במשך השנים התרגלנו להגיע יחד לחדר המיון בשעות הקטנות של הבוקר, כשהיא מתפתלת מכאבים, אבל הפעם היא לא שוחררה עם הזריחה. במשך שבוע של אשפוז העירוי האנטיביוטי לווריד לא הצליח לחסל את הזיהום, שעלול היה בכל רגע להגיע למערכת הדם, שם הרופאים יאבדו שליטה. הזמנתי את אמה לבית החולים, היה עליה לחצות אוקיינוס כדי להגיע. כשהחל הניתוח הארוך סכנת החיים כבר הייתה ברורה.

איור: שאטרסטוק

זאת הייתה התוצאה של טיפול פוריות שהסתבך. כמה כאלו היו, 12? 15? כבר לא ידעתי, אבל ידעתי שזה מוכרח להיות הסבב האחרון. את חודש האשפוז שאחרי הניתוח היא בילתה בחדר צבוע ורוד, יחד עם אשה שעברה את אותו הזיהום, את אותו הניתוח, אחרי אותו טיפול פוריות. זה היה הניתוח השני של השותפה לחדר, שלא הפסיקה לדמם, תמיד עם עירוי דם תלוי מהזרוע, מספרת לאשתי שהיא כבר קבעה תור לטיפול הפוריות הבא. קשה להציג בפני אשה המייחלת להרות את הרעיון להפסיק, והרופאים הגינקולוגים לא עוזרים, עבורם זאת תחרות קליעה למטרה, "הפעם אנחנו נצליח, יש לי הרגשה".

הייתי מעדיף שלא ניכנס לזה בכלל. אף-פעם לא חלמתי שיהיו לי ילדים. זאת לא הייתה מטרה. אבל מול כל התקוות והייחולים, הדמעות בלילות אחרי עוד כישלון, אדם לא יכול לרוקן את המפרשים הקרועים האלו מרוח. במהלך השיקום הארוך בבית, שנמשך חודשיים, חיכיתי לרגע המתאים. בארוחת ערב אחת, כשכבר יכולה הייתה לקום וללכת לבד אל השולחן, שאלתי – "אולי רק נגיש טפסים?" היא ידעה במה מדובר. "זה לא אומר שצריך להפסיק. אפשר לעשות טיפולים, ובמקביל, להירשם לאימוץ". והיא הנהנה.

השאלה הראשונה ששאלה אותנו העובדת הסוציאלית של השירות למען הילד, הייתה – "שקלתם פונדקאות?" (הן שואלות את זה. הן רוצות לוודא שאתה באמת מעוניין לאמץ, שאימוץ הוא לא רק תכנית ב'). אשתי הייתה זאת שענתה. "חשבנו על זה, ואנחנו לא מעוניינים בפונדקאות".

"זה יקר…" העובדת הסוציאלית אמרה. "לא, לא בגלל זה. אין לנו כסף אבל זאת לא הסיבה". "זה לא נחשב ממזר". זה הצחיק אותנו. אמרתי – "זה ניצול. לפחות בחו"ל, אלה נשים עניות שצריכות כסף לגדל את הילדים שלהן. אני לא מאמין שאישה יכולה לא להיקשר לתינוק שילדה. בפועל, מדובר בעוד צורה של סחר בבני אדם. נשים מוכרות תינוק אחד כדי שיוכלו להאכיל את השאר. צריך לעזור להן. לא לקנות מהן תינוקות". העובדת הסוציאלית השתוממה. "מעניין. אף פעם לא שמעתי את הרעיון הזה". רק שנה מאוחר יותר יתחיל דיון ציבורי שבסופו הודו תאסור על ההליך. לפני ארבע או חמש שנים, אף-אחד לא דיבר על שאלות מוסריות שנוגעות לפונדקאות.

לא סתם הייתה לנו תשובה מוכנה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנשאלנו על זה. כמה חודשים לפני הביקור בשירות למען הילד חזרנו מפגישה עם הגינקולוג שבה עלתה האפשרות של פונדקאות. כשהגענו הביתה זה הייתי אני שאמרתי לה: "אם תרצי נשיג את הכסף, אבל בעיניי זה ניצול". למרות שלפי ההשכלה שלי, אני סבור שאין בסיס לרוב האמונות שיש לנשים אודות היקשרות ברחם בין עובר ואמו, כאדם, אין לי ספק שמרגע הלידה, אשה לא יכולה שלא לחוש רגשות עוצמתיים כלפי פרי בטנה.

