מנתחים את חוק-יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי

"חוק הלאום" יצר קרע ביחסים שבין מדינת ישראל לבין אזרחיה הלא-יהודים. ד"ר אדם שנער בודק האם יש סיבה לכעס הגדול

צילום: שאטרסטוק

חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי היה ב"צנרת" החקיקה בכנסת במשך כמה שנים, ואושר בקריאה השלישית רק בתום מושב הכנסת האחרון - וגם זאת אחרי שנערכו בו שינויים נרחבים. המחאה הגדולה שהחוק הצית מחד, והטענות של ראש הממשלה לפיהן החקיקה אינה פוגעת במיעוטים ולמעשה לא משנה דבר מאידך, דורשת בדיקה סעיף-אחר-סעיף של החוק הזה: מהם הדברים שהשתנו, כיצד, והאם יש פגיעה באזרחי ישראל - יהודים ולא יהודים - כתוצאה מאישור החוק.

את ניתוח החוק עשה ד"ר אדם שנער, מבית הספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה

لقراءة المقال باللغة العربية اضغطوا هنا

לחיצה על החץ שלצד נוסח הסעיף תציג את הניתוח שלו

צילום: שאטרסטוק
צילום: שאטרסטוק

  עקרונות יסוד  

(א) ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל

הסעיף הזה לא מאוד מחדש, וחוזר על מה שמופיע בהכרזת העצמאות, שהמדינה מוקמת בתוך ארץ ישראל. זה לא אומר שבהכרח יש חפיפה בין ארץ ישראל למדינת ישראל.

(ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית

כאן יש חידוש: הקישור בין זכות הגדרה עצמית לבין דת, הגדרה עצמית מכוח דת - של יהודים או כל דת אחרת - לא נעשה קודם.

(ג) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי

הסעיף הזה בעייתי יותר: רק לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית, למוסלמים, נוצרים וערבים וכו' אין זכויות קולקטיביות - למשל זכות לתרבות, שפה, זכויות דתיות. אנחנו מבהירים שמדינת ישראל נועדה בראש ובראשונה עבור יהודים, וקבוצות אחרות לא יכולות לממש את ההגדרה העצמית שלהן.

  סמלי המדינה  

(א) שם המדינה הוא "ישראל"

אין שינוי מהמצב לפני החוק

(ב) דגל המדינה הוא לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו, ומגן־דוד תכול במרכזו

"חוק הדגל" מעגן את דגל ישראל - אבל ההוראה הזו משדרגת את הדגל למעמד חוקתי שהוא על-חוקי.  חוק קל יחסית לשנות, בגלל היכולת של בית המשפט להכריז על הוראה כזו או אחרת כסותרת את חוקי היסוד. אבל בגלל שהחוק הוא עכשיו חלק מהחוקה, יהיה קשה להגיד שהחוקה לא חוקתית.

(ג) סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, עלי זית בשני צדדיה, והמילה "ישראל" למרגלותיה

אין שינוי מהמצב לפני החוק

(ד) המנון המדינה הוא "התקווה"

אין שינוי מהמצב לפני החוק

(ה) פרטים לעניין סמלי המדינה ייקבעו בחוק

כל הסעיפים האלו כוללים סממנים יהודיים: "נפש יהודי הומייה" מתוך "התקווה", מגן דוד בדגל, מנורת בית המקדש בסמל המדינה. זה נועד להבהיר ברמה החוקתית שהמדינה יהודית ושהסמלים המכוננים שלה יהודיים, ובכך ליצור נחיתות של מי שאינו יהודי. צרפת היא מדינת לאום, אבל כולם יכולים להיות צרפתים. החוק טוען שישראל היא לא מדינה של ישראלים עם לאום ישראלי, אלא עם לאום יהודי, וכך אנחנו מתייחסים רק ליהודים באוכלוסיה.

 בירת המדינה 

ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל

לא מחדש על "חוק יסוד: ירושלים - בירת ישראל" משנת 1980, שקובע את אותו הדבר. הבעיה לא בחזרתיות, אלא בכך ש"ירושלים המאוחדת" כוללת את מזרח ירושלים, שטח שנכבש בשנת 1967 שלא מוכר על ידי האו"ם או המשפט הבינלאומי, ונחשב שטח לא חוקי. אבל במשפט הישראלי הפנימי - היא מחילה את החוק על השטח הזה.

 שפת המדינה 

(א) עברית היא שפת המדינה

אין שינוי מהמצב לפני החוק

(ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק

עד לחוק יסוד: הלאום היה נהוג לחשוב, על בסיס הוראה מנדטורית בשם "דבר המלך במועצתו", שלערבית ולעברית יש מעמד שווה של שפות רשמיות. החוק הזה אומר שעברית היא שפת המדינה, ולערבית יש מעמד "מיוחד". מה משמעות "מיוחד"? החוק לא מגדיר. זה ניסיון לבסס את העליונות של המימדים היהודיים של המדינה ואת הנחיתות של המיעוט הערבי, בין היתר על שפתו.

(ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה

בוודאי שהחוק לא משנה את מה שהיה, אבל מה יהיה? אנחנו לא יודעים. החוק הוא סוג של הכנה - אם בעתיד ירצו לעשות משהו, למשל לקבוע ששירות ציבורי מסוים לא יינתן בערבית, זה יתאפשר כי המדינה תוכל להגיד שערבית היא כבר לא שפה רשמית. זו פגיעה סימבולית אך גם יש חשש לפגיעה עתידית, שאנחנו עוד לא יודעים מהי.

 קיבוץ גלויות 

המדינה תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות

אין שינוי מהמצב לפני החוק

 הקשר עם העם היהודי 

(א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם

אם ערבי יימצא בשבי בגלל האזרחות הישראלית שלו, המדינה גם תהיה אחראית כלפיו. המדינה שמה את עצמה אחראית לא רק על אזרחיה היהודים בישראל אלא על כל היהודים בעולם. כלומר אם אתה יהודי ולא אזרח ישראלי, המדינה תדאג גם לך. משאבי המדינה (כספי המסים של כולם, גם של הערבים) יהיו מופנים לסיוע גם ליהודים שאינם אזרחים (למשל, יהודי שנכלא בחו"ל בגלל שהמשטר באותה המדינה הוא אנטישמי).

(ב) המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי

סעיף מעניין: הוא נוסח בהתחלה בצורה שונה, היה אמור לחול גם בתוך ישראל, אך המפלגות החרדיות חששו שכספי המדינה יופנו לגורמים רפורמיים ולא אורתודוקסיים. לכן שינו את הסעיף, ובפועל הוא אומר שהמדינה תפעל רק בחו"ל.

(ג) המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות

המדינה יכולה להפעיל תוכניות בארצות הברית, צרפת או ארגנטינה בקרב היהודים שם כדי לחזק או לבסס את המורשת של העם היהודי. אנחנו לא משמרים את המורשת ההיסטורית של ערביי ישראל למשל, רק של היהודים.

 התיישבות יהודית 

המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה

סעיף עם מהות אופרטיבית ולא רק סימבולית, שמבסס אפליה. ערך ההתיישבות היה היה קיים גם בהכרזת העצמאות וגם עוד לפני קום המדינה. כאן הוא אומר שרק להתיישבות יהודית יש ערך (מפלה את כל הלא-יהודים, כמו הדרוזים למשל). האם זה אומר שהמדינה תוכל להקים יישובים ליהודים בלבד? האם תוכל לתת תמריצים כלכליים להתיישב במקום מסוים רק ליהודים? זו שאלה. סדר העדיפויות הוא קידום התיישבות קבוצה אחת על פני האחרות. במדינה שבה המשאבים מוגבלים, הקידום יבוא על חשבון משהו.

 לוח רשמי 

הלוח העברי הוא לוח רשמי של המדינה ולצידו ישמש הלוח הלועזי כלוח רשמי; השימוש בלוח העברי ובלוח הלועזי ייקבע בחוק

לא הוראה בעייתית, היא רק מבססת את האלמנטים של היהדות.

 יום העצמאות וימי זיכרון 

(א) יום העצמאות הוא יום החג הלאומי הרשמי של המדינה

אין שינוי מהמצב לפני החוק

(ב) יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון רשמיים של המדינה

אין שינוי דרמטי ממה שהיה עד כה.

 ימי מנוחה ושבתון 

שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה; למי שאינם יהודים זכות לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם; פרטים לעניין זה ייקבעו בחוק

חוק שעות עבודה ומנוחה (משנת 1951) כבר קבע זאת, אבל עכשיו זה קיבל מעמד חוקתי על-חוקי.

 נוקשות 

אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת

לא מספיק רוב מזדמן בכנסת; יש צורך ברוב של 61 חברי כנסת לפחות, בכל אחת מהקריאות. בנוסף השינוי צריך להיות חוק יסוד (למשל "חוק יסוד: תיקון"). כלומר החוק משריין את עצמו - הרף לא בלתי אפשרי, כל קואליציה יכולה לשנות את החוק הזה, אבל זה יהיה לא פשוט כי הוא דורש את הרוב. זה מהלך חריג: "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" למשל לא מצריך רוב עבור שינוי.

"ככלל", מסכם ד"ר שנער, "החוק משדר הדרה של מי שאינו יהודי שכן מדובר בחוק שעוסק רק ביהודים ומבסס את עליונותם המדינית. לא פחות חשוב ממה שיש בחוק הוא מה שאין בו: הבטחה לשוויון ולדמוקרטיה".

אחרי הניתוח של שנער, כמעט בלתי אפשרי לומר שחוק היסוד החדש אינו משפיע לרעה על מעמדם של כל אזרחי ישראל הלא-יהודים. הרמיזות מצדו של ראש הממשלה על כך שהחוק אינו משפיע לרעה על לא-יהודים שמשרתים בצבא, למשל, אינן עולות בקנה אחד עם נוסח החוק שתמך באישורו.

יתכן בהחלט שמדובר בחוק שייכנס לספרי ההיסטוריה, כפי שרבים כל כך בין הפוליטיקאים בימין הצהירו מיד אחרי אישורו. כלל לא בטוח, עם זאת, שהחוק הזה יירשם בהיסטוריה כדבר חיובי.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend