בימים האחרונים פורסמו מספר ידיעות בקשר למצב האסירים הביטחוניים בבתי הסוהר בישראל: הובא לידיעת הציבור שאסירים רבים סובלים מרעב כבד, מתת תזונה, ממחלות שאינן מטופלות, ושעשרות אסירים מצאו את מותם במשמורת שב"ס. המצב המחפיר של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא בישראל, אשר נותן את אותותיו בכל מפגש איתם, מסמל התפרקות מחובות בסיסיות של המדינה כלפי מי שמצויים באחריותה ובשליטתה הבלעדית ומסמן באופן מובהק את שינוי פני המשטר בישראל.
בית המשפט הסתפק בהצהרות הכתובות שהונחו לפניו – מבלי לדרוש ראיות ליישום בפועל, מבלי להתעכב על מחדלי הטיפול הקשים שקדמו להגשת העתירה, ומבלי לוודא שקיים פיקוח אפקטיבי על יישום המדיניות
אסירים, ובוודאי אסירים ביטחוניים, היו מאז ומתמיד קבוצה מוחלשת אשר נדחקת לשוליים החברתיים, ואשר מחייבת את מי שאחראי עליהם ואת מי שיש ביכולתו לפקח עליהם לנהוג ביתר זהירות ואחריות, וזאת ללא קשר לסיבת כליאתם. כמעט כל פסק דין העוסק בזכויות אסירים מדגיש כי שלילת החירות אינה שוללת מהם את זכויותיהם הבסיסיות כאדם. אך כאשר מדובר בפגיעות הקשות והמתמשכות באסירים הביטחוניים – בין אם בהרעבה מכוונת ובין אם בהימנעות מטיפול רפואי במחלות הגורמות סבל רב – בית המשפט העליון מועל בתפקידו כגורם מפקח ומרסן על רשויות המדינה, ומפקיר את האסירים לרעב, למחלה ולמוות בין כותלי בתי הסוהר.
דוגמה מובהקת לכך נמצאה בדיון שהתקיים בעתירת רופאים לזכויות אדם בעניין אי מתן טיפול רפואי כנגד מחלת הגרדת, אליה הצטרף הוועד הציבורי נגד עינויים, מתוך תפיסה שמניעה מכוונת של טיפול רפואי עולה כדי עינויים. בדיון בעתירה, שופטי בית המשפט העליון הורו על מחיקתה לאחר ששירות בתי הסוהר הציג את נוהל הטיפול במחלת הגרדת, שלטענתו מיושם בבתי הסוהר. אלא שבית המשפט הסתפק בהצהרות הכתובות שהונחו לפניו – מבלי לדרוש ראיות ליישום בפועל, מבלי להתעכב על מחדלי הטיפול הקשים שקדמו להגשת העתירה, ומבלי לוודא שקיים פיקוח אפקטיבי על יישום המדיניות. בכך ביכר את גרסת הרשות והעביר מסר מדאיג: די בהצהרה פורמלית של שב"ס כדי למחוק עתירה – גם כשמדובר בזכויותיהם של אסירים שהוזנחו והופקרו לגורלם.
בעוד שגם הזנה בכפייה וגם הרעבה שיטתית מהוות התעללות בחסרי ישע ועולות כדי עינויים, השינוי שחל ביחס לקדושת חייהם של אסירים ביטחוניים, והקבלה של המערכת כולה את כמות מקרי המוות במשמורת שב"ס, היא מחרידה
קשה להאמין כי רק לפני כעשור, כל גורמי המדינה – לרבות שב"ס, משרד הבריאות והיועץ המשפטי לממשלה – הציגו את השמירה על חיי אסירים שובתי רעב כתכלית המרכזית של החוק המתיר, במקרים מסוימים, הזנה בכפייה. גם בית המשפט העליון קיבל עמדה זו, וקבע כי התכלית ההומניטרית של שמירה על קדושת החיים היא התכלית העיקרית של החוק (בג"ץ 5994/15). בעוד שגם הזנה בכפייה וגם הרעבה שיטתית מהוות התעללות בחסרי ישע ועולות כדי עינויים, השינוי שחל ביחס לקדושת חייהם של אסירים ביטחוניים, והקבלה של המערכת כולה את כמות מקרי המוות במשמורת שב"ס, היא מחרידה.
ביום חמישי ה-17.7.25 צפוי להתקיים דיון נוסף בעתירת האגודה לזכויות האזרח וגישה נגד השר לביטחון לאומי (בג"ץ 2858/24), בעניין הרעבת האסירים הביטחוניים.גם בעתירה זו, כמו בעתירה בעניין הגרדת, נטען שיש תפריט מאוזן שמבטיח את הזכות לבריאות באופן מלא, ולצד זאת, ממשיכים להתקבל דיווחים על רעב ועל מזון באיכות ירודה בבתי הסוהר. בעוד שלא ניתן לחזות מה יקרה בדיון, ברור שהמצב הנוכחי הוא לא רק מעורר אימה וחסר תקדים כשלעצמו, אלא הוא מבטא את הפיחות שחל בערך חיי אדם במערכת אכיפת החוק, במערכת המשפט ובחברה כולה. פיחות שכזה מסמל שינוי דרמטי באופי המשטר בישראל והוא מאיים על צלם האנוש של הנפגעים, של הפוגעים ושל החברה כולה. שמירה על זכויות אסירים, ללא קשר למעשיהם, היא לחם חוקה של כל דמוקרטיה, וככזאת היא צריכה להיות בקדמת המאבק של כל מי שנלחמים כנגד ההפיכה המשטרית ולא בשוליו הבלתי נראים.
הכותבת, עו״ד אלונה קורמן, היא מנהלת המחלקה המשפטית בוועד הציבורי נגד עינויים בישראל
