תגיד, אני שואל את אריאל ויסמן, עכשיו תתנהג יפה?

"ניסיתי להתנהג יפה", הוא אומר. אני כבר לא מעלה תמונות שעלולות להתפרש כפוגעניות". החשבון שלו בפייסבוק כבר נחסם בעבר בעקבות מה שהוא מכנה "מתקפות דיווחים", שבמסגרתן מעודדים רבים לדווח לפייסבוק על תוכן של אדם אחד כ"תוכן פוגעני". "אז זה באמת היה פרובוקטיבי, אבל הפעם אין לי ממה להתגונן. זו חסימה אקראית. בסך הכל הבעתי דעה פוליטית. אני משתמש בפייסבוק כמו כולם, כדי לקדם את עצמי. הרי אין טעם להשתמש בפייסבוק ולשתוק".

הפוסט החריף של וייסמן נכתב בעקבות שאלה (מטומטמת) ששאל אברי גלעד את מנכ"ל שוברים שתיקה, "מה עדיף, חייל צה"ל אחד הרוג או אלף לא מעורבים עזתים הרוגים?" "מבחינתה, כך נראה", עונה גלעד לשאלתו-הוא, "עדיף חייל הרוג".

במלים אחרות, הרי לכם מקרה קלאסי שבו מגיש פופולרי מתייחס לסכסוך בעזה כאילו היה דיון בכיתה הטיפולית בחטיבת הביניים, ומקבל בהתאם את מחיאות הכפיים של ההמון. צעיר אינטליגנטי עונה לו תשובה נבונה, וחוטף לפנים את המלשינון של ההמון – מנגנון הדיווח של פייסבוק.

באופן משעשע, תוצאת החסימה של ויסמן הפעם היא שהפוסט שלו זוכה לוויראליות גדולה פי כמה. עכשיו, נוסף גם העלבון של המחנה הפוליטי שלו לכוח המניע משתמשים לשתף את הפוסט. אבל זה לא העניין. העניין הוא שהיום כבר לא צריך צנזור.

אפשר לחבר קו בין להקת צרי המוחין שאצה וצירפה תא חשיבה בודד לרעהו, כדי להצליח וללחוץ לבסוף על המתג הטיפשי של פייסבוק – זה שכיבה את החשבון של ויסמן – לבין זעקות המחאה של ראש הממשלה לאחר דוח האו"ם על צוק איתן, לבין הבריונות של מירי רגב ונפתלי בנט בשיח שלהם עם גופי תרבות בתקופה האחרונה.

הימין הישראלי מזכיר לי את בת העשרה שיש לי בבית. לא פעם, היא לא ממש מעוניינת לשמוע דעות אחרות משלה. עזבו אתכם מהיגיון, מדיאלוג, מפלורליזם. הימין הישראלי הגיע לשלב שבו הוא רוקע ברגליו בכל פעם שמישהו אומר משהו שלא מוצא חן באוזניו. רוקע ברגליו וסותם את האוזניים חזק חזק. ומכיוון שהימין מעולם לא דגל בדרך המעודנת, הוא לא מסתפק באטימת אוזניים, ועל הדרך שולח יד כדי לסתום את הפה לכל מי שאינו ימין (ובאמת לא נותרו הרבה כאלה).

אבל לא רק ימנים רוקעים חזק ברגליים כדי לא לשמוע את המציאות. יש גם שמאלנים שמעדיפים לא רק לא לשמוע את דוברי הימין, אלא אפילו לחסום אותם. זה מה שקרה ללב סולודקין, אושיית ימין ובן-של, שהחשבון שלו נחסם לשלושה ימים אחרי שכתב סטטוס שקורא להמשיך ולעצור את המימון לתאטרון אלמידאן, "הצגה שמהללת את סיפור חייו של המחבל הרוצח וליד דקה" (כך במקור – צ"ב).

עברתי מעט על עמוד הפייסבוק של סולודקין, ואני לא מסכים עם דבר ממה שכתוב בו, למעט הדרך שבה הוא מאיית את שמו. סולודקין היה יו"ר תא הסטודנטים של תנועת אם תרצו, שעל דגלה מתנוססת הכוונה להשתיק את כל מי שלא מסכים איתה. ולמרות זאת, כל עוד הוא לא מסית – איני סבור שיש לבקש לחסום אותו או להשתיק אותו. ומעבר לזה, ספק רב אם ההשתקה הזו עובדת. כאמור, מי שניסה להשתיק את ויסמן, רק גרם לכך שהפוסט שהוא פרסם הפך לוויראלי הרבה יותר.

הערה לימני שיזעק על אסימטריה בתפיסה שלי, ועל כך שאני מצדד לעתים בחסימת אנשי ימין וזועק גוועלד כשבאנשי שמאל דנן: הנה פסקה שכתב סולודקין: "אז אני מבקש לנצל במה זו ולבקש משר החינוך שלי, מר נפתלי בנט – כנס באמ-אמא שלהם, תבעט את ההצגה הזו מכל המדרגות ותוריד כבר את החיוך מהפרצוף של כל תומכי-הטרור הזחוחים הללו". אנשים רגישים לדקויות אולי יבחינו שהטקסט הזה טיפה פחות מרוסן מזה של ויסמן.

וכעת אנחנו מגלים עוד אמת חיננית: אפילו הדמוקרטיה הפייסבוקית היא בסך הכל דמוקרטיה למראית עין. והאלגוריתם החכם של פייסבוק הוא בעצם אנושי להחריד: אם צועקים עליו מספיק חזק, הוא מתקפל.

מה שמפחיד באמת, בסופו של דבר, הוא המסה הקריטית. תחשבו על זה ככה: כדור הארץ מתחמם ומתחמם, והקרחונים הולכים ונמסים. זה מעגל שכולנו מכירים. אבל יום אחד הם יימסו מספיק עד שהם יפסיקו להיות לבנים ולהקרין בחזרה את אור השמש – וייהפכו לכחולים, שקולטים את אור השמש, ומאיצים פי כמה וכמה את תהליך ההתחממות של כדור הארץ.

התהליך האנטי-דמוקרטי בישראל (ובפייסבוק הישראלי) מצוי במצב דומה. היום עוד יש מספיק אנשים שיעמדו לצדו של ויסמן, יפיצו את דבריו ויעמידו מסר שסותר במידת מה את הצרחות המתלהמות של גלעד ודומיו. יש גם כאלה שיצדדו בזכותו של סולודקין, מתוך הסכמה או לא, אבל מתוך הבנת מהות הדמוקרטיה. קרוב היום שכוח ההתנגדות של האגף הליברלי לא יעמוד לו עוד, והוא ייכנע לרוב האנטי-דמוקרטי המכריע.

ואז, אברי גלעד לא רק יצרח בכיכר העיר לקול שאגות תומכיו. הוא עלול גם לקרוא להם להעלות את ויסמן על המוקד.