלות את האמת, אפשרות שהרצון להגשמתה עומד בבסיס הלגיטימציה של עצם קיומו של הליך משפטי פלילי, מתוך הכרעה ערכית שלפיה יש דברים חשובים יותר מגילוי האמת.

לכן, לא פלא, שבמיוחד בהליך פלילי, כאשר המשמעות של הרשעה יכולה להתבטא במאסר ארוך ובפגיעה האנושה ביותר בזכויות האדם שיש בידיה של המדינה, ידה של מערכת המשפט רועדת לפני שהיא מוכנה לחבוש את כיסויי העיניים.

זו הסיבה לכך שמרבית החסיונות – וביניהם, כן, גם החיסיון הפסיכולוגי, החיסיון הרפואי, ואפילו החיסיון לטובת ביטחון המדינה – ניתנים להסרה במקרים מסוימים על ידי בית המשפט, כאשר הדבר הכרחי. למשל, ביחס לחיסיון מטעמים של ביטחון המדינה, קובעת פקודת הראיות כי בית המשפט העליון רשאי להורות על הסרת החיסיון בהליך פלילי אם יש צורך לגלות את הראייה לשם עשיית צדק, או אם הראיה חיונית להגנת הנאשם. לגבי רופא, פסיכולוג או עובד סוציאלי, האיזון הוא שבית המשפט רשאי להורות על הסרת החיסיון אם החליט שהצורך לגלות את הראייה לשם עשיית צדק עדיף מהעניין שיש שלא לגלותה.

המצב שבו קיימת ראיה שיש לה פוטנציאל לזכות את הנאשם והיא לא מובאת לידיו הוא מצב שנתפס כבלתי נסבל, אפילו אם מדובר בביטחון המדינה. בפועל, המשמעות עבור המדינה במקרה הזה היא שהיא חייבת לבחור האם ניהולו של ההליך הפלילי הוא חשוב כל כך, עד שהוא מצדיק לחשוף את המידע הרגיש, או שעדיף לוותר על ההליך כולו ולא לחשוף את המידע. לא פעם, התוצאה של קבלת עתירה לגילוי ראייה היא באמת חזרה של המדינה מהאישום, ולו רק כדי לא לחשוף את המידע הרגיש.

לכאורה, במקרה של מתלוננות בעבירות מין, מועמדת בפניהן אותה הבחירה בדיוק –האם המחיר של חשיפת המידע הוא כל כך גבוה מבחינתן, עד שהן יעדיפו שהמדינה תחזור בה כליל מניהול ההליך הפלילי ורק לא לחשוף את המידע האישי, או שהן מעדיפות להמשיך בהליך ולחשוף את המידע הרגיש. אך בעוד שבמקרה של חסיונות לביטחון המדינה ההחלטה היא שכלתנית ומרוחקת, הקושי במקרה של עבירות מין נובע מכך שהבחירה היא אישית ונוגעת בתוככי נפשה של המתלוננת, ועצם החשש מאפשרות החשיפה עלולה להשפיע גם על בחירתן של מתלוננות עתידיות אחרות.

הקריאה למנוע כליל את האפשרות להסרת החיסיון, גם כאשר בית המשפט קבע שהדבר הכרחי להגנת הנאשם, משמעותה קריאה להעמיד את החיסיון הפסיכולוגי מעל לחיסיון הרפואי ולחיסיון לביטחון המדינה, ולהפוך אותו לחיסיון מוחלט, שלא ניתן להסיר אותו בשום מקרה שלא בהסכמת בעל החיסיון, אפילו אם מאחורי חומת החיסיון מצויות ראיות מזכות קריטיות.

ישנם שני חסיונות מוחלטים כאלה בדין, שמשמעותם בחירה חד משמעית בחבישת כיסויי העיניים, גם אם מאחורי השער קיימות ראיות רלוונטיות ואפילו מזכות: חיסיון עו”ד-לקוח, שאינו ניתן להסרה בניגוד להסכמת הלקוח, והחיסיון שעומד לכהן דת שמידע נמסר לו בווידוי ושגילוי המידע אסור לו לפי דיני דתו. לגבי כהן דת, ההצדקה מבוססת על חופש הדת. לגבי עורך דין, ההצדקה מבוססת על ההנחה שבלי חיסיון כזה, אי אפשר יהיה לקיים את מערכת המשפט כפי שהיא מוכרת לנו היום, שכולה נסמכת על האפשרות לגילוי לב מלא בין עורך הדין ללקוחו.

