גלעד ארדן, רק בן 46, אבל כבר מחזיק ברזומה מרשים: מקום ראשון בפריימריז בליכוד, כיום השר לביטחון פנים, השר לנושאים אסטרטגיים ושר ההסברה. בעבר כיהן גם כשר הפנים, שר התקשורת, השר להגנת הסביבה, השר להגנת העורף, יו"ר ועדת הכלכלה ויו"ר אגודת "אל-סם". הוא גם מתחזק עמוד פייסבוק עם 73,184 עוקבים.
פרולוג: האינטרנט זוכר הכל
בצדק או שלא בצדק – תלוי את מי שואלים – גלעד ארדן היה הקורבן של שתיים ממחאות הפייסבוק הראשונות בישראל. לפני המחאה החברתית, אפילו לפני האביב הערבי, גלעד ארדן כבר הספיק ללמוד על בשרו את כוחן של הרשתות החברתיות.
במרץ 2010, השר להגנת הסביבה ארדן הודיע על רפורמת תקנות הרעש שהתיימרה לאסור על השמעת מוזיקה ורעשים בכל שעות היממה. בתוך ימים ספורים, 25,000 מוזיקאים ותומכים אחרים התאגדו בקבוצת פייסבוק נגד הרפורמה. ארדן, המום מהתופעה החדשה בה כמויות אדירות של אזרחים מביעים את דעתם שלא במסגרת בחירות או הפגנה מסורתית, התקפל תוך זמן קצר ומיתן משמעותית את הווליום של פרטי הרפורמה.
כשבועיים אחר-כך, שוב הציף ארדן את הפיד הלאומי, כש-65,000 אנשים מצטרפים לקבוצת פייסבוק המתנגדת להיתר ירי בכלבים משוטטים שנתן השר ארדן. היתר הירי היה ככל הנראה זמני ומוגבל, לא הובן כראוי על ידי הגולשים, והפעם ארדן נעלב ועלה להתקפה:
"מזעזע אותי לראות שבאמצעות שליחת יד קלה למקלדת והפצת כותרות שקריות, יכולים בעלי אינטרס לעוות את המציאות ולגייס גולשים למטרות שונות."
ארדן למד את הלקח: יש במגרש הפוליטי שחקן חדש, והוא גורם לו להיראות רע.
פרק א': וודאו כי הרשת אליה אתם מתחברים בטוחה
ארדן, שכבר עבר באלגנטיות בין ארבעה משרדי ממשלה שונים מבלי להשאיר חותם באף אחד מהם, הבהיר כי ניאות לשמש כשר לביטחון פנים רק לאחר "דיונים מעמיקים" בהם סיכם עם ראש הממשלה על "תוספת תקציב משמעותית למשרד, ועל קידום חקיקה שתחזק את המשרד כך שיתאפשר לי לעשות שינוי אמיתי במשטרה".
ארדן קיבל פיקוד על משטרה מקרטעת שבמבחן התוצאה לא הצליחה להביא ביטחון ושקט לאזרחי המדינה. אולי לכן, השינוי האמיתי היחידי שארדן הציג עד כה בנוגע לתפקוד המשטרה – נמצא בזירה חדשה.
לפני פחות משבוע, בעיצומו של גל שריפות ברחבי הארץ, הצביע גלעד ארדן על הגורם שעומד מאחורי השריפות: ההסתה ברשת.
פרק ב': כנסו כנסו! (אחד שיודע)
נכון שעד עכשיו עדיין לא ברור כמה מהשריפות בכלל נגרמו כתוצאה מהצתות, ונכון שגם לפי המשטרה עוד לא נמצאה אף ראייה על הצתה שנעשתה בהשראת הסתה ברשת, אבל ארדן? ארדן הוא אחד שיודע.
ארדן יודע שלמנהיג אין זמן טוב יותר מאשר עתות משבר בכדי לקדם אג'נדות, וכל מה שצריך לעשות זה לחבר בין המדיניות שאתה רוצה לקדם ובין האופן בו ניתן לפתור את המשבר. תנאי אקלים חריגים, היעדר תקצוב הולם, ספקות לגבי היקף ואופן ניצול התקציב, כשלים תכנוניים במערך הכבאות האווירית – כל אלו מתבקשים לחכות בזמן שארדן מנצל את השריפות בשביל לשלוח את השוטרים לגלוש בפייסבוק בזמן העבודה כדי לסגור חשבון עם הרשתות החברתיות:
אבל זו לא מדיניות של ארדן שנהגתה רק בהקשר לנושא השריפות. פעם אחר פעם, לאורך תקופה ארוכה, השר הממונה על המשטרה מבקש להסב את תשומת הלב מהרחוב המדמם אל הרשתות החברתיות. לאור הכישלון של כוחות הביטחון למנוע אירועי טרור במציאות עצמה, ארדן מנסה להביא בשורה בתחום האונליין ממנו נכווה בעבר. היקף ההתבטאויות של ארדן בנושא כמעט ולא משאיר מקום לספק באשר למשימה שלקח על עצמו: להיות זה שיקרא את האינטרנט לסדר.
