לא צעקתי כי לא לימדתם אותי שצריך לצעוק

בישראל כמעט ולא מוקצה תקציב למניעת פגיעה מינית, לא במערכת החינוך ולא במקומות עבודה. בכיר באחת העמותות: אין מכרזים ממשלתיים לתמיכה, ותורמים מעדיפים לחלק טאבלטים לבעלי צרכים מיוחדים

12 בלילה, רחוב ארלוזורוב בתל אביב. הרחוב היה ריק, רחל וחברתה צעדו לכיוון תחנת האוטובוס. בגלל  שיפוצים הן נאלצו לדלג מעל גדר וללכת בחלק צר וחשוך של המדרכה כשלפתע שמעו קול קורא לעברן. הן התעלמו, אך הקול הלך והתחזק ואמירותיו לגבי מה בעליו מעוניין לעשות בהן ובגוף שלהן נהיו ברורות יותר. "אני אפילו לא מסוגלת להגיד את מה שאמר מרוב שהיה מגעיל", מספרת רחל, "אבל הכוונות שלו היו מאוד ברורות".

הן החלו להאיץ את קצב הליכתן אבל האיש, שהחזיק שקית עם בקבוק אלכוהול, היה מהיר יותר. הן הגיעו לתחנת האוטובוס, נקודה שממנה לא היה להן לאן להמשיך. הגבר שהתקרב אליהן המשיך לצעוק והחל להפשיל את שרוך המכנסיים שלו ולהורידם. רחל ידעה שזה הרגע לפעול: "הסתכלתי עליו וצעקתי בכל הכוח שהיה לי, 'תעזוב אותנו, תתרחק מאתנו'". הוא המשיך להתקרב, היא מתארת, אבל הצעקות שלה הזעיקו למקום עובר אורח מצידו השני של הרחוב, שנעמד בין הגבר הזר לבינן ונשאר איתן עד שהאיש עזב.

איור: רון לוין

איור: רון לוין

"מהפרטים היבשים ואיך שזה נגמר האירוע לא נשמע נורא", אומרת רחל, "אבל הגבר הזה היה מספיק שיכור ומסומם ואני אמרתי לעצמי 'אני לא יוצאת מפה עם עוד סיפור Me Too'. אני יודעת שרק בזכות זה שלא הרגשתי שאני מפחדת, הצלחתי להפסיק את זה לפני שהגיע למקום נוראי. החברה שלי לא מפסיקה לחשוב על מה היה קורה אם לא הייתי שם, ולא הייתי מגיבה ככה".

הסיבה היחידה שרחל ידעה לצעוק בכל כוחה ברגע הנכון, ולא לקפוא במקום או לנסות לברוח, כפי שרבות מאיתנו היו עושות באופן אינסטינקטיבי, היא שהדבר הראשון שמלמדים נשים ב"אימפקט" – קורס ההגנה עצמי מעצימה של עמותת "אל הלב" – זה לצעוק. לקטוע את אירוע בעזרת קולך בלבד. קשה להאמין כמה מקרי תקיפה והטרדה יכולים להיפסק בזכות הצעד הלא מובן מאליו הזה.

ניתן היה לחשוב שהעמותה הירושלמית, שמעבירה קורסים למאות נשים בשנה ומצליחה למנוע תקיפות מיניות במגזרים רבים, תקבל כל סיוע ממסדי כדי להרחיב את הפעילות, אבל ועדת התמיכות של עירית ירושלים בדיוק דחתה את בקשתה. הסיבה: עיקר פעילות העמותה היא בתחומי מניעת תקיפה מינית – ולכן אינה עומדת בקריטריונים. ועדת התמיכות, שתפקידה לבחון סיוע כלכלי לעמותות, עוסקת בארגוני סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בלבד.

מדד האלימות נשאר יציב

"אני מכיר את פעילות הארגון וזה היה לי מוזר", אומר אלעד מלכא, חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם סיעת "התעוררות" וחבר בוועדת התמיכות, "פניתי לארגון וקיבלתי מהם מסמכים שמסבירים את פעילותם והגיבוי שמקבלים למודל שלהם מהאיחוד האירופי. הבנתי שסיבת דחייתם נובעת מכך שהקריטריון משתמש בשפה של "קורבנות" תקיפה מינית בלבד".

