שבת בצהריים, פאתי העיר הרצליה.
הם הולכים בתעלה, צוחקים, מקפצים, מקניטים אחד את השני. האופניים שלהם נעולים בערימה למעלה בקצה דרך העפר.
אני מביט בהם מלמעלה, מחייך, מצלם, הם מתקבצים מולי צועקים, מבקשים, מניפים ידיים באוויר.
הם לא חושדים בי, בטוחים בעצמם. זה מפתיע אותי. אולי אפילו מפחיד.
הם בגילאים שונים, כמו משפחה, דואגים לאח הקטן ביותר, מעודדים אותו להיכנס למים. שני האחים הגדולים כבר מדדים במים החומים. הבוץ והאבנים מטלטלים אותם מצד לצד. כהולכים על חבל. לאחר כמה דקות כולם בתוך המים, לבושים בתחתונים בלבד, עולים במעלה הזרם.
העצים עוטפים מעל ואני חושב על מרטין שין, אך מיד חוזר לשמוע צחוק תמים, מתריס. הם היו שישה ולכל אחד מקום משלו. אחד מהם משך את עיני במיוחד, היה לו חיוך ענק ורווח בין השיניים, והרבה אומץ ורצון להיראות. קינאתי בו. נמשכתי אל החבורה הזו בחוטים של געגוע.
אפשר לשמוע אותם מרחוק, מתקרב ורואה אותם בבריכה חומה בשולי גשר אירי. הם מפלרטטים עם המצלמה, ושוב אני מופתע. לאחר כמה דקות הם שקועים בתחרות קפיצות ואני נשאר בצד לעצמי, מצלם. אני רוצה להישאר שם ברגע הקסום.
כאשר אני מסתכל בתמונות האלה קשה לי להאמין שהרגע הזה באמת התרחש, הילדים האלה היו הדבר הכי אמיתי שראיתי, אמיתי וטהור. שריד לילדות שאבדה, או לא היתה קיימת מעולם.
אני חושב על השנה שמסתיימת עכשיו ומביט לעבר השנה שבפתח ומאחל לנו רגעים כאלה, של תמימות ואומץ. של חיות.
