מאחורי כל אישה מוכה עומד גבר מכה, וסביב כל גבר מכה – סביבה ששותקת. זו העובדה המרה שגרמה לנו, בויצו, לשנות כיוון ולהבין שהמפתח לשינוי הוא גם במעגלים החברתיים שסביב הגברים האלימים. המחשבה ש"הנעשה בבית של מישהו אחר הוא לא ענייני" מוטעית מיסודה, ולא רק משום שאלימות במשפחה היא הזרע שמוליד אלימות בכביש, במגרשי הספורט, בבתי הספר ובמועדוני הבילוי, ומכשירה דורות חדשים של פשיעה.

היא מוטעית בעיקר משום שלכל גבר יש אישה יקרה לו, אולי אחות, או בת, או בת דודה, או ידידת נפש, שאם מישהו היה מכה אותה – היה מרגיש כאילו הוכה בעצמו. בעולם מתוקן היה הגבר הנורמטיבי נחרד מכל פגיעה באישה לא מוכרת, כפי שהיה רוצה שגבר אחר אי שם ימנע פגיעה באישה היקרה לו.

אך בעולמנו הלא מושלם, מקובל לא להתערב בחיי זוג אחר – זה לא חברי, לא קולגיאלי ובעיקר חטטני. התוצאה: כ-15 אלף תיקים נפתחים בישראל מדי שנה בגין אלימות במשפחה, ובשנה הבאה אחד מהם יכול לעסוק באישה שאתה מחבב במיוחד.

לכל מקרה של אלימות נגד אישה שותפים שלושה סוגי בעלי תפקידים: גבר אלים שמאמין שאלימות היא חלק מהגבריות המחוספסת שלו, אישה מוכה שלא פעם מאמינה שהיא אינה יכולה ככה סתם ללכת, והמשקיף הפסיבי, היושב על הגדר, שיודע מה קורה סביבו, אך מקפיד שלא לדחוף את אפו לעניינים שלא לו.

בעוד הטיפוס הראשון כלוא בבעיותיו והשנייה כלואה ביחסיה עם הראשון, הרי שהאחרון, משקיף על הכל ממקומו עטוף העשן שעל הגדר, ודבק בעיקרון ש"אין להתערב בענייניהן הפנימיים של משפחות זרות". לו רק היה המשקיף האדיש נוהג אחרת, ומפעיל את השפעתו על הגבר לשנות את דרכו או על האישה לפנות לעזרת הרשויות – אולי היו נחסכים מקרי אלימות רבים.

למרבה הצער, האדיש אינו החריג אלא דווקא הנורמלי. כאשר הוגש כתב אישום כנגד הבמאי והשחקן, אסי דיין על תקיפת בת זוגו, איש בתעשיית הקולנוע לא קם וגינה את המעשה. גם אנשי הזמר המזרחי שתקו מול המעשים הבלתי נסלחים של זוהר ארגוב, שהורשע באינוס וריצה על כך שנת מאסר. גם במקרים אלה נשמעה אותה שתיקה קוליגיאלית, אותה הבנה חברית ואותו עיקרון מרגיז שענייניהם האישיים של בני זוג הם עניינם בלבד.

חנן גולדבלט הורשע באונס ובמעשים מגונים, אך סביבתו – בדרנים ויוצרים מהשורה הראשונה – בחרה לתמוך בו בפומבי. חשבו על הנזק החברתי שתמיכה כה גורפת באדם שנחשד בעבירות של אונס ומעשים מגונים מסבה. איזה מין מסר מעבירים גיבורי התרבות שלנו לחברה הישראלית?

מול הלך רוח זה, של אדישות במקרה הטוב ועידוד במקרה הרע, יש להציב תמרור עצור, כי שתיקת האדישים היא הבּצה שבה פורחת העבריינות השפלה ביותר.

כבר דיברנו עם הנשים המוכות וקראנו להן לאזור עוז מול האלימות, גם פנינו אל הגברים המכים למיניהם בקריאה ללכת לטיפול. כעת נותר רק לפנות אל ה"יושבים על הגדר" שבתוכנו – הגברים הטובים והנחמדים, אלה שלא יכו בעצמם, אך גם לא יוכיחו חבר שעשה זאת.

השפעתם רבה מעבר למה שהם משערים, בשתיקתם הם נוקטים עמדה, ולא מבינים עד כמה רב הוא כוחן של המלים שלא נאמרות. אם אל השיח בין הגברים עצמם ייכנסו מסרים של גינוי אמיתי לכל אלימות ולכל ניצול מיני, אם הסביבה החברתית תדחה את העבריינים ולא תחבק אותם, אם האווירה תהיה של "אלימות זה דוחה, אחי" – רק אז אפשר יהיה לחולל שינוי אמיתי. "אני ואתה נשנה את העולם", שר פעם זמר גדול אחד, והנה לנו דרך טובה להתחיל לעשות זאת.

רבקה נוימן היא מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצו