התבוננות בדמות ציבורית יכולה לשמש מראה מרתקת לצדדים שונים בחברה שהיא פועלת בה, בעיקר אם התבוננות כזו מקיפה גם את ההבט הציבורי וגם את ההבט הפרטי. תהליך התבוננות כזה בחייה של שולמית אלוני מייצר תחושה המשלבת התפעלות ורתיעה בו זמנית.
כאשר מסתכלים על פעילותה של אלוני בשדה הציבורי, אי אפשר להתעלם מכך שזו אשה פורצת דרך, אבירת השלטון הדמוקרטי, השייכת לקבוצת מיעוט של כלות פרס ישראל בזכות תרומתה הייחודית למדינה ולחברה. אלוני הצליחה לפעול ליצירת שינוי חברתי של ממש: ללחום למען זכויות האדם, להיאבק לתיקון עוולות חברתיות, לפעול לקידום שוויון ושלום, ולקדם שיח למען זכויות הפרט. דמות ציבורית שבין פעולותיה החשובות אפשר למנות את הקמת מוסד נציב תלונות הציבור, הקמת המועצה הישראלית לצרכנות ופתיחת שוק התקשורת לתחרות. פעילות רבת היקף והבטים זו ממקמת את דמותה של אלוני כאשה מעוררת השראה, שהפגינה אומץ ונחישות לאורך כל דרכה הפוליטית והחברתית.
אלא שההתפעלות מה"מה" – התכנים הנועזים שהביאה אלוני לסדר היום הציבורי, נסוגה כאשר פוגשים את ה"איך" – אוסף המחוות שביטאו את התנהלותה בציבור. ההתרשמות מצורת התנהלותה הציבורית של אלוני ומהמפגשים הספורים שלי אתה חשפו דמות שקשה מאוד להזדהות אתה: אשה שפגשה את העולם תחת מעטה של חזות קשוחה. כפי שהגדירה זאת ענת סרגוסטי, שביימה סרט על חייה וליוותה אותה במשך שלוש שנים, "שולמית אלוני היא לא תמיד אשה נחמדה". אמנם, נושא הנחמדות הוא רגיש, גם במובן האתני – ראו תיוגם של הפנתרים כ"לא נחמדים" כפי שעשתה גולדה; וגם במובן המגדרי, במובן של זכות הבסיס של נשים לא להתנחמד, ולומר את הדברים כהווייתם.
אולם במקרה של אלוני הקשיחות הרגשית, לא נועדה להעביר רק מסר פוליטי כזה או אחר. זו היתה הדרך שבה פגשה את העולם. יתר על כן, אלוני הדפה כל ניסיון לעשות את הצעד הפמיניסטי המשמעותי של דיבור על הפוליטי באמצעות האישי; הקשיחות שלה לא התגלמה רק בארשת הפנים, אלא גם ביכולת להביא ולחלוק שמץ מעולמה הפרטי עם סביבתה, ובדחיקת קידום נשים למקום משני ביחס לקידום זכויות מיעוטים.
בהיותה של אלוני, שייסדה את תנועת רצ והטביעה את חותמה על מרצ, אחת ממנהיגות השמאל המשמעותיות ביותר, פוליטיקת הרגש שלה אינה מניירה שאפשר לתחום כתכונת אופי פרטית בלבד. זהו מאפיין שיש בו כדי להדהד את האופן שבו השמאל מתנהל כמקום נעדר חמימות ורגש. ובשעה שיש מי שיבטלו את משמעותו של הרגש כבלתי חשוב, או כמשני לקידום משנה אידיאולוגית, חשוב לציין כי היכולת לממש את האידיאולוגיה של השמאל תלויה במידה רבה בפתיחותו של הרגש. אם השמאל בישראל אכן תופש את המרחב הציבורי כמקום שבו מתקיים שיח לטובת הכלל, הרי שללבביות יש משמעות ביצירת התשתית הבסיסית הנחוצה לקיומו של שיח ציבורי ולהשכנת שלום.
בדמותה, שולמית אלוני מגלמת את הסתירה הפנימית בהבנייתו של השמאל הישראלי כמקדם רעיונות אנושיים ללא חמימות אנושית, ומתוך גישה מחנכת. באופן אישי, אני מעריכה את אלוני על האומץ והחוזק שבה, ועל שלימדה אותי – על דרך ההיפוך – שיעור חשוב על חיוניותו של הרוך האנושי, גם בהבטים חברתיים ופוליטיים.
העובדה שהמאבק למען צדק חברתי קשה ומפרך, אינה מחייבת בהכרח שנהפוך לנוקשים בדרך. להיפך, הוא מכריח אותנו לשמור על פתיחות ורוך כדרך ליצור שיח עם אחרים. תודה שולה, יהי זכרך ברוך.
שלומית ליר היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, פעילה חברתית ובעלת הבלוג "רוח מזרחית עזה"