פחות משבוע ימים עבר מההחלטה של פילמון "לעזוב מרצון" את ישראל לבין מועד עלייתו על הטיסה לרואנדה. ביום שישי, 13 בדצמבר, הוא נפרד מחבריו ויצא לדרך לא ידועה עם חברו סיימון. המסלול, שאותו תיאר בראיון שערכתי אתו יום קודם, היה אמור להביא אותו לאתיופיה דרך אוגנדה ודרום סודאן. עם הגעתו לקיגאלי, בירת רואנדה, התברר שהתחייבות משרד הפנים בפני בית המשפט שהוויזה ומסמכי הנסיעה לא יילקחו מהם אינה עומדת במבחן המציאות.
עוד באותו יום הוא, סיימון ופיסאהה – חבר נוסף, עושים את דרכם ברגל וברכב לגבול אוגנדה. הם מגיעים לקמפאלה ולמחרת בבוקר כבר ברכב, בדרך לגבול עם קניה. "כל הדרך ilegal", כותב פילמון בוואטסאפ בעברית באותיות לטיניות. כשאני תוהה אם לא מסוכן בקניה, הוא משיב "כן, אבל זאת דרך אחרת".
הקשר עם פילמון מתנתק לכמה ימים וב-22 בדצמבר אני מקבל ממנו צילום והודעה במסנג'ר: "אני בכלא חמישה ימים באזור ניירובי בקניה. נתפסתי על ידי היחידה למלחמה בטרור של משטרת קניה. מחר יש לי זימון לבית משפט". אני מעביר את פרטיו ומקום מעצרו – משטרת קילימאני, למוקד לפליטים ומהגרים כדי להעבירם לסוכנות האו"ם בניירובי, בניסיון לאתר את מיקומו המדויק ולשחררו. באמצעות פייסבוק נוצר קשר עם עוד אנשים וארגונים שמתגייסים לעזרת שלושת האריתריאים הכלואים.
אף שהמקרה שלהם מטופל על ידי עורכת דין מקומית ממועצת הפליטים של קניה (RCK), ובפיקוח סוכנות האו"ם לפליטים וארגונים אחרים, בית המשפט המקומי מחליט לגרש אותם לאריתריאה – שם תרחף סכנה על חייהם. השלב הבא הוא הגשת ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון בניירובי.
השלושה מועברים לבית מעצר באזור התעשייה, שם הם שוהים כשלושה שבועות בתנאים מחפירים. הם ישנים על הרצפה בתא מצחין משתן וצואה, לא מקבלים אפשרות להתקלח או להחליף בגדים ונאלצים לסתום את נחיריהם בנייר טואלט כדי לשרוד. במשך השהות פילמון חולה ואינו מטופל על ידי רופא, אבל מחלים בכוחות עצמו. הקשר עמם מתבצע בעזרת טלפון שמוחבא בתחתוניהם. הם מתקשרים אלי ומנתקים כשאפשר לדבר – סימן עבורי להתקשר ולשוחח כדי להחליף מידע.
בשלב מוקדם הם מבינים שעורכת הדין שלהם אינה עושה את עבודתה נאמנה, ורק מבקשת תוספת תשלום על כל שלב. בהתערבות אנשי הקהילה האריתריאית בקניה הם מקבלים עורך דין אחר שייצג אותם בערעור לבית המשפט העליון. לתמונה נכנסת עובדת של סוכנות האו"ם לפליטים שדוברת את שפתם ומתרגמת עבורם, דואגת להם לאוכל ובאה לבקרם בבית המעצר.
בשיחות טלפון פילמון חוזר ומביע תסכול על העובדה שהזמן עובר והשימוע שלהם אינו מגיע. "כל יום העורך דין אומר לנו מחר, מחר". התנאים הקשים והמתח נשמעים בקולו. הוא נשמע חלש, מדוכא ומיואש. הפרטים החדשים וחילופי הנפשות הפועלות מועברים שוב למוקד לפליטים ומהגרים ולארגונים בינלאומיים דרך אותם אנשים שהתגייסו לעזור. כחודש עבר מאז שנעצרו השלושה ואין עדיין תאריך לערעור, שלא לדבר על מידע לגבי תוצאתו האפשרית.
ב-16.12 הם מגיעים לבית המשפט העליון בניירובי, לדיון בערעור על ההחלטה לגרשם. בהחלטה חד משמעית הופך השופט את החלטת הגירוש, מעניק להם מעמד של פליטים ומאפשר להם להחליט אם הם רוצים להישאר בקניה או להמשיך לאתיופיה. בשיחת הטלפון פילמון נשמע אחר לגמרי, ממש כפי שנשמע לפני כל המסע הזה – נמרץ, אופטימי, מלא חיים ואסיר תודה.
יומיים מאוחר יותר שולח לי פילמון שני תצלומים: באחד השלושה עומדים ליד אשוח מקושט בקניון בניירובי, ובשני הם עומדים עם יודית, נציגת סוכנות האו"ם לפליטים שטיפלה בהם. הם כבר בדרך לגבול אתיופיה באוטובוס, שאליו הם מגיעים למחרת. יומיים עוברים עליהם בנקודת מעבר הגבול במויאלה, עד שהם עוברים, הפעם עם ניירות רשמיים ובדרך חוקית, לאתיופיה, לעיירה מויאלה, בהמתנה לקבלת מסמכים רשמיים שיאפשרו את המשך מסעם לאדיס אבבה.
המסע של פילמון- עד אדיס אבבה
בבוקר חג המולד מצלצל הטלפון שלי פעם אחת. על הצג מופיע מספר אתיופי. אני מתקשר בחזרה ופילמון עונה. הם באדיס אבבה, הוא וסיימון, הגיעו לשם בערב חג המולד ומתכננים להישאר שבוע בעיר אצל חברים, לפני שימשיכו בשלב הבא של המסע לכיוון מקלה, 800 ק"מ מאדיס אבבה, שם נמצאים הרוכבים האריתריאים, שאליהם הוא רוצה להצטרף.
"רציתי להגיד לך שהגענו לאדיס ושעכשיו הכל בסדר", הוא אומר. גם סיימון על הקו ואני מאחל לשניהם חג מולד שמח. "God bless you, Mr. Yoel", אומר סיימון והם מבטיחים לשלוח תמונות כשיהיה להם חיבור לאינטרנט.
חמישה שבועות עברו עליהם מרגע שיצאו מנתב"ג עד שהגיעו לאתיופיה. חמישה שבועות של גיהנום, של חשש לחייהם ואי ודאות אשר לגורלם. השלב הבא במסע של פילמון אמור להביא אותו אל קבוצת רוכבי האופניים האריתריאים שמתאמנים באתיופיה, לשם יבקש מחברו בישראל, אוקביט, לשלוח לו את אופניו, בדרך להגשמת החלום שהיה הסיבה למסעו – חלום הרכיבה המקצוענית. ימים יגידו אם יזכה להגשימו.
