האנשים הטובים ב"אוקספם אינטרנשיונל" יודעים מה הם עושים. ביום שני בבוקר, כשוויני בייניימה, מנכ"ל אוקספם, התכונן לקראת נסיעתו לכינוס ההון-שלטון העולמי השנתי בדאבוס שבשוויץ, שנפתח אתמול, פרסמו אנשיו, בעיתוי מושלם, מסמך מהפך קרביים.
אוקספם אינטרנשיונל הוא ארגון בינלאומי וותיק, קונפדרציה של 12 ארגונים לא ממשלתיים מקומיים ואזוריים, הפועלים ביותר מ-100 מדינות כדי "למצוא פתרונות קבועים לעוני, סבל וחוסר צדק". בהצהרת הכוונות מבטיח הארגון לפעול באמצעות "מחקר ברמה גבוהה ושתדלנות שמטרתם לשנות את המדיניות והפרקטיקות הבינלאומיות בדרכים שיבטיחו שלעניים יהיו הזכויות, ההזדמנויות והמשאבים שלהם הם זקוקים כדי לשפר את חייהם ולשלוט בהם".
מאחר שהכינוס השנתי בדאבוס הוא אירוע מהדהד שבו נידונות בעיקר פרקטיקות בינלאומיות שמבטיחות לעשירים לשמור על הזכויות, ההזדמנויות והמשאבים שלהם הם זקוקים כדי לשפר את חיי הדורות הבאים של משפחתם ולחזק את שליטתם בעולם – חיפשו באוקספם נסיוב נגד הדקלומים הצפויים להתפרסם בדאבוס. אתם יודעים: "קטר הצמיחה נע על הפסים של מדיניות מוניטרית אחראית ויצירתית ומוּנע בדלק של קיצוצים כואבים אך הכרחיים בתקציבי המדינות"; "מחלוננו כבר רואים את האור בקצה המנהרה של המשבר העולמי"; ו"עוד מעט, ממש תכף, תזרח על כולנו השמש של הננוטכנולגיה, שתתחבר לאינטרנט של הדברים, בדרך לעולם ללא גבולות שבו אין רעבים ללחם, יש רק רעבים להצלחה" או משהו כזה. (שמעון פרס עוד ילטש את זה קצת).
באוקספם חיפשו דרך להעלות על שולחנות הדיונים של דאבוס את מה שמכונה "בעיית האי-שוויון". ביטוי שמזכיר שיעור אלגברה משעמם בתיכון אבל מייצג מציאות עגומה שבה משאבי העולם שועבדו לסיפוק גחמותיהם של קומץ עשירים, שהונם תפח בעשור האחרון לממדים בלתי נתפשים.
"הבעיה" כמובן אינה חדשה כלל. אנשי אוקספם רק חיפשו דרך יצירתית לכפות על המנהיגים הרבים והמנכ"לים הבכירים שיתפנקו בדאבוס להתייחס אליה. לדבר גם על אלה שהסיכוי היחידי שלהם להגיע לעיירת סקי בשוויץ היא אם חברת כוח אדם תשכור אותם לנקות שם את השירותים. הם ניתחו את הנתונים שבידם וזיקקו אותם למסמך שפורסם ביום שני בבוקר וקבע ש"בידי 85 האנשים העשירים בעולם מרוכז הון השווה לזה המוחזק בידי 3.5 מיליארד האנשים העניים בעולם – 85 אנשים מול חצי מאוכלוסיית כדור הארץ".
קליע ישר בין העיניים של מעמד הביניים, ביי-ביי "בעיית האי שוויון", ביי-ביי שיעור משעמם באלגברה – 85 אנשים מול 3.5 מיליארד אנשים. קומץ אנשים שימלאו בקושי פאב קטן מול כל אוכלוסיית סין, הודו ואפריקה ביחד. עכשיו נראה אתכם מתעלמים מזה.
זו היתה ידיעה מהסוג שמעורר בך לרגע ציפייה תמימה שהעולם יעצור מלכת. שהאנושות תניח בצד את כל הזוטות שמעסיקות אותה ותעבור לדבר רק על זה. כי "זה" הרי בלתי מתקבל על הדעת ולא סביר בעליל. וגם לא יכול להיות. אי אפשר שנמשיך ככה. זו מציאות בלתי נסבלת ובלתי נסלחת. אבל העולם לא עצר מלכת. האנושות עיכלה בזריזות את המידע החדש, תירגמה אותו לעשרות כותרות עיתונים, אתרי אינטרנט, בלוגים, סטטוסים וציוצים והמשיכה הלאה.
אצלנו, למשל, הסיפור הזה נבלע השבוע בשלל הדיווחים על "מאה בכירי המשק" שיצאו לדאבוס במסגרת בי-טי-איי – קבוצה של אנשי עסקים ישראלים ופלסטינים המבקשים לקדם הסדר מדיני המבוסס על רעיון שתי מדינות לשני עמים. חברי הקבוצה הקפידו להדגיש בטרם עלו על הטיסה לדאבוס שזהו גוף "א-פוליטי". כאילו שיש בעולם עניין פחות פוליטי מזה.
