שלום למבט הבהיר

הייתי שואלת, למה השבוע? למה דווקא עכשיו, כשכל כך נזקקנו לה? אבל זו שאלה מטופשת. לא רק בגלל ההתרסה נגד מה שאין להתריס נגדו, בעיקר כי אין כאן שאלה של תזמון. תמיד נזקקנו לשולמית אלוני רק לא הודינו בכך, וכבר הרבה זמן שהיא לא אתנו. בגלל אותם כוחות גדולים, וגם בגללנו – אנשי השמאל – שנתנו לה ללכת. שלחנו אותה "לעשות לביתה", את האשה שרצתה לעשות בשבילנו הכל. למעט ראיונות תקופתיים הנחנו לה, שתישאר שם. אנחנו הרי לא מאלה שיושבים שמונה שנים ליד מיטתו של מנהיג גוסס, ולא מאלה שמתגודדים ליד בתי חולים בתפילות המוניות. אנחנו לא מאלה שכלום. אנחנו-אנחנו, יחידים, יודעי כל, כל אחד הוא עולם ומלואו ועוד קצת. המנהיגים שלנו הם בסך הכל בני אדם. זה טוב, רק קשה לבנות ככה מורשת. ואנחנו כל כך צריכים אחת כזאת.

רועי פלד: שולמית אלוני לא חיכתה לסימן כדי לדעת מה נכון ומה לא. היא אמרה את האמת שלה והאמינה שכך תנצח

אז אין את מי לשאול, אבל לספר אפשר גם למתים. יש האומרים שניתן למצוא בזה נחמה: השבוע נפער עוד שבר בתוך השמאל. לא הראשון, לא אחרון. אנחנו קצת מרוסקים מכל השברים האלה, אבל מבינים שזה חלק ממהותנו. כקולקטיב, אנחנו אישיות קצת גבולית. בימים היפים אלה התחבטויות ושאלות מהותיות, בימים הפחות יפים אלה שנאות קטנות, שיכולות לחלחל ולשרוד שנים. אלוני הכירה את אלה וגם את אלה.

הקרע הנוכחי תחילתו במקרה של אדם ורטה, מורה מטבעון שדיבר לפני תלמידיו על אי מוסריותו של צה"ל וזומן לשימוע לפני פיטורים בהנהלת בית ספר אורט. אני לא חושבת שיש איש שמאל שאינו מתקומם מעומק לבו על מה שעשו לורטה, ומוכן לקום להפגין על כך בכל רגע (אם כי, כנהוג במחוזותינו, עדיף שזה לא יהיה בטבעון אלא קרוב יותר לבית). חלק מהם אולי יתקוממו גם כשישמעו שמורה למחשבים שלימד את תלמידיו להכין מצגות על יצחק רבין ועל רחבעם זאבי (הוא חשב שגם השני מנהיג לגיטימי) בבית ספר לב תל-אביבי ננזף ובסוף הורחק מתפקידו, אבל בנוגע לורטה לא היו שאלות. מקומו במערכת החינוך, ההתנכלות של הנהלת אורט היא בלתי דמוקרטית, והתעלמותו של שר החינוך שי פירון וחבריו מיש עתיד היא, ובכן, בעיקר לא מפתיעה. כשאין ציפיות אין אכזבות, אומר פתגם פולני מריר.

בנוגע לספיר סבח, התלמידה שהתלוננה על ורטה, התגלה בתוכנו פער גדול, וכאן כל כך הייתי רוצה לשמוע מה היה לאלוני להגיד, למורת הדרך שבדרכה לא הלכנו. האם סבח היא תכלית הרוע האנטי דמוקרטי, בת למציאות פאשיסטית, תבנית נוף מולדתה, כפי שסבורים רבים בשמאל, או שהיא נערה שאינה בת האליטות, והכהניזם הבוטה שהיא מבטאת הוא דרכה לנעוץ אצבע בעיני האליטות, אלה שנתפשות כדואגות לציבורים לא-יהודים מופלים יותר מאשר לציבור היהודי המופלה?

והאם השמאלנים המאמינים בתפישה הראשונה הם שמאל ליברלי מתנשא (וכן, אשכנזי) שחי בחשש מתמיד ש"הלכה לו המדינה", מידי אותן אוכלוסיות, שעליהן הוא אוהב לדבר אך אליהן אינו מסוגל להתחבר? או שמא אלה שמאמינים בתזה השנייה הם שמאלנים ליברליים בדיוק אותו דבר, רק מתרפסים בפני ההמונים (ובעצם מתנשאים עליהם) ומנסים לזכות באהדתם בכל מחיר? והאם נטייתם של בני הסוג השני למצוא בלבם הבנה לניצני האנטי-דמוקרטיה נובעת מהיותם תקועים ב"שיח עדתי" שאינם מסוגלים להתגבר עליו, או שאהדתם ל"אחרים" היא אסטרטגית בעיקרה, שלא לומר אופורטוניסטית, ונועדה לשבור את המשוואה הנצחית לפיה עוני ופריפריה = הצבעה לימין? ומה זה השיח העדתי הזה עכשיו, כשרבים כל כך (בעיקר בשמאל הנ"ל) מבקשים לראות עצמם עיוורי צבעים, אדישים לעדה ומוצא?

