לפעמים אני חיה באשליות שיש דברים שלא צריך להגיב אליהם ולדברר אותם. אני שוגה להאמין שכבר בא היום שבו ברור שאמירות מסוימות1 מפי הבוס לשעבר לא מחמיאות ולא נאמרות בידידות.
למי שחיו אתמול על הירח, אציע לחזור לכדור הארץ באמצעות קריאת דבריה של העיתונאית רחלי רוטנר, שהחליטה לספר על ינון מגל – היום ח"כ, אז הבוס המתפטר שלה – שהטריד אותה מינית. מגל הגיב כך: "ישנם דברים שנאמרו בין ידידים לפני שהייתי חבר כנסת ולא הייתי חוזר עליהם כיום. אני מתנצל ומבקש את סליחתו של מי שנפגע. עם זאת, הייתי מצפה מידיד שנפגע ממני להגיד לי זאת ולא לפנות למחוזות השיימינג ברשתות החברתיות". כלומר – בחר להאשים אותה ולא לקבל אחריות על מה שאמר ועל הדרך הודה במעשה.
אומת האינטרנט הגיבה כמו שאומת האינטרנט מגיבה – בהאשמת הקורבן והצהרה שמדובר בספין פוליטי, הכפשה ו"מה היא נזכרה רק עכשיו". על הסעיף הזה נתן דעתו אריאל וייסמן, בן הזוג של רוטנר, בטקסט ששווה לקרוא. אחרי זמן קצר באה עדות נוספת לחזק את רוטנר, כמו שקורה פעמים רבות כשמישהי מעזה לדבר. והבוקר הגיעה עוד אחת.
אנחנו הלכנו לצד האחר של אומת האינטרנט, כדי לראות שיש אנשים שמצליחים לזהות קרנף כשהם רואים אותו ולא זועקים – חד קרן.
***
דברים שנאמרים בין ידידים:
1. אחותי מה קורה? החולצה מה זה לא מתאימה לשיער.
2. יש כנס בארכיאולוגיה, עם בורקסים וקאווה זולה, באה?
3. מה להביא לך מ"ארומה"?
דברים שלא נאמרים בין ידידים:
1. אני כבר הרבה זמן חרמן על הציצים שלך ועל התחת שלך ודיברתי על זה גם עם אנשים.
הרגע הזה, שלא ברור אם הבחילה שלך היא מחבר הכנסת מלטף הישבנים או מחבר הכנסת הלועג למוגבלים.
עוד משהו שמצאנו ברשת. דימוי איציק ניב
כרוניקה של אי-צדק ידוע מראש, וכזה שהוסט ממסלולו הנכון:
1. למשך חצי שעה שאחרי הפוסט הראשון הוא היה אשם. נבל.
2. הוא התנצל, ובכך הפך מיד לקורבן. קורבן של שיימינג פייסבוקי פחדני, נקמני וחסר אחריות (למה היא לא דיברה איתו ישירות? למה היא נזכרת רק עכשיו?).
3. הגיעו עוד עדויות, כצפוי. ואלה שמייחלים לכך שנשים יזכו ליחס של בנות אנוש, לא כציצים ותחת, נאנחו אנחת רווחה מסויימת. אמנם זה עצוב שהוא פגע כך בכל כך הרבה נשים, אבל עכשיו לפחות הצדק יצא לאור.
4. פתחו בבדיקות. המפלגה. המשטרה. אנחת רווחה. כמה טוב שהדברים מתנהלים פה באופן תקני ומחויב לשוויון נשים. חשוב שהצדק ייעשה.
5. (זה עוד לא קרה, אבל זה תיכף יקרה): המתלוננות הנוספות יוקעו ויושמצו כאשמות, רודפות נקם/ רודפות פרסום/ מגזימניות. יהיו קריאות להעמידן לדין – אותן שהרסו לו את הקריירה, ולא אותו (כזכור, כך נטען בפרשת אלנבי 40, וכך נטען בימים האחרונים ברשת האימייל האקדמית הגדולה בישראל, שבה פרופסורים מכובדים התעקשו על הצורך במנגנון ענישה לסטודנטיות שיתלוננו תלונת שווא על הטרדה מינית).
