איור: אילה טל

ביום ראשון הקרוב ייאספו בוודאי המונים להיפרד משולמית אלוני בבית הקברות של כפר שמריהו. מי שהכיר אותה – זכיתי לכך, קצת, אחרים הרבה יותר – יתגעגע לחריפות הלשון, לחיוך הרחב, לכנות. איש-איש והשולה שלו. אבל המשותף לכל מי שיפקדו את בית הקברות בכפר שמריהו יהיה הפרידה מחלום. חלום לאומי וחלום אישי מאוד-מאוד. לאומי, כי הוא הציע לישראל כיצד להיות מדינה שאפשר להתגאות בה. אישי, כי הוא הציע לכל אחד מאתנו חיים טובים יותר במדינה הזאת. חלום ששולה יצרה, בנתה, קידמה, הגשימה ומימשה. כמעט בעשר אצבעות. חלום שכשלנו מלשמור עליו.

הפעם הראשונה בחיי שראיתי אותה בגודל טבעי היה בכנס משותף לצעירי רצ, מפ"ם ושינוי ב-1991. הדיבורים על הקמת מפלגה משותפת לשלוש אלה התחילו להתרוצץ באוויר, ומכל הדיונים אני זוכר נקודה שולית וחשובה אחת: אלוני שאלה את הקהל מה דעתו על האפשרות שגם חד"ש תהיה חלק מהרכב כזה. באולם פרצה מהומת אלוהים. אני לא זוכר שום מלה שנאמרה, רק רעש של המולה וכעס. שולה נפנפה בידה החצי מרגיעה וחצי מבטלת, ואמרה "או-קיי, אני את התשובה שרציתי קיבלתי". נקודה שולית, כי זה לא היה ברצינות על הפרק. נקודה חשובה, כי מה שנצרב אצלי זה המחשבה: הנה אשה שחושבת מחוץ לקופסה. אשה אמיצה שלא מקובעת בתפישות של "מה מקובל". הנה אשה שמחויבת אך ורק למה שהיא חושבת כראוי ונכון. "רק תזכרו", אמרה לקהל, "שחד"ש היתה היחידה שקיבלה את רעיון החלוקה ב-48'". חשבתי לעצמי: הנה אשה שהעובדות והאמת מוליכות אותה, לא מחיאות הכפיים והפופולריות האישית.

שנה מאוחר יותר רקדה על הבמה בצוותא באושר גדול בליל הניצחון של העבודה ומרצ בבחירות. ערב בלתי נשכח. לראשונה ניתנה לה הזדמנות של ממש, בראש כוח פוליטי גדול של 12 מנדטים, לכוון את ישראל לכיוון שהאמינה בו. לא קלים החיים בפוליטיקה לאשה שמחויבת רק לאמת. בספרות ובאמנות, שהיו כל כך קרובות ללבה, המחויבות הזאת יכולה להישאר טהורה, נקייה מכתמים ופגמים. לא כך בפוליטיקה. היא הרימה ידה בעד גירוש מחבלי החמאס, דבר שהתחרטה עליו בהמשך. היא נאלצה, בלחצם של ש"ס, ראש הממשלה רבין וגם כמה חברים במרצ, לוותר על תיק החינוך שהיה כל כך יקר לה ועשתה בו דברים מופלאים. הרגעים האלה הם קללה שלקחה על עצמה ברצון כמי שבחרה לפעול בעולם של מעשים ולא רק להיות המטיפה בשער.

מעשיה היו רבים ומפוארים גם בפוליטיקה: היא הביאה להגדלה דרמטית בתקציבי החינוך והתרבות. היא התוותה דרך חדשה כשהגדילה לאין שיעור את מקומו של לימודי הדמוקרטיה בחינוך הממלכתי. היא סימנה דרך והפגינה מנהיגות כשיצאה נגד מתכונת הנסיעות לפולין שמוקדשות לחיזוק הלאומנות והבדלנות היהודיות. בעיקר היא היתה שותפה מרכזית בהובלת ישראל לדרך של סיום הכיבוש והשלום. דרך שחורשי רעתנו מכל הצדדים הורידו אותנו ממנה בהמשך.

היא התנהגה בפוליטיקה בדיוק כמו שהתנהגה מאז שעזבה אותה. לא חיכתה לסימן מאיש כדי לדעת מה נכון לומר ומה לא נכון לומר; מה יעבור טוב בציבור ומה לא; היא אמרה את האמת, והאמינה שכוחה של האמת (לא שלה) ימשוך את הקהל. ואם לא ימשוך מספיק קהל, אז נאבק ונמשיך, עד שננצח. לא כי זו הדרך הנכונה, פשוט כי זו הדרך היחידה.

שולמית אלוני, אריאל שרון ועובדיה יוסף הסתלקו שלושתם מהעולם בזה אחר זה. קשה לדמיין שלוש תפישות מנוגדות יותר, מרוחקות יותר, קוטביות יותר, של מה שטוב וראוי לישראל. כל אחד מהם האמין באמת שלו. יוסף באמת המבדילה בין דם לדם ובין אדם לאדם ומשעבדת את רוח החיים לטובת כוחות עליונים מדומיינים, או לטובת שליחים מטעם עצמם של כוחות כאלה; שרון באמת כוחנית של חיים על החרב, של מלחמה מתמדת, של הישרדות כצו שעה קבוע; ושולמית אלוני באמת של חיים שאפשר לחיות אותם. שיש בהם כבוד לכל אדם באשר הוא אדם. אהבה ליופי שבאנושיות. אמונה בכוח התבונה והיצירה שבאדם. אופטימיות שכל אלה יכולים להפוך את החיים שלנו לכאלה שראוי לחיותם. אמת שאפשר לנשום בה.

אם יש משהו משותף לשלוש התפישות הקוטביות האלה, זה גרעין ערכי מוצק. אמונה שיש ערכים שראוי לבחור בהם ולכוון את התנהגותנו על פיהם. בישראל של 2014, ישראל של נתניהו, לפיד ובנט, שלושתן נחלו הפסד צורב. ישראל ויתרה על החלומות, על ערכים מכוננים, על היכולת והזכות של האזרח והאומה לשלוט בחיים. היא בחרה בכניעה לפחדים, בהתנהלות רופסת, בהתמסרות ליצרים הקמאיים ביותר והעלובים ביותר ששוכנים בנפש האדם. היא בורחת מכל מה שמריח מביקורת עצמית, חשיבה עצמאית וחשיבה ביקורתית. בקיצור, בריחה מהאמונה בתבונה ובאנושיות – הדברים ששולה ייצגה יותר מכל.

ביום ראשון יתאספו בבית הקברות של כפר שמריהו לא רק מוקירי זכרה של שולמית אלוני, אלא מוקירי האמונה היוקדת שלה באדם, בכל אדם. ודאי יישמעו דברי חוכמה של מממשיכי דרכה. ישירו קצת. ימחו דמעה. אז ייכנסו למכוניות, יתחילו בנסיעה, יסתכלו על ישראל מהחלון וירגישו יתומים מאי פעם.