הֶרְכֵּב כימי של גנים הוא עובדה שקופה, אין לו שום נוכחות מול עיני הנפש. הידיעה השכלתנית של הפונדקאית, שהגנים של היילוד אינם הגנים שלה, לא יכולה למנוע רגשות טבעיים שחווה כל אשה יולדת. ולא היה לי ספק – פונדקאות, מבחינה רגשית (יש בחינה אחרת?) היא ניתוק של אם מתינוקה. החוק לא מכתיב רגשות, ההסכם החוזי לא מכתיב רגשות, גנים לא מכתיבים רגשות (לא כך). לידה, יוצרת רגשות.

האמת היא שבאותה שיחה לא אמרתי את זה לה, לאשתי, אבל המחשבה על פונדקאות פיתתה אותי. אני פורה. עוד בדיקה ועוד בדיקה, נסיעות לרחובות מכוערים במרכז הארץ, ערים זרות, מכונים במרכזים מסחריים ריקים מאדם, שנועדו לבדיקות נדירות – לקבל מפתח למחסן, לקבל מפתח לשירותים, לבקש מפתח… לפעמים יש שם חוברות פורנו. איפה משיגים היום חוברות פורנו? ולא, הזרע תקין. הוא תמיד תקין. כשהגענו לשלב תרומות הביציות ("בעלת חזות אירופית ותואר ראשון", כתוב בתיק), הגינקולוג הסתכל דרך המיקרוסקופ על העוברים שבצלוחית כמו על אבטיחים ביום קיץ חם. "יפים! אתם רוצים לראות?" הזרע הפרה את הביציות. הזרע תקין.

המחשבה שאם נפנה לפונדקאות, הילד שלנו, יהיה מזרעי, ליוותה אותי כל הזמן. פונדקאות תהיה כנראה ההזדמנות האחרונה להמשיך את הרצף – מצד אימי אני האחרון מסוגנו. בי תיפסק שושלת. לא חלקתי את המחשבה עם אף-אחד.

לא חלקתי את המחשבה כי התביישתי בה. זאת הייתה בעיניי מחשבה מביישת. אני באמת לא מסוגל לאהוב אדם שאני עצמי לא כתוב לתוך כל תא מתאיו? אני צריך להשתמש באשה חסרת אפשרויות ולהעביר אותה דרך הטיפולים שעברה אשתי, הזריקות הכואבות שהזרקתי לה (כמה כואב זה, להפרות את אשתך במזרקים), הסיכונים – להגיע לחדר האשפוז הוורוד שבו התאוששה אשתי מניתוח בעקבות טיפול שהסתבך – בשביל הסיפוק הנרקיסיסטי מלהרגיש משוכפל? אני גם כך לא אוהב את עצמי מספיק כדי לרצות שיהיה עוד אחד כזה.

בימים האחרונים סיפרה לי אשתי על חברה שלה, אימא לכמה ילדים, שהציעה לה בשלב כלשהו להיות הפונדקאית שלנו. אשתי סירבה. אני יודע שאם הייתי יודע על כך אז, גם אני לא הייתי רוצה בזה. בטח אחרי שאני מכיר את האצבעות הקטנות של הילד שלנו, שאימצנו אחרי תהליך ארוך ואמוציונלי בשירות למען הילד. ההצעה ההיא, של חברתה של אשתי, מראה שפונדקאות מתוך אהבה, קיימת.

פונדקאות מתוך אהבה היא לא ניצול, היא נתינה. כל אחד זכאי לאהבה הזאת, ללא קשר לבחירות הזוגיות שלו, ומי שקיבל את הפונדקאות כמתנת אהבה צריך להיות מוכר על ידי החברה והמדינה כהורה של ילדיו – אסור להפלות בין איש ואיש. אבל אסור גם להפלות בין אשה ואיש. הכירו בהורות של כל אדם שנתרם מפונדקאות-אהבה, ואם לא זכיתם במתנה הזו, אל תציעו כסף בעד אהבה. תנו אהבה, אמצו. אימוץ הוא תהליך רווי זיעה, אבל קשב ורגישות הם לנפש אנושית כמו מים לזרע במדבר. ומהי הורות אם לא היווכחות בפריחה בין הידיים שלך.

אפילוג

מאז פריצת הדיון חזרתי לקרוא על נשים פונדקאיות. בישראל, יותר מ-1,000 נשים נכנסו לתהליך. יותר מחצי מהן יעברו את הזריקות, הבדיקות והטיפולים, ולא יגיעו להיריון. חלק מאלה יזכה ליחס מאשים על הכישלון, הפיצוי שיקבלו יהיה מעליב. אחדות מספרות שייחלו לתמונה – תמונה אחת, ולא כל הזוגות מוכנים לשלוח אחת. חלק מהן עברו ניתוח קיסרי ונותרו מצולקות, ויש כאלה, שהגיעו אחרי ניתוח מסוכן לחדר האשפוז הוורוד.

[mc4wp_form id="1006521"]