זה מתחיל בפגישת עבודה עם השר לענייני הקבינט בבריטניה:
כאן, בראיון חגיגי, ארדן מבהיר ש"כל הטרור הזה הוא בהשראת הרשתות החברתיות":
ופה הוא מגלה נדיבות וחולק את האחריות על המצב עם פייסבוק:
ואם האינטרנט הוא הצד האפל, אז הרשתות החברתיות הן הזרוע הצבאית שלו, ומארק צוקרברג הוא מנהיג קואליציית הרשע והמנכ"ל של המפלצת הרצחנית פייסבוק:
נכון שלהאשים את פייסבוק באחריות על מעשים של טרוריסטים זה קצת כמו להאשים יצרניות רכבים באחריות על קיומם של עברייני תנועה, אבל אחרי שארדן הצליח להכניס אפוד זוהר לכל רכב במדינה – למה לא לנסות ליישם גם כאן קצת חקיקה?
וכשהשר הממונה מנחה את המשטרה למצוא בכל מחיר אשמים בזירה, הסאטירה כבר כותבת את עצמה:
פרק ג': מחק היסטוריית גלישה
עם כוח לא מכחידים רעיונות, ועם חוקים אי אפשר להעלים אידיאולוגיה. גם הסרה של כל התכנים המסיתים באינטרנט ומעצר של כל מי שמבטא רעיונות אלימים באופן פומבי לא יובילו להפסקת האלימות והטרור. אלו, נשענים על מקורות אחרים: על חינוך, על ההיסטוריה, על לאומיות, על דת, ועל מעמדות חברתיים. ואלו הם גם התחומים בהם צריך להתמקד כשבאים להתמודד עם טרור ואלימות.
השליטה המסוימת שארדן מבקש להשיג על התכנים באינטרנט לא תפתור את בעיית הטרור, והיא מסוכנת כי אין לדעת לאן היא תוביל ומה יהיה היקף ואופי האכיפה העתידיים שלה.
גם ככה הבסיס המשפטי עליו ארדן נשען – הסתה – הוא בעייתי. לפי סעיף 144ד2 לחוק העונשין, "מסית" הוא זה "המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות, תמיכה בו או הזדהות עמו, ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות". ההסתברות שהתבטאות בפייסבוק תעמוד בקריטריון של "אפשרות ממשית לעשיית מעשה אלימות" היא מאוד קשה לניתוח, מאוד פתוחה לפרשנות, ויכולה בקלות להתדרדר ולשמש ככלי לסגירת חשבונות פוליטיים.
השליטה שארדן מנסה להשיג על האינטרנט היא כמו אדם ששומע דברי שבח על בריון שמסתובב בשכונה עם אלת בייסבול עליה כרוך חוט תיל, והאדם – במקום להתמקד בדרכי ההתגוננות מפני הבריון, בוחר להשקיע את הזמן בלסתום למי שדיבר על הבריון את הפה. ציד הסטטוסים של ארדן לא פותר את הבעיה. כשהוא מתמקד במישטור ההתבטאויות באינטרנט, הוא עושה את זה מתוך פחד, הוא עושה את זה מתוך חוסר אונים, והוא עושה את זה על חשבון התמקדות בגורמים האמיתיים שיכולים להפחית את האלימות והטרור. במקום לטפל במפגע, ארדן נלחם בתמרורי האזהרה.
הנטייה הזו של ארדן, להיטפל לתפל במקום להתמקד בעיקר, לא חדשה. כשארדן קיבל לידיו משטרה מקרטעת עם כוח אדם בעייתי והישגים נמוכים, והשיג 70 תקנים חדשים לאיוש – לאן בחר לכוון אותם?
כנראה שככה זה אצל ארדן: הנראות חשובה הרבה יותר מהתכל'ס.
אפילוג: סוף טוב, הכל טוב?
קשה לכתוב על היחס של גלעד ארדן כלפי הרשתות החברתיות, מבלי להתייחס לרקע שלו כשר התקשורת, ולמהפך בגישתו כלפי תקשורת המבטאת מגוון דעות – תקשורת שאיננה נתונה לתכתיבים של בעלי הון או גורמים פוליטיים ספציפיים. בעבר ארדן תמך בשידור ציבורי חזק, ואפילו היה זה שקידם את חוק רשות השידור. היום, לא רק שהוא עומד מהצד ונותן לחבריו לקואליציה למסמס ולסגור את תאגיד השידור הציבורי – הוא גם פועל במקביל להגברת המעורבות הממשלתית בתוכן הקיים באינטרנט. הרי מה שוות הרשתות החברתיות אם אנחנו לא שולטים בהן?
ואולי לסיום אנסה גם ללמד קצת זכות על ארדן: בפוסט שפרסם טרם כניסתו לתפקיד השר לביטחון ספר-הפנים, ביקש ארדן להימנע מהצהרות, אבל "רק אומר את זאת: אני הולך לעבוד קשה, קשה מאוד, ומתחייב להביא הישגים". ובכן, כשעובדים קשה, אפילו קשה מאוד, ארדן הוכיח שאפשר להגיע להישגים גם בתחום המאבק בטרור: חאלד משעל חוסל.