בקיצור (למרות שאין פה שום קיצור ומדובר באלפי קומנטים וסטטוסים בעשרות דיונים ברשתות החברתיות), ובדילוג על הררי שאלות של צדקנות, מוסרנות ו"פוסט-שמאלנות", מה יהא על חיבורו של השמאל – יציר כפיך, שולמית אלוני – למצביעי הימין המסורתיים, העניים והמוחלשים? יכול להיות שהגיע הרגע לומר: "תקשיבו, זה לא הולך בינינו. אתם בשלכם, אנחנו בשלנו. הניחו לנו לעמוד כאן, מעטים אך צודקים, ללחום את מלחמת הצדק בכלים שבידינו" – קצת תקשורת (ממש קצת, עיתון אחד פלוס כמה בלוגרים ואתר או שניים), הפגנות, פאנלים בארץ ובחו"ל, נחישות של מי שאין להם מה להפסיד. אלוני היתה כזאת. לא רצתה שיאהבו אותה – רצתה להגיד אמת.

או שלהיפך. זה הזמן לרדת מהאולימפוס הליברלי, ולהפוך לחלק מהמקום הזה, להכיל את הכאב והתסכול, להילחם את כל המלחמות בו זמנית: נגד קיפוח אוכלוסיות יהודיות אדירות, נגד הכיבוש, נגד אפליית המיעוטים הלא-יהודים. חייבת האמת להיאמר, בחלקים גדולים של השמאל, למעט איי ליברליזם מתבודד, זה קורה מזמן. המהפכה הגדולה שהתרחשה כאן בשנים האחרונות – והיא גדולה גם יותר ממחאת הקיץ של 2011 – היא מהפכת העבודה המאורגנת, וזוהי מהפכה שמאלנית במהותה שחודרת אל לב החברה הישראלית: אל האנשים העובדים. וגם זו היתה דרכה של אלוני, לא מנהיגת עובדים (זו היתה תמר גוז'נסקי, ראויה להערצה לא פחות). אבל מרצ שלה הלכה והתקרבה אל השיח החברתי, אותו הובילו ומובילים מנהיגים כמו רן כהן, אילן גילאון, חיים אורון (ג'ומס), זהבה גלאון. כשרי חינוך תרמו אלוני ויוסי שריד יותר מכל שר אחר לצמצום הפערים ואי השוויון, גם בחברה היהודית.

עכשיו ניצבים להם זה מול זה "חופש הדיבור" ו"צדק חברתי", כאילו מותר שתהיה כאן סתירה. זכות אזרח קלאסית, טהורה, פסגת הליברליות, מול המאבק היומיומי, אפור ומאובק, על החיים. אלוני באה מהצד של הליברלים, המציאה את מה שנהפך להיות "השמאל הישן". אלמלא היתה האשה שהיא, אולי היתה נתקעת שם. אני מאמינה שהשנים, אם היו לנו עוד, היו מוליכות אותה אל המאהלים ברוטשילד ובארלוזורוב ובאשקלון, אל מי שמקופחים ומוזנחים כאן. אני רוצה לקוות שאלוני היתה מסוגלת לראות מעבר למה שכתבה ילדה אחת מתלהמת. לא לוותר להנהלת אורט (אוי אוי, צבי פלג, אם היא רק היתה כאן), ולא למציאות שהולידה פערים מלבי שנאה.

מה היית אומרת לנו היום? איפה היה עוצר מבטך החד את המתפלפלים, ואומר להם – "די לקשקש. זו הדרך"? לא נדע, כי לא שאלנו. לא שאלנו כי אנחנו אנחנו, יודעי כל, יחידים מסוגנו. כל אחד הוא עולם ומלואו ועוד קצת. לא נוותר על מילימטר מהצדק הפרטי, המדויק עד האות האחרונה, בשביל הדרך הקולקטיבית.

הייתי רוצה לשמוע שהשארת לנו משהו. צוואה. טקסט מכונן להמשך הדרך. לא שהיית צריכה, כי מי ביקש, ואיזו סיבה היתה להניח שמי שלא ידע לבקש יקרא ויפנים ושנלך בדרך שהיתוו לנו אחרים, לא כל אחד בשביל שסוללות עכשיו רגליו. רבים מחבריך, כמוך, פרשו מהפוליטיקה צעירים מדי, נשלחו בשקט הביתה. אולי נשכיל לבקש מהם לחשוב היום יחד אתנו, להוציא "פסקי הלכה" שמאלניים, לעזור לנו לראות את הדרך.

נוחי בשלום על משכבך, שולמית אלוני, אשה אחת ויחידה. מנהיגה. פורצת דרך. תודה על כל מה שהענקת לנו. הלוואי שהיינו לוקחים יותר.