הלב של הסיפור הזה רחוק מאוד מכאן עכשיו, אולי הכי רחוק שאפשר להיות. א', בן עשר, נמצא ככל הנראה בטריפולי שבלוב, ממתין עם אביו לחצות את הים בדרך לאירופה. כולנו יודעים מה זה אומר לחצות את הים לאירופה. ראינו את התמונות, שמענו את הסיפורים. אם יש לנו מזל, אנחנו לא מכירים את א'. הוא עוד ילד מאפריקה שהולך לעלות על סירת מבריחים, רעועה יותר או פחות, ואם יצליח, יזכה לחיים של פליט. אם אין לנו מזל – אנחנו מכירים אותו. וכל יום שהוא מחכה שם, הוא עוד יום של אימה.
***
"אני לא יודעת איפה הם", בדירת חדר זעירה בדרום תל אביב עומדת נ', תינוק בן חודשיים בזרועותיה, בנה בן השנתיים וחצי מתרוצץ בחדר, קופץ על המיטה, זוחל על הרצפה. "הוא לא התקשר, לא שמעתי ממנו", היא אומרת ומחייכת, כל הזמן מחייכת.
נ' היא אשתו השנייה של אביו של א'. היא היתה בחודש השמיני להריונה כשהאב לקח את בנו הבכור ועזב את ישראל, עלה לטיסת "חזרה מרצון" לאריתריאה. הוא לא סיפר לה לאן הוא נוסע, והיא שמעה שעזב את הארץ רק ימים לאחר שנעלם. אין לה מושג אם הוא מתכוון לנסות להביא אותה ואת שני בניו הקטנים למקום שבו ישתקע, אם זה יקרה בכלל. אין הרבה מצבי חיים עם פחות ודאות ותקווה מזה של נ' ושני בניה.
את דירת החדר שבה חיה המשפחה נאלצה לעזוב אחרי שבן זוגה נטש, כי שכר הדירה היה יקר מדי. היא שכרה מקום עלוב עוד יותר, הדרימה כמעט לקצה רחוב שוקן בתל אביב, לקומה שחולקה לכוכים, כל אחד ב-1,800 שקלים בחודש. מאז הלידה עוד לא חזרה לעבוד, ואת הכסף למחייתה שולחים לה לדבריה קרובים באריתריאה. הילדים אתה בבית, בחוסר מעש, היא לא עובדת אז אין סיבה להוציא עוד כסף על מטפלת. עוד מעט תחזור לעבוד, בתקווה שתמצא מקום קבוע לנקות, ושני הפעוטות יעברו לאחד מ"מחסני הילדים" באזור, להעביר שם ימים שלמים עם עשרות ילדים אחרים, בתנאים מסכני חיים.
כששואלים אותה אם היא כועסת עליו, היא רק מחייכת. על הקיר תמונות של שני הבנים בטקסים נוצריים שעברו לאחר הלידה, שם המשפחה הוא שמו של האב הנעדר. ממול תמונה גדולה של האח החסר. היא לא יודעת שהם בלוב עכשיו, ושהים שבלע מאות מבני עמה הוא השלב הבא במסע שלהם.
***
"אנחנו זה לא הסיפור", אומר ש', אבי משפחת האומנה שאצלה חי א' ארבע שנים, וממנה נותק כשהוחזר לאביו ובהמשך כששניהם נעלמו יחד. "אנחנו חיים. יש אמנם ימים שאתה רוצה למות ואתה על סף שבירה, וכולנו מתפרקים, גם אשתי והילדים. אנחנו כמעט לא מדברים על זה בינינו. אנחנו לא יכולים. לחשוב עליו שם, עובר ממקום למקום, ועכשיו מחכה לאחת הסירות האלה. אני לא יכול".
א' הגיע עם אביו מאריתריאה לישראל ב-2010, כשהיה בן חמש. האב סיפר מאוחר יותר שאשתו ושתי הבנות האחרות מתו שם, כנראה ממחלות, והוא נמלט מארצו במטרה להציל את הבן שנשאר לו. הם עברו יחד את המדבר, את המבריחים בסיני, הילד סיפר שאביו נשא אותו על גבו ברגל, חלק מהדרך במים, שכיסו את עיניו ושירו עליהם. כשחצו את הגבול נלקח האב לכלא סהרונים. הילד הועבר לידי שירותי הרווחה, שהביאו אותו באמצע הלילה למשפחת קלט בדרום, אצלה חי במשך חצי שנה. האב שוחרר בינתיים מסהרונים, חי בירושלים, ולדבריו אז לא היה מסוגל לטפל בבנו.