האם גם ההגנה על הטיפול הפסיכולוגי מצדיקה חבישה של כיסויי העיניים והתעלמות מראיות מזכות אפשריות שנמצאות מאחורי השער? האם פסיכולוגים דומים יותר לרופאים או לעורכי-דין? האם נכון ליצור הליך ספציפי ומורכב יותר להסרת החיסיון הפסיכולוגי, בדומה להליך בנוגע לחיסיון לפי ביטחון המדינה? כל אלו שאלות לא פשוטות, שדורשות חשיבה כנה של משפטנים, אנשי טיפול ושל הציבור הרחב. אך עד שלא נביט נכוחה במורכבות שלהן ובהשלכה שיש להן על השאלות הבסיסיות ביותר של תפיסת האמת שלנו, לא נוכל להתחיל לספק להן תשובות.

* ד”ר איילת עוז היא מנהלת תחום המשפט המינהלי בסניגוריה הציבורית. המאמר משקף את דעותיה האישיות בלבד


האם זה החלק הפוגעני ביותר בהליך הפלילי? / עו”ד רותם אלוני

לפני קצת פחות מחמש עשרה שנה קראתי את התיק הפסיכולוגי הראשון של מתלוננת בעבירת מין, באותם ימים הייתי מתמחה צעירה בפרקליטות ונדרשתי לסכם את התיק ולהמליץ האם יש מקום להגיש כתב אישום.

מאז ובמשך כל שנותיי כעורכת דין קראתי אינספור תיקים פסיכולוגים, פסיכיאטריים ותיקים רפואיים, לפעמים של אנשים שמעולם לא פגשתי, אבל תמיד ביראת כבוד, מתוך ההבנה שאני מסתכלת אל תוך נבכי נשמתם של אנשים, אל תוך המקומות האינטימיים והפרטיים ביותר שלהם.

גם תמיד ידעתי שכאשר המילים נכתבו, מי שאמר את המילים ומי שכתב אותם לא התכוונו שמישהו מלבדם יעיין בהם לעולם, ובוודאי שלא התכוון שהם ישמשו כלי בהליך משפטי.

למרות ההבנה של הרגישות הגדולה, לקחתי כמובן מאליו את העובדה שהתיקים הפסיכולוגיים של אנשים הם חלק בלתי נפרד מהראיות בתיק משפטי, בין אם מדובר בהליך פלילי או אזרחי, ובין במקרים של פגיעות מיניות ובין במקרים אחרים, וכי אני בדומה לצד השני כאשר אני פותחת את התיק אינני יודעת את איזה צד המידע בו ישרת, את מי שהתיק שלה או את הצד השני, ולעיתים את אף אחד מהצדדים, אך תמיד קיוויתי כי מה שאמצא שם יוכל לעזור לי וללקוחה שלי בהליך המשפטי.

נכון, נאבקתי פעמים רבות לגלות רק את חלק מהתיק, או לנסות כמה שיותר לשמור על הפרטיות שלה, אבל הכל מתוך ההבנה כי מדובר בראיות בתיק משפטי.

ואז הגיעה שרי, והציבה מולי מראה ענקית, ושאלה את השאלה הטריוויאלית ביותר למה אני צריכה לחשוף את התיק הפסיכולוגי שלי אל מול מי שפגע בי, ונכון שהתשובה הספונטנית הייתה כי זה חלק בלתי נפרד מההליך המשפטי, ואני יודעת שבסופו של המאבק חלקים מהתיק הזה יחשפו לצד השני.

אבל אז ישבתי וחשבתי על זה בשנית, נכון, בהליך פלילי זכויותיו של הנאשם הן המרכז, והחוק קובע שהוא צריך לקבל את כל המידע שיכול לסייע לו להתגונן, גם אם המחיר הוא פגיעה אנושה בזכויותיה של המתלוננת, וגם אם מדובר בחדירה חוזרת של הפוגע אל המרחב הפרטי ביותר שלה: פעם הוא חדר לגופה ועכשיו הוא חודר לנפשה.

ולכן המסקנה הייתה שהתשובה צריכה להיות איסור גורף על מסירת התיקים הפסיכולוגיים של מתלוננות בעבירות מין. כפי שאי אפשר לחקור מתלוננת על עברה המיני, כך אי אפשר לפשפש בתיקה הפסיכולוגי.

