נעמי (שם בדוי), בת 39 מירושלים, השקיעה את רוב שנות העשרים של חייה בקידום הקריירה. עד גיל 30 חיה בארה"ב, שם עסקה בשיווק ויחסי ציבור. קצת אחרי שמלאו לה 30 החליטה לחזור ארצה. כאן פגשה את מוטי (שם בדוי). הזוגיות שצמחה ביניהם הפכה די מהר לאלימה. לאחר שנכנסה להריון וילדה את בנה האלימות לא פחתה. נעמי נמלטה עם התינוק למקלט המסייע לנשים הסובלות מאלימות. במשך חודשים ארוכים ישבה במקלט ולא הצליחה לזוז. היא לא עבדה, לא תפקדה, צוות המקלט עזר לה לטפל בתינוק. אשת הקריירה הנמרצת הפכה לשבר כלי.
הסיפור של נעמי הוא רק טיפה קטנה אחת בים שאנו נוהגים לכנות "אלימות כלפי נשים". אבל המונח הזה שגוי ומטעה: שגוי – כי הוא גורם לנו לחשוב שהאלימות מופנית רק כלפי נשים, ומטעה – כי הוא גורם לנו לחשוב שמדובר בבעיה של אותן נשים שנכנסו לסטטיסטיקה של "אחת מכל שלוש".
"אלימות מגדרית" (Gender Based Violence) היא אלימות כלפי כל אחד ואחת מאתנו. היא משפיעה על הכלכלה במדינה, על המשכורות שלנו, על מערכת החינוך שבה הילדים שלנו לומדים, על מערכת הבריאות שמטפלת בנו, ועל דור העתיד שלנו.
לא עדיף להשקיע את הכסף בחינוך?
מיליארד שקל בשנה – זהו על פי משרד התמ"ת המחיר שהמשק הישראלי משלם על האובדן בתוצר כתוצאה מהטרדות מיניות במקום העבודה. הטרדות מיניות פוגעות בפריון העבודה של הנפגעות. עובדת פגועה, כך מעריכה המדינה, נעדרת יותר מהעבודה. אם היא מתפטרת או מפוטרת – ישנן גם עלויות של דמי אבטלה.
הערכות שמרניות של הבנק העולמי (The World Bank) גורסות כי העלויות של אובדן פריון כלכלי בעקבות אלימות במשפחה מהווים כ-2% מהתמ"ג העולמי (הערך של כל הסחורות והשירותים שיוצרו בעולם בשנה) – שהם בערך 1,557 ביליון דולר אמריקאי מדי שנה בשנה. 2% מתוך התמ"ג הם ההשקעה העולמית הממוצעת של מדינות במערכות החינוך שלהן.
לאלימות המגדרית יש גם עלויות נוספות, שקשה יותר לכמת אותן. באתר האו"ם מפורטות כמה מההשלכות הללו: ילדים שנחשפים לאלימות כלפי נשים ולמצבים אלימים מתקשים בתפקוד בבית הספר, סובלים מבעיות התנהגותיות ולעיתים קרובות מצטרפים למעגל האלימות כשהם גדלים, וכתוצאה מכך מערכת החינוך סובלת מעבריינות יתר. נשים ונערות שסבלו מאלימות נמצאות בסיכון גבוה יותר לנשור ממערכת החינוך, פעמים רבות הן נמנעות מלהגיע למוסד החינוכי בגלל פחד מאלימות.
עוד נמצא כי אלימות מגדרית משפיעה לרעה על השתתפות נשים בחיים החברתיים והפוליטיים בקהילות, במוסדות ובמדינות שלהן. תקיפות מיניות מובילות גם למספר גדול יותר של הריונות לא רצויים. נתחים גדולים מתקציבי הבריאות מוקדשים לטיפול בפציעות גופניות ונפשיות של נפגעות, ולטיפול בתופעות הלוואי הנפוצות שנלוות לאלימות: מחלות מין והתמכרות לחומרים מזיקים. תקציבים ציבוריים רבים מוקדשים למערכות החוק והמשפט, על מנת לנסות ולאכוף חוקים נגד אלימות כלפי נשים.
בפעם הבאה שתשמעו על שופט שהקל בעונשו של עבריין מין, בפעם הבאה שתקראו על מטרידן מיני סדרתי, תזכרו: אלימות מגדרית אינה בעיה של נשים, אלימות מגדרית מצמצמת את ההתפתחות שלנו כחברה, ככלכלה, כבעלי מוסר וכבני אנוש. היא מגבילה את יכולת ההתפתחות של מערכות הצדק, החינוך והבריאות שלנו ומונעת גישה למשאבים ולצמיחה.
המותקפת אף פעם לא אשמה
משלמי המסים בישראל נושאים כבר עכשיו בנטל של המאבק באלימות מגדרית, אבל כרגע רוב הכסף מושקע בשלבים שאחרי האלימות: תמיכה בשורדות ושיקומן והענשת הפוגעים. אלה פעולות חשובות, ואסור לוותר עליהן. אבל האם הן צריכות להיות התכניות היחידות שמממנת המדינה?
כדי לשנות את המצב אנחנו חייבים למנוע אלימות מגדרית. הדרך להבטיח מניעה היא באמצעות שינוי תפיסות והתנהגויות הקשורות למגדר ולאלימות, ובאמצעות העצמת נשים ונערות – כלומר השקעה בשלבים הקודמים לאלימות עצמה.
השקעה כזו תתבטא בתכניות חינוכיות לבנים כבר מגיל צעיר, במטרה לגדל גברים עם יותר כבוד ופחות אלימות. השקעה כזו תתבטא גם בתכניות בטיחות אישית לילדות, נערות ונשים. תכניות כאלה יעניקו להן כישורי חיים שיסייעו להן בעצירת אלימות המופנית כלפיהן, יעצימו אותן וישנו את נורמות ההתנהגות המגדריות.
בעמותת "אל הלב" אנו מאמינות כי אחד הכלים היעילים ליצירת קהילה בטוחה ולמניעת אלימות מגדרית הוא לימוד הגנה עצמית ואומנויות לחימה. תכניות בטיחות אישית מתנועת "ההגנה העצמית המעצימה" (Empowerment Self Defense) מכשירות נשים, נערות וילדות להשתמש ביעילות בכישורי חיים שמסייעים למניעת ועצירת אלימות.
אנו מספקות את הכלים: זיהוי סימני סכנה, הגברת "מודעות מצבית" (situational awareness), עצירת מגע לא רצוי, זיהוי גבולות אישיים ופריצה שלהם, השמעת קול אסרטיבית והצבת גבולות, שימוש (רק במקרה הצורך) במכות פשוטות ללמידה ואינטואיטיביות לגוף הנשי – כלומר שימוש בחלקים החזקים בגוף נשי למול חלקים חלשים בגוף גברי וזאת על מנת לנטרל תוקף.
בתכניות שלנו אנחנו מדגישות שוב ושוב כי אלימות לעולם אינה אשמת המותקפת. חשוב לזכור שיותר מ-85% ממבצעי האלימות מוכרים לתוקפת – לכן חשוב גם להתייחס למחסומים והקשיים שניצבים בפני נשים שנפגעו על ידי קרוב משפחה או חבר בקהילה. אנחנו מלמדות נשים להגיב לאיומים ועוזרות להן לשנות את חוקי המשחק, שיבינו שתמיד יש להן לגיטימציה לעצור מצבים לא רצויים.
שלל מחקרים שנערכו בתחום מוכיחים שלהעצמה דרך לימוד הגנה עצמית יש תוצאות בשטח. נשים שהשתתפו בשיעורים של אומנויות לחימה העידו כי הצליחו לעצור אלימות שהופנתה נגדן כבר בשלבים מוקדמים. הן גם מדווחות על תחושות של שליטה מצב ועל הפחתת רגשות הבושה והאשמה עקב תקיפה. ומה שהכי חשוב: הן מתחילות לבטוח בעצמן ובכוחן. הביטחון הזה מאפשר להן לא רק להגן על עצמן מפני אלימות אלא גם לפתח את חייהן: ללמוד, להקים עסק, להגשים חלום, להתחתן או להתגרש כרצונן.
"אני שווה שיגנו עלי"
חשוב לפעול נגד תוקפים אלימים, אבל נשים לא צריכות לחכות עד שכל הגברים בעולם יפנימו את המסר. למרבה הצער, זה עלול לקחת דורות. היכולת של הנשים עצמן לממש את היכולות שלהן מיטיבה לא רק איתן אלא עם החברה כולה. תחשבו כמה מרוויח המשק הישראלי מעובדות פעילות ועצמאיות.
זוכרות את נעמי מתחילת הסיפור? לפני כשנתיים, בעקבות המלצה שקיבלה במעון שבו שהתה, נרשמה נעמי לקורס הגנה עצמית אימפקט במסגרת עמותת "אל הלב".
"גיליתי שיש בי המון כוחות ששכחתי ושאת חלקם לא הכרתי", היא מספרת, "ולא רק בגוף – גם ברוח, באישיות. הבנתי שוואלק, אני אישה עם אמביציה, אני יצירתית, אני נחושה, רגע, הנה זה פה! נכון! כבר כמעט שכחתי. התחברתי מחדש לגוף שלי, שהוא כבר לא שק חבטות אלא כלי בעל עוצמה. ובעיקר הפנמתי את המסר: אני שווה את זה. אני שווה שיגנו עלי ושאשמור על עצמי. מבחינתי הכל השתנה".
חייה של נעמי כיום לא מזכירים את העבר הקשה. היא שכרה דירה שבה היא מתגוררת עם בנה ועובדת במרץ בחברת יחסי ציבור ידועה. "בקורס אנחנו מתאמנות על תגובה לתקיפה מינית או פיזית, אבל גיליתי שמה שאני לומדת שם עוזר לי גם בסיטואציות אחרות בחיים. פתאום אני שואלת את עצמי: זה נעים לי או לא נעים לי? איך מדברים אלי? איך מתייחסים אליי? האם זה מכבד אותי ואת הרצונות שלי? האם זה חוצה את הגבולות האישיים שלי? מהם הגבולות הללו? אני שואלת את עצמי כל הזמן.
"כל זה מקרין החוצה. ברור לי שמתייחסים אלי בעבודה הזו אחרת משהתייחסו אלי בשנות העשרים שלי. אני מסתובבת בעבודה וגם ברחוב עם תחושה שלא משנה מה יקרה – אני אדע מה לעשות, ואני שווה".
תמר פריאל היא הדוברת של עמותת "אל הלב"