סכום התמיכה המדובר הוא שולי במונחי תקציב עירייה גדולה כעיריית ירושלים - כ-300 אלף שקלים המתחלקים בין ארבע עמותות העוסקות בטיפול בנפגעי תקיפה מינית – אולם הוא סכום משמעותי לפעילות עמותה בסדר גודל בינוני (שהמחזור השנתי שלה הוא כשלושה מיליון שקלים), בייחוד כאשר מתרגמים אותו לעשרות או מאות נשים שיוכלו להסתובב בתחושה בטוחה יותר בסביבתן.

מלכא, יחד עם כמה חברי מועצה נוספים, מתכוון לפעול לשנות את הקריטריונים לשנת 2019 בכינוס הוועדה באמצע אוגוסט: "המטרה היא לקבוע קריטריון מתאים שיאפשר לארגונים שמניעה היא המהות שלהן להיכנס לרשימת העמותות הנתמכות". בעיריית ירושלים אומרים כי הנושא נבדק בימים אלה בוועדות התמיכה העירוניות, לקראת גיבוש הקריטריונים לתמיכות לשנת 2019.

הפסילה של "אל הלב" מעידה על גישה רווחת של מוסדות וארגונים, שממקדים את פעילותם בזיהוי וטיפול לאחר שהנזק כבר נעשה, במקום ביצירת סביבה בטוחה, חינוך ומניעה. לדברי מלכא, "גם בהצעות חוק בכנסת ותכני ימי עיון כולם מדברים על קורבנות תקיפה מינית ולא על מניעה".

"טיפול בנפגעים הוא מאוד חשוב אבל השינוי לא קורה", אומרת יהודית זיכלין-סידיקמן, מנכ"לית העמותה, שפועלת בישראל כבר 15 שנה כנציגת "התנועה הבינלאומית להגנה עצמית מעצימה", "סעיף האלימות במדד האי שוויון של מכון ון ליר, המוצג בוועדה לשוויון מגדרי בכנסת, מוכיח מדי שנה ששום דבר לא משתנה. לא עיריית ירושלים, לא הממשלה ולא אף ארגון אחר אינם מציינים יום של מניעת אלימות מינית. חודש המאבק נגד אלימות מתמקד תמיד בזיהוי אלימות וטיפול בה. אם היו יכולים להגיד לי שהטיפול בנפגעים בלבד עובד מעולה היינו מקבלות זאת, אבל הסטטיסטיקות מדברת אחרת".

מעדיפים לתרום טאבלטים

ארגון "לתת פה", שעוסק במניעת אלימות מינית בילדים דרך סדנאות וליווי מורים והורים, נתקל גם הוא במחסומים רבים באופן יומיומי, בגלל התפיסות הרווחות שכמעט מתעלמות מהמניעה. "אין כלל קולות קוראים ומכרזים ממשלתיים לתחום של מניעה", אומר שניאור וולקר, מנהל התוכן בעמותה, "דיברתי על כך עם משרד הרווחה והחינוך והנושא נופל בין המשרדים. גם גופים עסקיים פחות מעוניינים לתרום לארגוני מניעה ולקשור עצמם לתחום של פגיעות מיניות, משום שהם רוצים לקשור את שמם לדברים שיצרו התניה חיובית, כמו טאבלטים לבעלי צרכים מיוחדים. תרומה לגופים שיקומיים מצטיירת חיובית יותר".

אחד הקשיים, טוען וולקר, הוא לשווק תכניות מניעה, בין היתר למערכת החינוך. בארה"ב, הוא מספר, יש חוק המחייב חינוך למניעת התעללות מינית בבתי הספר. "ניסינו להגיע לבתי הספר ואין תכניות ותקציבים יעודים למניעה, נושא התקצוב נופל בין הכיסאות של משרד החינוך והרווחה. הם לא מבינים שהשקעה במניעה היא בעצם חיסכון גדול בכסף של המדינה, כי העומס הגדול של ההשקעה בשיקום ירד ממנה. נערים שפגעו מינית ומקבלים סיוע נכון, לא יחזרו לפגוע ב-90 אחוז מהמקרים. אצל מבוגרים זה כבר לא עובד ככה, הם נכנסים לדפוסי התנהגות שקשה לצאת מהם. במונחי מדינה זה שווה ערך לכסף".

