הייתם פעם על פסגת חירייה? אחלה נוף. בסוף 1997 הסתובבתי שם כדי להכין כתבה למוסף "7 ימים". המזבלה עדיין פעלה ברעש והמולה: משאית אחר משאית טיפסו לראש הר הזבל, שפכו את תכולתן והגביהו אותו עוד קצת. טרקטורים מעשנים נסעו הלוך ושוב על האשפה באמצעות זחלים, פיזרו אותה בחלוקה הוגנת על פני השטח, ואחר כך גם כיסו אותה באדמה, כדי למנוע שריפות כתוצאה מהגז הנוצר במעמקי הרקב.
וכמובן, היו שם הציפורים. מאות ואולי אלפים של שחפים שניקרו בזבל הטרי, והיו מתרוממים בגל אפור-לבן כשהתקרבו כפות הטרקטורים. שחפים שמנים, מפונקים, שגדלו על חגיגת הזלילה הבלתי נגמרת מעל השאריות של כל גוש דן. הציפורים קירבו את קִצה של המיזבלה. היה חשש אמיתי שיום אחד יישאבו שניים-שלושה מהשחפים האלה לתוך מנועיו של ג'מבו שזה עתה התרומם מנתב"ג עם 500 נוסעים, ואז יתרסק על חולון.
כבר היתה החלטה עקרונית של הממשלה לסגור את חירייה, אבל בשטח עדיין לא קרה שום דבר. בכל זאת יצאתי לעשות כתבת פרידה מהמזבלה של המדינה, לפני שמישהו יקדים אותי. המנהל הוותיק היה ברנש בשם ג'ורג'י. בתוך הקראוון שלו למרגלות ההר, מול תצלומי אוויר ישנים וחדשים של חירייה, ג'ורג'י צייד אותי ברקע המקצועי.
הוא סיפר לי ש-30 שנה קודם לכן הורו לו מהנדסים לגדל את חירייה בשיפוע שלא יעלה על שלושים מעלות, אחרת יהיו קריסות. אבל שיפוע של 30 מעלות היה מסתיים בהר זבל נמוך. ולכן, כך סיפר לי ג'ורג'י בגאווה, הוא החליט לצפצף על המהנדסים, בנה הר בשיפוע של 60 מעלות, וכך האריך את חייה של המיזבלה ב-20 שנה לפחות. ג'ורג'י לקח אותי בג'יפ לראש ההר שלו, שזקף את קומתו המרשימה נגד חוקי הפיזיקה. אחר כך ירד חזרה לקראוון והניח לי לשוטט לבדי.
הצינון הכרוני שלי הקל על המשימה, שכן הסירחון לא חדר. ניגשתי אל חבורת הנערים העזתים שנברו בזבל. את המתכות היו מעמיסים על טנדר של סוחר. מציאות אחרות – בעיקר מכשירים אלקטרוניים מקולקלים – היו לוקחים אתם לעזה בסוף השבוע. מדי פעם היו מרימים בקבוק פלסטיק ששאריות משקה קל בתוכו, ומרווים את צמאונם. היו כאלה שגם אכלו מהשאריות. כל אחד מהם חלם שיום אחד ימצא את האוצר שיסדר לו את החיים.
לפנטזיות האלה היה בסיס מסוים, שכן מדי פעם בפעם היה מגיע לחירייה אזרח היסטרי שאיבד אוצר. למשל הבן הטוב שעשה הפתעה להוריו בעת שיצאו לחו"ל, וקנה להם ספה חדשה. כשההורים חזרו חשך עולמם: בתוך רגל העץ של הספה הישנה – זו שהבן שבר לחתיכות וזרק לצפרדע של הזבל – הם הצפינו לפני שנים חופן יהלומים.
תל-אביבית אמידה אחרת טמנה את היהלומים שלה בתוך עוף קפוא. יום אחד המנקה הנאמנה תפסה יוזמה, וזרקה את העוף שהזדקן במעמקי המקפיא. שבוע שלם התרוצצו בני המשפחה בחירייה, בחיפוש נואש אחרי העוף הממולא.
כשג'ורג'י הגיע עם הג'יפ אחרי הצהריים לאסוף אותי בחזרה, בדיוק ניגשתי לקצה ההר כדי להטיל את מימיי. באמצע הפעולה השאננה קלטתי תמונה מדהימה: נתח עצום מהקיר הצפוני של חירייה התמוטט וקרס למטה. "ג'ורג'י", קראתי, "נראה לי שסתמת את נחל איילון". מנהל ההר ניגש בחשדנות לקצה, הציץ למטה, וגירד בפדחתו: "באמת, פעם ראשונה שזה קורה".
כל זה קרה ביום שני של אותו שבוע, ואודה על האמת, הייתי נלהב מהמאורע. חשבתי שחשיפת הקריסה ההיסטורית תשביח מאוד את הכתבה הגדולה שאפרסם ביום שישי. סמכתי על כך שג'ורג'י לא יתנדב בעצמו לחשוף ברבים את הפדיחה הקולוסאלית שלו. עברתי על הכלל הראשון שמכיר כל ריפורטר מתחיל: לא מחכים עם סקופים!
מעל ג'ורג'י ב"איגוד ערים דן לתברואה" היה בוס מתוחכם ממנו, והוא עשה לי בית ספר. ביום שלישי, בזמן שהקלדתי בכישרון גדול את אגדת חירייה למחשב, הבוס של ג'ורג'י הזמין 20 כתבים מכל כלי התקשורת לפסגת ההר, הראה להם את טונות הפסולת והעפר שנפלו לאיילון, ניפנף באצבעו בתוכחה וקרא: "הזהרנו שזה מה שיקרה! כעת ישובים שלמים בסכנת הצפה! הממשלה חייבת לפעול מיד לסגירת חירייה, לפני שתתרחש קטסטרופה גדולה יותר". ג'ורג'י עמד לידו ואישר כל מלה בהנהון של רצינות.
הסיפור תפס כותרות ראשיות. העיתונים וערוצי הטלוויזיה הרימו מסוקים לצילומי אוויר, איגוד ערים דן והג'ורג'י שלו נהפכו לצדיקים של הסיפור במקום שהתקשורת תתלה אותם כאחראים למחדל. אחר כך עבדו עשרות בולדוזרים במשך שבועות כדי לתקן את הנזק ולפתוח את אפיק האיילון, ועוד קצת אחר כך סגרו את המזבלה המיתולוגית. הכי טוב שהקיר שלה קרס, ככה לא התרסק ג'מבו על חולון.
