מאז יום שני אני לא ממש רגועה, המוח לא מפסיק לרוץ בטורים גבוהים ואני מתלבטת אם לשתף או לא. כפי שאתם מבינים, החלטתי לנסות ולשתף במחשבות שלי.
ביום שני השתתפתי בהפגנה נוספת נגד גזענות, חלק מהמחאה שמובילים ישראלים יוצאי אתיופיה. בשעות הראשונות זו נראתה לי כמו עוד אחת מההפגנות שבהן השתתפתי בשבועות האחרונים. צעדנו מרחוב קפלן, לאבן גבירול עד כיכר רבין. צועקים, מוחים, צוחקים ומתעצבנים לחלופין. באמת, די רגיל בנוף ההפגנות התל-אביביות האחרונות.
בשלב מסוים אחת מחברותי, ממוצא אתיופי, היתה חייבת ללכת לשירותים. קורה. אז מה עושים? האופציה היחידה היא להיכנס לאחד מבתי הקפה. "בואי אתי, כי אותי לא יכניסו ואותך כן", כך אמרה לי הבחורה שאני אוהבת מאוד. החזקנו ידיים, נכנסנו לקפה לנדוור ואמרתי למלצר החביב בכניסה: "הייתי כאן קודם, זה בסדר שניכנס לשירותים?". "בבקשה", הוא ענה והצביע לכיוון השירותים. התבאסנו שהיא כל כך צדקה, אבל- Nature comes first  אז גם קצת צחקנו.

המשטרה השתוללה, אנשים ישבו בקפה והסתכלו

כשרצינו לצאת מבית הקפה, ראינו שהמלצרים מתחילים לסגור את דלתות בית הקפה, וכיוונו אותנו לדלת שונה מזו שממנה נכנסנו. יצאנו לרחוב ומיד הבנו שמשהו קורה – המולה ובלגן מתחילים להיווצר. לקח לי שנייה ורבע לקלוט שהשוטרים נכנסים בהמוניהם לתוך קהל המפגינים ודוחקים אותם מהרחוב לכיוון בית הקפה. עוד שבריר שנייה חולף, ו"אזרחים" – שמאוחר יותר הבנתי כי הם שוטרים סמויים בלבוש אזרחי – הופכים שולחנות וכיסאות, צועקים ומלהיטים את האווירה ולמעשה יוצרים אנדרלמוסיה מוטרפת.

למפגינים לא היה לאן ללכת – מצד אחד היתה חומת שוטרים ומצד שני – קירות הזכוכית של בית הקפה. הם ניסו להתגונן ולהדוף את השוטרים ומרגע זה, מעגל האימה רק החמיר: השוטרים תפסו קורבן, קפצו עליו בהמוניהם, דפקו לו מכות ובשניות הכניסו אותו – או יותר נכון גררו – לתוך מעגל של שוטרים נוספים שגוננו על מעשיהם מפני המצלמות הדלוקות של כולנו.

מפגינים, מפגינות – כולנו עמדנו מול השוטרים, צועקים אליהם ועליהם – מה אתם עושים? מה קרה כאן כרגע? והם – ממשיכים בשלהם וצועקים לעברנו שנפסיק לצלם מיד. את מה שקרה למפגין שהשוטרים עצרו לא אפשר היה לראות. חלפו עוד כמה שניות ומעגל השוטרים נפתח בתזמון מדויק, כמו ים סוף. כמה מהם גררו את העצור לניידת סמוכה.

ואז זה קרה למפגין נוסף ולאחת ממובילות המאבק ש"קיפלו אותה" בשניות לתוך הניידת, נגררת על הכביש בצורה משפילה ומבזה – לא אנושית. את המושג "קיפלו אותה" למדתי מאוחר יותר, כשישבנו לדבר ולהבין קצת מה קרה שם.
כל זה קרה כשהמצלמה שלי דולקת ואני בלב לבה של המהומה, כשהשוטרים חולפים כתף אל כתף לידי. ואני המומה מהמתרחש מולי, בשוק מהמציאות ההזויה והלא מובנת הזאת, שניצתה בשנייה כמו אש. עברו כמה דקות ופתאום הכל נרגע. מצאתי את עצמי בלב תל אביב, הידיים שלי רועדות, הלב מפרפר והמוח מסרב לקלוט את מה שהתרחש לי כרגע מול העיניים.

הסתובבתי עוד כמה דקות במעגלים סביב עצמי, החברים שלי מתקשרים לברר איפה אני ומה קורה ואני רק מנסה להסדיר את הדופק והנשימה.
אחר כך היו עוד דיבורים והתרחשויות. אבל מה שאני בעצם רוצה לומר, זה שלא כדאי ללכת שולל אחר הדברים שנאמרים ומוצגים על ידי כלי התקשורת או גופים אחרים. שמעתי את ה"דיווחים מהשטח" כשהייתי בדרכי הביתה והרגשתי שמדברים על אירוע אחר לגמרי.
ה"אתיופים" לא ניפצו חלונות! הם לא תקפו את השוטרים! היה שם אירוע מתוזמר ומנוהל, בשעה ידועה ומתוכננת. בדיעבד זה נראה  כמו תסריט שנכתב מראש, תורגל ובוצע בהצלחה בזמן אמת.
אין לי מנוחה. וגם אין לי תשובה או פתרון.

אבל בתוך כל זה, אני רוצה להאמין שאפשר גם אחרת. מגיע לנו לחיות בחברה נטולת גזענות, בחברה שלא שופטת את אזרחיה על סמך צבע עורם, חברה שמצליחה לראות גם מבעד לשונוּת החיצונית.

המערכת פנתה אל משטרת תל אביב ולמטה הארצי לתגובה, אולם זו לא הגיעה עד מועד הפרסום. אם וכאשר תגיע – נעדכן.

סרטון נוסף מערב הארוע שצילם יוסי מהרי:

---