אבל מה עם כל אותם המקרים שבהם דווקא הרישום בתיק הפסיכולוגי הוא שאפשר את הגשת כתב האישום, או את הגשת התביעה, מה עם כל אותם מקרים שבהם בזכות הדברים האותנטיים והעמוקים ביותר שמטופלת סיפרה לפסיכולוגית אפשר באמת להבין מה עבר עליה, ואפשר לשכנע את בית המשפט כי הפגיעה אכן התרחשה? האם אנחנו מוכנות לוותר על כל אותן הזדמנויות, על כל אותם תיקים שיתכן שיסגרו בגלל מידע שלא ידענו?

במציאות שבה אחוז אדיר מהתיקים על עבירות מין נסגרים, והוכחת תביעות אזרחיות אינה פשוטה כלל בשל היעדר ראיות אובייקטיביות, האם אנחנו, כמי שמבקשות להילחם בתופעה הזו, יכולות לוותר על כלי שיכול להביא להגשת כתבי אישום ותביעות נוספות?

האם המתלוננת הבאה שבתוך תיקה הפסיכולוגי נמצאות הראיות שיכולות להפוך את הקערה על פיה מוכנה לוותר על ההזדמנות הזו כדי לשמור על החיסיון הפסיכולוגי שלה?

והשאלה הגדולה יותר: האם דווקא חשיפת התיקים הפסיכולוגיים הוא החלק הפוגעני ביותר בהליך הפלילי? האם דרישת העימות במשטרה או החקירה הנגדית בבית המשפט אינן פוגעניות הרבה יותר?

במציאות שבה הליכים משפטיים הם הליכים של הכל או כלום, או שזכית או שהפסדת, או שהוא יורשע או שיזוכה, הליכים שלא נותנים מקום למורכבות האנושית בכלל ולמורכבות של פגיעות מיניות בפרט, הליכים שמוכרעים על סמך ראיות ונטלים, לעולם לא נוכל באמת לפתור את הדילמה הזו.

לכן אולי הגיעה השעה להפסיק ולהתייחס להליך הפלילי כפי שהוא מתנהל היום כמובן מאליו, ואולי הגיעה השעה להפסיק להתייחס להכרעות שיפוטיות כחזות הכל, ולהבין כי פגיעות מיניות הן המורכבות שבפגיעות האנושיות, והמורכבות הזו לא יכולה לבוא לידי ביטוי בהליכים משפטיים בכלל ובהליכים פליליים בפרט.

אם אנחנו כחברה רוצים באמת להוקיע את הפגיעות המיניות ולעשות כמיטב יכולתו למגר או לפחות למזער את התופעה, אנחנו צריכים להתחיל לערער על הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של ההליך המשפטי כמו שאנחנו מכירים אותו.

אנחנו צריכים לתת למתלוננות את האמצעים והכוח לספר את הסיפור שלהן, להנגיש להן את כל המערכות, לוותר על דיני ראיות ועל נטלי הוכחה, ולמצוא את הדרך שתיתן להן מצד אחד מענה אמיתי למצוקה שלהן, ומצד שני תגן עלינו כחברה.

בהנחה שרוב הפגיעות המיניות נעשות על ידי אדם מוכר, הרי שהדרך האמיתית לתת למתלוננת את מה שהיא צריכה ולתקן את עצמנו כחברה היא למצוא דרך לאיחוי, כי עד היום הרוב המכריע של המתלוננת שפגשתי לא רצו לראות את הפוגע מאחורי סורג ובריח – הן רצו לשמוע אותו מתנצל ולוקח אחריות, הן רצו לצאת לדרך חדשה ולשקם את החיים שלהן, והגיע הזמן שנדון באיך לתת להן את זה.

עו”ד רותם אלוני מייצגת את שרי גולן ונפגעות תקיפה מינית נוספות


אם היא תספר, זה לא יגמר / שי איתמר, פסיכולוג קליני בהתמחות

כרגע אני נמצאת בשלב במשפט שבניגוד לרצוני הפסיכולוגית שלי צריכה להעביר את כל סיכומי הטיפול האישי והפרטי שלי למשטרה, לפרקליטות וכן גם לעורך דין של מי שאנס אותי וכן כן גם לעיניו של מי שאנס אותי. זאת אומרת שכל הפרטיות שלי מופרת בשם הצדק והמשפט. למה? כי המילה שלי לא מספיקה אז המקום האחרון הקדוש שחשבתי שאליו לא יוכלו לפלוש נפרץ גם הוא”.

אלו הן מילותיה של שרי גולן, אחת מחמשת המתלוננות בפרשייה בה מואשם אלון קסטיאל במספר מקרי אונס, ניסיונות אונס ומעשים מגונים. הפרקליטות פנתה בבקשה לקבל לידיה את הרשומות הטיפוליות שכתבה הפסיכולוגית המטפלת בגולן. אין מדובר ברשומה הרפואית, זו שפסיכולוגיות מחויבות ע”פ חוק לתעד ומפרטת את המהלך הענייני של הטיפול (מועדי הפגישות, עיקרי הפגישה, הערכות סימפטומטיות וכד’) אלא בבקשה לחשוף, גם לעיני הנאשם עצמו, את הרשומה הטיפולית האישית, הכוללת את תמלולי הפגישות עצמן. מדובר במילים שנאמרו בין גולן לפסיכולוגית שלה, אותן מילים שבאות לתת צורה לזיכרונות, לרגשות ולמערכות היחסים בהווה ובעבר. עוד מתברר, שזוהי פרקטיקה נפוצה בפרקליטות בתיקים דומים, הכוללת הפעלת לחץ על המתלוננות והפסיכולוגיות להסכים לחשיפה, שכן ללא הסכמתן לא יוגשו כתבי אישום.

יש לשבח ולחזק את גולן ואת עורכות דינה על הניסיון לעמוד בלחץ לחשיפת הרשומות הטיפוליות. זוהי לא פעולה ברורה מאליה, ויש להכיר במכבש הלחצים האדיר שמופעל על מתלוננות בתיקים דומים בידי הפרקליטות שמביא בוודאי לא פעם להסכמה לחשיפה או למשיכת התלונה. בסופו של דבר הסכימה גולן להעברת החומרים לידי הפרקליטות, וחשפה את התוכן הפרטי ביותר שיש לה גם בפני קסטיאל. בעצם פרסום העניין בדף הפייסבוק שלה גולן העמידה אתגר בפני ציבור הרחב, ובעיקר בפני ציבור הפסיכולוגיות. האם נוכל להכיר בעוול האדיר שחשיפת הרשומות הטיפוליות יוצרת עבור מתלוננות? האם נוכל לקחת אחריות ולצאת להגנה על החיסיון הטיפולי?

בעוד שלרבות מאתנו התשובה ברורה, ישנם קולות אחרים. קולות הדורשים לחשוף את המידע לשם “בירור האמת” או לשם חשיפת מצבים בהם קיימים “עיוותים של המתלוננות”, “זכרונות מושתלים” ו”כוונות זדון בהעללת שווא”. יתרה על כך, ניתן לזהות גם גורמים המבקשים לבחון באמצעות חשיפת הרשומות הטיפוליות את חלקה של המתלוננת באירועים שהובילו לפגיעה. אולי יתברר שהיא לא סבלה כל כך על ידי חשיפת הרשומות? אולי היא רצתה לקיים יחסי מין עם הנאשם? אולי היא חשה אשמה? אולי היא רק רוצה לנקום? הדברים באים כאילו שיש לשאלות אלו דבר או חצי דבר עם עצם אקט האונס, שאינו רואה או מבחין בשום אספקט בסובייקטיביות של הקורבן.

הנחת הפרקליטות שחשיפת הרשומות הטיפוליות יכולה לסייע בחקר האמת מבוססת על טעות וחוסר הבנה של מהות הטיפול הפסיכולוגי במקרה הטוב. במקרה הרע הנחה זו היא מסך עשן שבא להסתיר פעולת השתקה אלימה שבאה להלך אימים על המתלוננת דרך חשיפת עולמה הפרטי והפנימי ביותר, ואשר מצטרפת לארסנל הכלים (הרחב ממילא) שהחברה מעניקה לנאשמים בעבירות מין.

אנו צריכות לראות מעבר לאמירות הטוענות שחשיפת הרשומות נעשית בשירות חקר האמת. יש להבין שטבעה של טראומה, ובפרט טראומה על רקע אונס או פגיעה מינית, הינה ניפוץ רצף החוויה והתודעה. במקום שבו בית המשפט יחפש עדות לסדר, לוודאות ולקוהרנטיות הוא לא ימצא דבר מלבד שברי זיכרונות, דיסוציאציה ואי בהירות. באופן אירוני, הפעולה האלימה של חשיפת הרשומות תשיג מעט מאד התקדמות בנתיב חקר האמת, ותחת זאת תזרע הרס בנפש המתלוננת וביכולתה להסתייע בטיפול הפסיכולוגי בהווה ובעתיד.

