"מצטערת ששתקתי". אישה נוספת שוקלת להתלונן נגד אלון קסטיאל

האם זה הוא שמתגנב לי למחשבות, או אולי בכלל אלו שאר הנשים, אלו שלא עמדתי לצידן, שטורדות את מנוחתי?

אני הזאת שלא התלוננה. ויש לי סיבות משלי, אני בטוחה שתבינו. אני לא חיה בארץ, זה רחוק ממני, לא בא לי לתת לזה לצוף ולהציף. אז לא התלוננתי, עדיין. והעדיין הזה תקוע לי כמו עצם בגרון.

הייתי ביבשת אחרת כשכל הסיפור התפוצץ. ישבתי בבית המרוחק שלי ולא האמנתי למה שאני קוראת. אלון קסטיאל הוא כן אנס. בדיוק כמו שאמרתי לו כשהתעמתתי איתו כמה שבועות אחרי שהוא אנס אותי בבית שלי והוא היתמם ואמר לי שמה פתאום והוא פמיניסט ואיך אני אומרת עליו כזה דבר. ישר כתבתי לשפורר את מה שקרה לי, ויום אחרי זה כבר הכל היה בחוץ. נתתי עדות אנונימית למקום הכי חם. פחדנית? אולי.

עברו כמעט שנתיים. בכל ביקור בארץ הרגשתי שמעליי יש ענן שחור טעון בחשמל שעוד רגע הולך לתקוף אותי בסערה. ללכת למשטרה, לא ללכת למשטרה. להסתכן בכך שאאלץ להשאר בארץ בשביל התביעה? להחשף, לא להחשף? אני הרי בחורה נורא אמיצה. ביקורתית. יודעת להתלונן כשצריך. אבל לא התלוננתי. לא הגשתי תלונה. חזרה ליבשת אחרת. איזו תחושת תבוסה.

כבר כמעט שנתיים, ואני חושבת שרק השבוע, כשאני כאן לביקור נוסף, ירד לי האסימון שהגיע הזמן להתלונן. כנראה שזה כבר מאוחר מדי. אני מעכלת לאט מאוד. ואולי זה קשור לזה שאלון קסטיאל לא היה הראשון שפצע לי את הנפש בצורה כזאת, אולי הפכתי לקהת חושים. לקח לי הרבה מאוד זמן כדי להבין עד כמה החווייה הזאת הייתה לי טראומטית, עד כמה השנתיים הנוראיות שהיו לי אחרי האונס היו בעצם תגובה אליו. עד כמה העובדה שאני לא זכרתי כלום מאותו הלילה - רק שהתעוררתי ערומה במיטה ליד מי שאמרתי לו בפירוש שלא יקרה בינינו כלום כמה שעות לפני כן - פשוט הפכה לי את החיים לבלתי נסבלים. כי המוח לא זכר, אבל הגוף והנפש כן.

הוא לא בא לי בחלומות, הוא יותר ערמומי מזה. הוא בא לי רגע לפני שאני נרדמת, ורגע אחרי שאני מתעוררת. כמעט כל לילה, כל יום. אלון קסטיאל. האם זה הוא שמתגנב לי למחשבות, או אולי בכלל אלו שאר הנשים, אלו שלא עמדתי לצידן, שטורדות את מנוחתי? אולי כולם ביחד. בכל אופן, לא התלוננתי. כמה עוד כמוני יש? אני מצטערת.

***

וזו העדות שמסרה מ' לשרון שפורר ב-18 בנובמבר 2016, יום לאחר שפרסמנו כי בעלי מועדונים הרחיקו אותו מהמועדונים שלהם בשל תלונות על הטרדות:

גם מ' הכירה את קסטיאל במועדון, לפני כמה שנים. "רקדנו והיה נחמד. אחר כך המשכנו לבלוק (מועדון בתל אביב, אחד מאלה שהרחיקו את קסטיאל - ש"ש), ומשם רציתי ללכת הביתה. הבהרתי לו במשך כל הערב שלא יקרה בינינו כלום. רציתי להזמין מונית, והוא אמר שיקח אותי. באוטו אמרתי לו שהלילה לא יימשך, ושהוא לא יעלה אליי. כשהגענו הוא לא נתן לי לצאת מהאוטו. פשוט ישב והתחנן שאתן לו לעלות 'רק לדרינק'. רציתי לסיים עם זה, ואמרתי בסדר, רק דרינק. מהרגע שעלינו למעלה, אני לא זוכרת כלום. התעוררתי עירומה לידו, במיטה בבית שלי. הוא התלבש והלך. כל הזמן הרגשתי מאוד אשמה, עד שקראתי את הכתבה שלכן אתמול".

שרי גולן, אחת המתלוננות נגד קסטיאל, מחבקת את התובעת עו"ד רוני מודריק | צילום: שרון שפורר

תגובות

|

Send this to a friend