ש' ומשפחתו הציעו את עצמם כמשפחה אומנת שנתיים קודם לכן, וחיכו להתאמה. את א' פגשו לראשונה אצל משפחת הקלט, והחיבור היה לדבריהם מיידי. לאחר כמה פגישות, שאליהן הגיעו גם שני ילדי המשפחה, היום בני נוער, עבר א' לגור אצלם. הוא נשאר שם ארבע שנים. ההשתלבות שלו היתה מהירה. הוא הגיע דובר טיגרית וערבית, נשאר שנה נוספת בגן חובה כדי להקל עליו, ולמד עברית במהירות. הקשר עם אביו נשמר.
לאחר שהאב הכיר את אשתו השנייה ונולד הבן הראשון, ביקש להחזיר אליו את א'. משפחה האומנה התקשתה לקבל את זה, אבל הבינה שאין ברירה (אומנה היא תהליך שסופו ידוע), ושמקומו של הילד עם אביו. לאחר תהליך בליווי הרווחה, חזר א' הביתה. ההחזרה הביתה נעשתה בהוראת בית המשפט, ותחת צו השגחה המחייב את נציגי עיריית תל אביב לפקח באופן הדוק על השתלבות של הילד ועל שלומו. המפגש הראשון עם המשפחה האומנת נקבע ל-4 בספטמבר, למשך לילה אחד אצלם בקיבוץ.
המפגש הזה לא קרה מעולם. בדיעבד התברר שמיד לאחר שהילד שב התחיל האב לארגן את תהליך ה"חזרה מרצון" לו ולבנו, כולל הוצאת מסמכים בשגרירות אריתריאה. עוד לפני שאוגוסט נגמר, הם לא היו כאן. מאחור השאירו שתי משפחות מפורקות, העתיד טמן עבורם חודש במולדת, ואז המשך הנדודים האכזריים שא' נולד לתוכם, ואין לדעת מתי ייגמרו.
הזעם הגדול שהפגין ש' כלפי רשויות הרווחה והפנים בשבועות הראשונים לא שכך, הוא שלח מכתבים ליועצים המשפטיים של המשרדים ובהם קבל על ההתעלמות המוחלטת ממנו. עכשיו הוא משקיע את זמנו באיסוף מידע על גורלם של האב והבן, דרך קרובים. הוא כבר יודע שאין דרך חזרה עבורם לישראל, אבל כנראה מחפש סוף שיאפשר לפצעים להחלים. פעם אחת, הוא מספר, כשעוד היו באריתריאה, הצליח במקרה לדבר עם א', כשהתקשר לטלפון שהשיג של משפחת אביו. הילד סיפר שנסעו לחופשה והוא עוד מעט חוזר.
"הפכנו ממשפחת אומנה למשפחה שכולה", הוא אומר, "המוות של אבא שלי היה חוויה פחות קשה מהאובדן של א'".
מה הדבר הכי טוב שאתה יכול לדמיין היום עבור א'?
"שהם מגיעים לאירופה ואנחנו מצליחים ליצור אתו קשר. אני לא רוצה להיכנס לאפשרות של מפגש כי זה כואב מדי".
***
ממשרד הרווחה נמסר: "תהליך חזרתו של הקטין לאביו היה מלווה, מפוקח ומגובה בתוכנית טיפול אינטנסיבית של שרותי הרווחה. האב שיתף פעולה עם תוכנית הטיפול ונעזר בגורמי הרווחה.
"הילד היה בצו הוצאה ממשמורת, בשל מעצר האב במיתקן כליאה כמי שהסתנן לישראל – לכן הילד סודר במשפחת אומנה. כשהשתנו הנסיבות בית המשפט החליט להחזיר את הילד לבית אביו.
"יש לזכור כי מדובר במשפחה שהינה אזרחית אריתריאה ולא ישראל וזכותו של האב לחזור לארץ המוצא שלו. גם אם הילד היה נשאר בישראל – מעצם החלטת בית המשפט היתה נוצרת הפרידה ממשפחת האומנה".
ממשרד הפנים נמסר:"רשות האוכלוסין וההגירה אינה רשאית על פי חוק למנוע יציאה של אדם מישראל, אלא אם הוצא צו המעכב יציאתו. במקרה האמור, איננו רשאים למסור מידע מטעמי צנעת הפרט ואולם נבהיר כי פעולותינו נעשות ונעשו בהתאם לצווי בית משפט".