גם שלומית הברון, מנכ"לית משותפת במיזם החברתי לחינוך מיני "מידע אמין על מין",  נתקלת מדי יום בנטייה להשקיע את כל המשאבים במקום שבו הנזק כבר נעשה. "חינוך מגדרי מגיל צעיר ולימוד מגע בהסכמה בצורה מוטמעת היה מפחית משמעותית את התקיפות המיניות", היא אומרת, "האם הדבר הולך לקרות? כנראה שלא. משרד החינוך עוסק במניעה בשיעורי כישורי חיים ויש מערך קיים בנושא חינוך ופגיעה מיני. השיח קיים אבל הוא לא מתוקצב, לא בפרונט ולא מקודם".

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, שעוסק גם במניעה וגם טיפול בנפגעים, מעביר מאות סדנאות בשנה לבתי ספר בתחום של מניעה, אבל לדברי אורית סוליציאנו, מנכ"לית האיגוד, הם תלויים ברצונו האישי ובהזמנה מטעם מורה, הורה או מנהל עם מודעות, או שהם נקראים לשטח לאחר משברים.

"התכניות אינן חובה ויש כאלו שבוחרים ויש כאלו שלא", אומרת סוליציאנו, "למשרד החינוך אמנם יש תכניות בנושא הטיפול, אבל בטיחות מבית, שהאיתור והטיפול המוקדם בה ממזער נזקים משמעותית, לא קיימת בסיסטמה ולא מבינים במשרד החינוך עד כמה זו תופעה רחבת היקף".

נתונים מראים שאחד מתוך שישה ילדים עובר אלימות מינית בבית. סוליציאנו: "התכניות הקיימות בבתי הספר תלויות ובסמכות היועצות שיש להן מיליון נושאים אחרים לעסוק בהם. כל ילד במערכת החינוך צריך ללמוד על זהירות מינית, בדיוק כמו שלמדנו זהירות בדרכים כשהיינו ילדים".

ממשרד החינוך נמסר: "המשרד מייחס חשיבות רבה לחינוך למיניות בקרב בני נוער. תכנית כישורי חיים מיועדת לכלל התלמידים, מופעלת בכל שלבי החינוך ומכילה נושאים התפתחותיים, רגשיים וחברתיים הרלוונטיים לגילאים השונים. בתחום של מיניות ומניעת פגיעה מינית פותחו שיעורים שונים בהתאם לשלב ההתפתחותי, והם עוסקים במגוון נושאים: יחסים בין המינים, התפתחות מינית, דימוי גוף, מניעת פגיעה מינית, חברות וזוגיות ללא אלימות, שמירה על הגוף, מגע מיני בהסכמה, הפצת תמונות באינטרנט ועוד.

"משרד החינוך מכשיר יועצים חינוכיים בתחום זה, מעודד שיח פתוח ורלוונטי עם הילדים ובני הנוער. התוכנית מותאמת בתכניה למגזרים השונים: חמ"ד, חרדי וערבי. אכן קיים קושי לקיים שיח בתחום זה באוכלוסיות שונות ולכן משרד החינוך משקיע בהתאמת חומרים, הכשרה וליווי של מדריכים ומפקחים, תהליך המאפשר ליותר ויותר בתי ספר לקיים שיח חינוכי בנושא".

תו תקן למניעת הטרדה

ניתן היה לחשוב שמקומות עבודה, שחלק בלתי מבוטל מהם אינו מספק סביבת עבודה בטוחה ונעימה לעובדים ולנשים בפרט, יקדישו מעט יותר למניעה, ולו רק כדי להגן על עצמם – כלכלית ותדמיתית. אבל לא.

על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע, כפי שהעלה סקר נרחב שנערך ב-2012 על ידי משרד התמ"ת בנושא מקומות עבודה, כ-40% מהנשים העובדות העידו כי עברו הטרדה מינית במקום עבודתן, וכ-11% הוטרדו בשנה שקדמה למענה על הסקר. לפי נתוני איגוד מרכזי הסיוע, אחת מכל שלוש נשים שפונות לקווי הסיוע מדווחות על הטרדה מינית במקום העבודה. הנתונים מצביעים על בעיה רחבת היקף של חוסר ביטחון מיני שחוות עובדות ועובדים במקום בו מעבירים את מרבית ימיהם.