6. וגם זה עוד לא קרה, אבל יקרה תוך כמה חודשים – כלום. הפרשה שאנחנו נסערים ממנה היום תסתיים בקול ענות חלושה. בשקט גמור. התיק נסגר. לא בוססו החשדות. אין ראיות. אין עילה להעמדה לדין.
וכל זה כדי לומר שאנחנו חייבים לשים לב מה ההשפעה של העובדה שכל השיח הציבורי מתרכז במשפט, וכולנו מחכים לראות מה ייצא מחקירת המשטרה. המשפט הוא לא העניין פה. אמות מידה בסיסיות של התנהגות אנושית הן העניין פה. אנחנו צריכים וצריכות ספירה ציבורית שבה השאלה לגבי נבחר ציבור לא תהיה אם מה שהוא עשה הוא בגדר הטרדה מינית לפי החוק, אלא אם הוא נהג לפי אמות מידה שמצופות מבן אנוש כלפי בני אנוש אחרים. זהו. הכי פשוט. והתשובה שהתבהרה בשעות האחרונות היא לא. ביותר ממקרה אחד חבר הכנסת מגל לא היה בן אדם. הוא התנהג באופן שפגע בבני אנוש אחרים. שהצר את צעדיהן. שהשפיל אותן ושפגע באוטונומיה שלהן. לא משנה אם זו היתה הפרת חוק או פסיעה על שוליו העמומים של החוק. עלינו לדרוש שינון מגל ילך הביתה – לא מסיבות משפטיות אלא מסיבות דמוקרטיות. אנחנו הציבור, ואל לנו לסבול נבחרים שהתנהגותם מפלה, מחפיצה, משפילה, משתקת ופוגעת בכבוד האדם. בוודאי לא אם זו התנהגות שבאופן עקבי מכוונת כלפי קבוצה מסוימת של בני אדם, ובדרך כלל כלפי תת קבוצה – של בנות אדם שבמקרה גם כפופות לו בעבודה.
כל אפיזודת ינון מגל שרצה היום מזכירה לי שיחה שניהלתי לפני כמה ימים עם בחור שאמר שלי בטון של האשמה – בגלל נשים כמוך גברים צריכים לחשוב על כל דבר שהם אומרים.
אמרתי לו – טוב מאוד. שיחשבו פעמיים על מה שהם אומרים. שיחשבו שלוש גם אני אתן לך עוד אופציה שלא חשבת עליה – אפשר גם שתסתמו את הפה.
התגובה של בנט, הזמנה ל'פגישה לילית בארבע עיניים', משקפת את עומק הבעיה של הגברים-המסכנים-שלא-מבינים-שהם-מטרידים: זה לא עניין שהגברים צריכים לסדר ביניהם. זו צריכה להיות פגישה כחלק מסדר יומו של שר החינוך וראש הבית היהודי, וזה לא רלוונטי מי נמצא שם, כי זו לא שיחת גבר לגבר, אלא סוגיה ציבורית.
ואז תתפלאו למה נשים עושות שיימינג.
הנה תזכורת למה עדיין צריך את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים שחל מחר. כי אנחנו עדיין מוגדרות דרך ציצי ותחת, כי ממונים עדיין מרשים לעצמם לדבר אל עובדות שלהן ככה, כי נשים עדיין מתלבטות אם לספר לבני הזוג שלהן כדי שלא יתעצבנו וכי מה יש כבר לעשות.
מגל גם לא מכחיש את הדברים, אבל הם נראים לו עניין של טעם "בין ידידים". זה השלב במאבק שבו גברים כבר יודעים היטב שזה אסור, אבל מיתממים. אז כאמור, הנה תזכורת. גם זו אלימות נגד נשים. רחלי רוטנר, אנחנו לא מכירות (גם לא מכירה את בעלך) אבל תודה שבחרת לא לשתוק. את נותנת קול, כוח והכרה להמוני נשים בישראל. תודה.
ואם אתם מרגישים בשלים לצחוק, אז זה המקום
