השבוע בדאבוס, בין איומי החרם וההתנצחות עם האיראנים, בין הפסימיות של אובמה לדאגה הכנה של שרה נתניהו באשר להוצאות המשפחה שעברו לה מתחת לרדאר, בנימין נתניהו מצא עוד הזדמנות למכור את הסיפור של אומת הסטארט-אפ לגויים.

"ישראל נקראת אומת הסטארט-אפ. אני קורא לה אומת החדשנות. העתיד שייך לאלה שמחדשים, ואלה שלא מחדשים, בין אם אלה חברות או מדינות, ישתרכו מאחור. חדשנות היא הדרך היחידה להוסיף ערך בעקביות למוצרים ושירותים בכלכלה עולמית תחרותית", שיתף נתניהו את השומעים. מרגש.

כמובן שבאותו שבוע, בפרץ של חדשנות נדירה, במרחק של קילומטרים אחדים מלשכתו של נתניהו נספתה משפחה בפיצוץ בלון גז חדשני פחות, ולא רחוק משם נספו שתי בנות מחומר הדברה חדשני במידה. שני אחיהן עדיין מצויים בסכנת חיים.

מה שמעורר את התהייה, איך אנחנו כל כך חדשניים וטכנולוגיים בהרצליה וכל כך פרימיטיבים ומפגרים בירושלים? איך זה שמאות אלפי ישראלים בודדים מצויים בחזית הפיתוח העולמי, בעוד מיליונים נסוגים בקצב מהיר אל ירכתי העולם השלישי? 

התשובה היא, כמו תמיד, כסף. לטכנולוגיה הישראלית יש מנואלה סודית בהיקף עשרות מיליארדי שקלים בשנה. ולא, לא מדובר בכסף של משקיעים או של תאגידי ענק שמקימים פה מפעלים ומרכזי פיתוח. המנואלה שמניעה את ענף ההיי-טק הישראלי היתה ונותרה הבור העצום במרכז חיינו, הפיל שמטייל מעדנות בכל קיטון בישראל: תקציב הביטחון.

תקציב הביטחון אינו שקוף. אנחנו לא יכולים להגיד כמה בדיוק הולך ל-8200 ותלפיות, כמה הולך לחילות האוויר והים, כמה כסף עולים האמצעים הטכנולוגיים של אנשי שירות הביטחון והמוסד. אין לנו מושג כמה אלפי אנשי פיתוח יושבים במרכזים של חיל המודיעין ועמלים על הטכנולוגיות שיהפכו לסטארט-אפים של העשור הבא. אנחנו כן יכולים להגיד שמדובר על מיליארדים, ולא מיליארדים מעטים.

בעצם, באופן משעשע, תקציב הביטחון, מעבר להיותו כלי להעברת עושר לגמלאי המערכת וספקיה ומקורביה וחבריה וידידיה, הוא גם הכלי שמכשיר את המיליארדרים הבאים. כמו גיל שוויד, כמו החבר'ה הטובים מאי-סי-קיו וכמו המון-המון יוצאים אחרים של מערכת הביטחון שלקחו את ההכשרה ואת הידע, ותירגמו אותם למיזמים של מיליארדים.

זה לא לוקח שום דבר מהכישרון והיכולת של היזמים האלה. הם עשו את המיטב מההכשרה שניתנה להם. זה כן מעורר תהייה בנוגע לתיאוריות החילחול: אולי הן כן עובדות. הנה, אנחנו משקיעים מיליארדים מכספינו במסים שהולכים להשקעה בפיתוח במערכת הביטחון והופכים אחר כך למאות בודדות של מולטי מיליונרים ומיליארדרים. אז כן, הכסף מחלחל. בדיוק כמו שביבי ויאיר הבטיחו! רק הפוך: מלמטה למעלה.

אבל הכי עצובה בעיני בעניין הזה היא קבורת החמור של האינטרס הציבורי, של התרומה לקהילה, של העניין לבנות פה אומה חזקה ומתוקנת. הרי מדובר פה בנערינו הטובים ביותר שהלכו ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, ורובם המכריע אשכרה האמינו שהם עושים את זה למען המדינה. אבל כשהם יוצאים משם? איש איש לעצמו ולכיסו.

יש לי סוד קטן בארון: אני ערכתי את הגרסה העברית של הספר "אומת הסטארט-אפ", שכתבו בכלל שני אמריקאים. לקחו אותי לתפקיד הזה גם כי אני עורך לא רע, וגם כי היכרתי היטב את התעשייה משנותי כעיתונאי בתחום. אני לא גאה בעבודה הזאת. הייתי צריך את הכסף.

אשתי עוד זוכרת את געיות הצחוק ההיסטרי שהייתי פולט תוך כדי עבודה על הספר. אומת סטארט-אפ? לא ממש. בסך הכל דור של יזמים אופורטוניסטים שקיבלו את נכסי המדינה חינם אין כסף וידעו לנצל את הכישרון שלהם ואת בועות ההיי-טק של שנות ה-90 כדי להתעשר. טובי בנינו שהלכו למגזר הפרטי והשאירו אותנו עם האפור-אפור של המגזר הציבורי. זה שמפקח על חברות הגז והמדבירים.

הדיון הזה בטובי בנינו, מקימי אומת הסטרט-אפ לדורותיהם, מחזיר אותי תמיד לספר אחר: "בומרנג" של מייקל לואיס, האיש שהלך לבדוק למה בדיוק התמוטטה כלכלת העולם ב-2008, ואיך זה שדווקא גרמניה נשארה על הרגליים. בספר הזה תת שר הכלכלה הגרמני "ירג אסמוסן מציע את הרמז הראשון לתשובה בהתנהגותו האישית. הוא טיפוס אופייני לגרמניה אבל מוזר לחלוטין ביוון או, לצורך העניין, בארצות הברית: פקיד ציבור אינטליגנטי ביותר, שאפתני מאוד, שמעולם לא היתה לו כל שאיפה אחרת מלבד לשרת את ארצו. קורות החיים המצוחצחים שלו חסרים שורה שהיתה נמצאת על קורות החיים של גברים במעמדו כמעט בכל מקום אחר בעולם – שורה שבה הוא עוזב את שירות הממשלה לטובת 'גולדמן סאקס' כדי לעשות כסף. כששאלתי פקיד ממשלתי גרמני חשוב אחר מדוע לא נטל פסק זמן מהשירות הציבורי כדי לעשות הון באיזה בנק, כפי שנראה שכל פקיד ממשלתי בארצות הברית שקרוב איכשהו לפיננסים רוצה לעשות, עטו פניו עננת חרדה. 'אבל לעולם לא הייתי עושה את זה', הוא אמר. 'זה יהיה חוסר נאמנות!' אסמוסן חוזר על הגישה כשאני שואל אותו מדוע לא טרח להתעשר".

אצלנו זה מעט שונה. זה לא שצריך להאשים את יזמינו המצוינים בחוסר נאמנות, חלילה, אבל עם מנטליות טיפ-טיפה אחרת, אולי היינו היום קצת פחות אומת סטארט-אפ, אבל גם קצת יותר מדינה מתוקנת.