"מהיכרותנו עם ארגונים עסקיים פרטיים וציבוריים בישראל, ברוב הארגונים העסקיים הגדולים אין תכניות מניעה כוללות", אומרת סוליציאנו, "מסתפקים במינוי ממונה ויידוע העובדים בחוק. ארגונים עסקיים לא מבינים שלפגיעה מינית יש עלות כספית ונזק כלכלי לארגון, היא חד משמעית פוגעת במורל והתפוקות.

"אנחנו עדיין רואות תופעות בהיקף נרחב של האשמת קורבן, בעיקר במקומות עסקיים בהם המנהלים הם גברים וקיימות תפיסות מיושנות יותר. הדור הצעיר והמנכ"לים החדשים כבר מתחילים להבין את הצורך במניעה ויש ארגונים עסקיים בינלאומיים שמשקיעים בכך, אבל זה המיעוט ואנו נתקלות בלא מעט ארגונים שאין להם נכונות לשנות. זו לא השקעה כזאת גדולה ולא צורך הרבה כסף, אלא רק מודעות".

איגוד מרכזי הסיוע פיתח בשיתוף עם מכון התקנים ובמימון משרד הכלכלה תו תקן למניעת הטרדה מינית, המכונה "קוד וולנטרי למניעת הטרדות מיניות". הקוד מרחיב את החוק ומתרגם אותו להנחיות מעשיות ותנאים שהארגונים נדרשים לעמוד בהן כמו אופן ההכשרה של הממונה על מניעת הטרדה מינית, נהלי טיפול בתלונה, תדירות ההדרכות לעובדים, ביצוע סקר הנהלה שנתי ועוד.

ארגון שקיבל תקן נדרש לעבור בדיקות חוזרות אחת לשנתיים. "המטרה היא שהמניעה תיכנס לסיסטמה הארגונית, שלא תהיה תלויה במנכ"ל הספציפי ובנכונות שלו", אומרת סוליציאנו, "שלכל ארגון גדול יהיה תו תקן, בדיוק כמו שהוא מחזיק תקן לאיכות הסביבה, כשרות או בטיחות. זה עיסוק בחיי אדם".

עד כה נכנסו ארגונים בודדים בלבד לתהליך ואושרו, ביניהם חברת הייטק אחת. עיריית רעננה היא הראשונה מבין הרשויות המקומיות שקיבלה הסמכה לתקן ב-2017, ועיריית באר שבע נמצאת בהליך בימים אלו.

מירי נוימן, הממונה על הטרדות מיניות בעיריית רעננה, מתארת הליך ביורוקרטי ארוך שעלול להערים קשיים על ארגון בעל משאבים מוגבלים: "גורם מהמכון עובר על כל רשימות העובדים שבאחריותי ומוודא שכל אחד מקבל הדרכה, ברזולוציה כזאת שכוללת את המציל השעתי בבריכה, המורה לספורט בבית ספר, עובדי הביטחון שהם עובדי קבלן, ועד לרמה של עובד בפארק בעל צרכים מיוחדים שנשאלנו כיצד הגשנו לו את התקנון.

"יש לנו טבלת ניהול סיכונים ואנחנו מודעים למקומות שדורשים יותר תשומת לב ומודעים לסיכון כמו מגמות מחול וספורט. יש כאן מחויבות ארגונית שהיא לא נגמרת, אנחנו כל הזמן בבדיקה חיצונית לפי מפרט קשוח. זו השקעת משאבים ותקציבים וזמן אבל מודעות לנושא היא הכרחית בעינינו. אנחנו יודעים כמה משפיעה תחושה לא נעימה של מבט או הערה, זו רעה חולה שקיימת בהרבה מסגרות של יחסי עבודה והאמירה הארגונית שלנו היא: לא בבית ספרנו".

נוימן טוענת שלא נתקלה בכל התנגדות מצד העירייה ליישום תו התקן, אבל בהעדר חוק שיחייב עיריות וגופים אחרים להקצות משאבים ופוקוס לסוגיית המניעה - היישום נסמך בעיקר על רצונם של אנשים כמוה במערכת. במציאות שבה יש עיריות שאין בהן עדיין ממונים או ממונות על הטרדות מיניות, כשיש קושי לשכנע רשות כמו ירושלים להעביר תקציבים לחינוך למניעה – יהיה קשה לשכנע גופים לקבל על עצמם את התו המחמיר.

תגובות

|

Send this to a friend