שנים רבות מדי המוסדות המקצועיים האמונים על בריאות הנפש (בהם גברים מחזיקים את הכוח) לקחו חלק, בין אם ישירות ובין אם בעקיפין, בדיכוי נשים שעברו פגיעות מיניות. הדבר נעשה בעיקר על ידי קטלוגן באבחנות פסיכיאטריות הממקמות את האשמה בהתנהגותן ומבנה אישיותן, במיצובן כ”משוגעות” ובהרחקתן מהחברה שלא הייתה מעוניינת להתמודד עם ההשלכות של חשיפת הפגיעות המיניות.

מגמה זו מתהפכת, וכיום ישנה הכרה הולכת וגוברת בקרב פסיכולוגיות ופסיכיאטריות רבות  בכך שיש קשר מהותי בין טראומה מינית לבין שלל סימפטומים כגון: פסיכוזה, התמכרויות, פגיעות עצמיות, אובדנות, הפרעות אכילה, התנהגות אגרסיבית, העדר שיפוט ביחסיים בין אישיים וכדומה. חשוב להבהיר באופן הפשוט ביותר – חשיפת תמלילי פגישות ורשומות אישיות של פסיכולוגיות מאיימת על עצם היכולות לקיים טיפול פסיכולוגי.

היכולת להתמסר וליצור תהליך טיפולי מיטיב מתבססת על האפשרות לקיים מרחב בין הפסיכולוגית למטופלת שבו לא קיימת שיפוטיות ובו העובדות האובייקטיביות אינן במוקד. אין משקל או ערך ייחודי לעובדות אובייקטיבית, והעיסוק בהן בעיקר משרת את המטרה העיקרית – הרחבת המגע עם תכנים לא מודעים באופן מבוקר, אמפתי ומטיב.

ללא ידיעה ברורה שמה שנאמר ועולה בחדר הטיפול נשאר בחדר הטיפול, גם המטופלת וגם הפסיכולוגית משותקות באופן מודע ובלתי מודע. ללא ביטחון בסודיות, המטופלת לא תהיה מסוגלת לאפשר לתוכן הלא מודע, הקונפליקטואלי והטראומטי לעלות מצד אחד. מצד שני, הפסיכולוגית לא תיתן מקום לאסוציאציות ותסיט את קשבה מהחלקים המורכבים והאמורפיים לעבר העובדות הקונקרטיות, כנאחזת בעוגנים בניסיון ליצור תיעוד “אמין” לאותה עת בה תידרש להעמיד את רשומותיה לידי גורם חיצוני.

הסכמה לחשיפת הרשומות משולה לצפירת אזהרה המסמנת ללא מודע של מטופלות בהווה ושל מטופלות פוטנציאלית בעתיד שאין ולא תהיה להן פינה בטוחה ושקטה להפקיד את הטראומה שלהן בתקווה להבנה והקלה. מדובר לא רק בנזק מיידי למתלוננות, אלא בנזק למסד הפרקטיקה הטיפולית, ובמחיר חברתי אדיר.

עלינו, פסיכולוגיות, לשלב ידיים וליצור חומה בצורה אל מול הניסיונות לפרוץ את הסודיות של הרשומות הטיפוליות. עלינו להגן על המטופלות שלנו, אשר בוטחות בנו להחזיק איתן את הטראומה הנפשית ולסייע להן בדרך הארוכה להחלמה. יש לנו חובה לפעול בכלים משפטיים, חוקתיים וציבוריים, אך גם  באקטיביזם אינדיבידואלי – בסירוב לשתף פעולה למסור את נפשן של המטופלות שלנו לידי גורמים חיצוניים. למען שרי גולן ולמען כל המתלוננות האחרות, אלו שסירבו לשאת את האשמה בתוכן, אלו שלא הסכימו לשתוק וחשפו את אשר קרה להן.

שי איתמר. פסיכולוג קליני בהתמחות, חבר בוועד החטיבה הקלינית בהפ”י ובתנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית

תגובות

Send this to a friend