חצי שנה אחרי: "אני תמיד הולכת עם העיניים למטה, שאף אחד לא יזהה אותי"

"לפני כמה חודשים גיליתי שאחות שלי התחתנה והיא כבר בהריון. אני אגיד לך את האמת, זה מאוד שימח אותי, פחדתי עליה, על כולם שם, היה לי על המצפון שהחיים של כל המשפחה נהרסו בגללי, ושהאחיות שלי לא יתחתנו בגלל הבושה שעשיתי למשפחה והנה. אני ממש שמחה בשבילם".

עדן גילתה על דבר החתונה דרך פייסבוק. אישה צעירה, אחותה, עומדת בפרופיל ומבליטה בטן קטנה, מחייכת. "פעם רציתי לדעת הכל ובכל זמן, רציתי לדעת מה קורה אתם, מה הם עושים ומה הם עשו, אם הם מחפשים אותי, היום אני רגועה לגמרי, אני לא יודעת להגיד למה, אולי הם השלימו עם המצב כמוני", היא אומרת.

היא כבר לא חסרה שם, ככה היא מרגישה. וככה נראות התמונות, המשפחה שלמה גם בלעדיה, מונצחת בטיולים, בחגים ובאירועים משפחתיים ולה אין זכר, כאילו מעולם לא היתה שם, נעלמה וזהו.

זה עצוב לך?

"לא, התרגלתי".

לפני חצי שנה היא סיפרה את הסיפור שלה. איך ברחה מהמשפחה, כדי לא להתחתן עם מי שבחרו בשבילה. היא ברחה כדי להיות חופשייה – אבל מאז כלואה בזהות אחרת, בפנים מנותחות, בדירה שממנה היא ממעטת לצאת וגם כשזה קורה, עם מספיק כיסויים שלא יזהו. קניות היא עושה באינטרנט או בעיר אחרת. כשהיא יוצאת, זה רק כשמחשיך ותמיד, "הולכת עם העיניים למטה. לא מסתכלת לאף אחד בעיניים, אם אני מרגישה שמישהו מסתכל אני מסתובבת והולכת מהר. אבל בסך הכל ביום יום אני עובדת, יש לי חברות, אולי אתחיל ללמוד, אני חיה רגיל", היא צוחקת, העיקר שחיה.

 "ראית שמצאו עוד גופה של אישה?" ביום שקבענו להיפגש נמצאה גופת אישה בשטח פתוח ליד הכפר הבדואי לקייה בדרום, יומיים אחר כך גופת אישה נוספת ליד כפר קאסם. 20 נשים נרצחו בישראל השנה, 12 מהן ערביות. "אני אגיד לך את האמת, כשאני רואה את זה, זה מפחיד אותי. אני אומרת לעצמי אני, אני יכולתי להיות במקום שלה ואני עדיין יכולה, זה משהו שילווה אותי כל החיים", היא אומרת.

איור: הילית שפר

"אני מאשימה את המדינה, איפה האכיפה של החוק? רוצחים אישה, לא עושים כלום עם החשודים? עם המשפחה? לא שואלים למה המשפחה אפילו לא מודיעה? אפילו לא מחפשת? איך זה שאנחנו ב-2015, תכף 2016, וזה ממשיך לקרות? תראי את האחרונות שנעלמו, בנות צעירות. המסורת נשארה גם לדור הצעיר, המודרני, וזה עדיין קיים גם אצל אנשים מכובדים מהמגזר, את יודעת מה הם אומרים? היא הביאה את זה על עצמה, איזה חוסר אונים, מה אפשר לעשות עם זה?

"אני שומעת על בנות שמאיימים עליהן ואני לא יכולה לפנות בשם אף אחת, ואם היא תפנה למשטרה, מספיק שנפתח הסיפור ויש סיכוי שיפגעו בה. קשה לי עם הדברים האלה אבל אני לא יכולה לעשות כלום".

בעבודה החדשה שלה היא פוגשת בדואיות צעירות. "אני שומעת אותן מדברות על הקשיים שלהן, הכל מוכר לי. הן לא יודעות מי אני ומאיפה באתי, אני לא יכולה להגיד להן מה אני חושבת, לא יכולה לסכן אותן או לגרום להן למרוד במה שקיים, כי אני לא רוצה להרגיש שאני מסיתה אותן נגד משפחה ונגד המסורת", היא אומרת. "כל הזמן חושבת איך להגיע לאיזון, איך לא להעצים אותן יותר מדי שזה לא יסכן אותן, זה מאוד מפחיד אותי".

את סיכנת את עצמך.

"כן, ומגיל 15 ידעתי שאני אעשה משהו אחר. אבל האמת שלא חשבתי שככה, להסתובב בהרגשה שהרצח יכול להגיע כל דקה, זה מפחיד אותי, לא רוצה שזה יהיה הסוף שלי".

היא מסתכלת שוב על התמונה של אחותה הצעירה. "לפעמים אני חושבת מה היה אם הייתי נשארת – הייתי מתחתנת עם מי שהמשפחה רצתה, בעל שאני לא רוצה, ילדים שאני לא רוצה, במקום שאני לא רוצה, בעבודה שאני לא רוצה. אז היום יכולים לפגוע בי, אבל אם הייתי נשארת לחיות כמו שהם רצו, אני חושבת שהייתי פוגעת בעצמי", היא אומרת.