לא בדקתי אם מי מחברי הקבוצה – בהם עפרה שטראוס, מוריס קהאן, בני לנדא, יוסי ורדי ורמי לוי – הצליח להשתחל לרשימת 85 מעשירי העולם. כנראה שלא. אבל גם אל תטרחו לחפש את שמם ברשימת 3.5 מיליארד העניים. לפני שיצאו לדאבוס הם הצהירו שבכוונתם להעביר מסר ברור שהסכסוך פוגע בכיס של "כל האזרחים" והדגישו: "אנחנו לא מתכוונים לעסוק בגבולות או בהסדרי ביטחון אלא רק במה שאנחנו מבינים בו – בכלכלה".
כי כלכלה, אתם מבינים, היא הרי מין עניין כזה מקצועי לחלוטין. כמעט מדעי. מנותק מהחיים עצמם. והסכסוך הישראלי-פלסטיני המעצבן הזה, באמת הגיע הזמן לפתור אותו. מבחינה כלכלית, אני מתכוון, לא פוליטית חלילה. כי הוא כבר ממש מפריע לעשות עסקים.
ולא רק בו הגיע הזמן לטפל. יש עוד בעיות מקצועיות רבות כאלה, "א-פוליטיות", שצריך לתת לאנשי המקצוע לטפל בהן. ביום שלישי, לדוגמה, נערכה ישיבה של ועדת הפנים של הכנסת שעסקה ב"מכסות של עובדים זרים". חברת הכנסת מירי רגב יצאה מהישיבה כועסת ומיהרה לפרסם סטטוס נרעש בעמוד הפייסבוק שלה. "מספר העובדים הזרים בארץ עומד רק על 8,000 עובדים בלבד", כתבה ח"כ רגב, "מכסה זו 'תוקעת' את רפורמת הבנייה שהממשלה בעצמה מקדמת. נשיא התאחדות בוני הארץ, מר נסים בובליל הראה בצורה ברורה כי ללא תוספת של 34 אלף עובדים לענף הבנייה לא יהיה ניתן לעמוד ביעד הבנייה – 60 אלף דירות בשנה. הממשלה חייבת לקדם הבאת עובדים זרים באופן משמעותי . אם נגדיל את המכסה ניתן לסיים 100,000 דירות בשנה. בכוונתי לפנות אל ראש הממשלה ואל שר הפנים ולהסביר לו כי אין טעם לקדם את חוק התכנון והבנייה בעוד ש'יד אחרת של הממשלה מעכבת את התקדמות הבנייה'. בקרוב אקיים פגישה עם שר הפנים על מנת לדון בבעיה שמקשה על האצת הבנייה ומעמיקה למעשה את משבר הדיור וגורמת לעלייה במחירי הדיור".
זה היה עוצר נשימה ממש. רגב, שהתפרסמה כדוברת הצעקנית ביותר נגד עשרות אלפי הפליטים מאפריקה שמצטופפים בדרום תל אביב, הראתה לכושי איך הופכים עור כמו גדולה. גם אם נתייחס אליה בנדיבות שהיא אינה ראויה לה, ונדלג על טענות בנוגע לגזענות פשוטה (בואו נעיף לכל הרוחות את העבדים השחורים המגעילים האלה ונביא במקומם עבדים לבנים נחמדים יותר), או אופרטוניזם ציני (דאגה לרווחתם של סוחרי העבדים, רבים מהם תומכיה של רגב, שפרנסתם נפגעת בגלל האפריקאים החצופים). עדיין נישאר עם טיעון ביורוקרטי מפוקפק: המדינה צריכה לשלוט באנשים שנכנסים ויוצאים בשעריה. מי שנכנס בצורה "בלתי חוקית" צריך לעוף, גם אם בהמשך לא יהיה מנוס ונביא במקומו "בצורה חוקית" מישהו אחר שיעשה בדיוק את אותה עבודה. סדר צריך להיות.
מתחת לכל הרטוריקה הזאת בנוגע ל"בעיית אי-השוויון" – אנשי העסקים שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מפריע להם בביזנס, חברת הכנסת העילגת שרוצה לגרש עשרות אלפי אומללים ולייבא במקומם עשרות אלפי אומללים אחרים (אלה גם אלה חברים של כבוד במועדון ה-3.5 מיליארד) – נמצא סבל אנושי וכשל מוסרי שמשתמש בקופסת האיפור הכלכלית כדי להפוך בני אדם על צרותיהם, כאביהם, חלומותיהם המנופצים, כבודם הרמוס או ילדיהם הרעבים ל"כוח אדם", "הון אנושי", "תשומות ייצור" או "פגיעה בעסקים". משם והלאה כבר קצרה הדרך לקבל בהכנעה עולם שבו ל-85 אנשים יש הון ורכוש המשתווה לזה שמחזיקים ביחד 3.5 מליארד אנשים אחרים, חצי מהאנושות.
אמיר בן-דוד הוא סופר ועיתונאי, העורך הכלכלי של ערוץ הטלוויזיה הבינלאומי www.i24news.tv
