הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
לא האמנו שזה יקרה, אבל בסוף זה קרה. הטמפרטורה של העולם עלתה ב-26 מעלות, כל האוקיינוסים התחילו לרתוח, ולא נשאר כלום מכל מה שחי בפנים והזכיר לנו נשכחות. כן, גם אני הייתי סקפטי איזו תקופה. פטליסט. מה שהיה הוא שיהיה, ומה הקשר בין פלסטיק כחול לסוף העולם. אבל הפלסטיק הכחול הביא אתו את סוף העולם, את זה כל מדען זוטר יגיד לכם, ובתי היא חוקרת קרציות, לא זוטרה בכלל. קרציות היא החיה היחידה שנותרה, אגב, אפילו את המקקים הכחדנו, כך שלחוקרי קרציות יש מעמד מיוחד, כמו מה שהיה פעם לכלכלנים, נניח. והיא תמיד אומרת לי, בתי חוקרת הקרציות, כל פעם כשאנחנו נפגשים ושותים קצת מהנוזל המסונתז הזה בטעם מים שמייצרים עבורנו באחת מתחנות החלל – טראמפ 4 או טראמפ 5 – שצפות הרחק מכוכב הלכת היבש שלנו, תמיד היא אומרת שהכי היא שונאת את הפלסטיק הכחול, והכי היא מתגעגעת לטעם של דג. ובגלל שהיא חזרה על זה כל כך הרבה פעמים, גם אני כבר התחלתי להתגעגע. אבל מה הסיכוי לטעום כבר דג? סיכוי גדול יותר יש לגבר לבן בן 70 לחזור ולעלות מתהומות החברה ומתחתית בורות האבק ולשלוט בכל העולם הזה. אבל לראות דג, רק לראות אותו, ומרחוק? זה כבר יותר מתקבל על הדעת מאשר לאכול אותו. אם יש לך מספיק כסף ופנאי.
לי אין פנאי ולא כסף, אני מנפץ מסכי טלפון ישנים לפרנסתי, מלטש את הרסיסים לכדי גלילים, תיבות ומנסרות ומוכר אותם למורים פיראטיים לגיאומטריה, אבל כשהגיע נכדי הראשון לגיל בת.ר מצווה – בר המצווה בוטלה בינתיים והטקסים הנקבי והזכרי אוחדו לטקס אחד בגיל 12 וחצי – החלטתי להעניק לו את המתנה הזו. הוא ידע כמובן מה זה, ראה הולוגרמות של דג במשחקי דיג ואולי גם חלם על דג, החיות נותרו כולן בחלומותינו, טבועות בהכרה קדמונית, שם לא חיסל אותן שום אסון גלובלי, אבל מעולם לא הזדמן לו לפגוש בדג של ממש. התחלנו לתכנן זאת זמן רב מראש, עוד כשהיה בן תשע. בתי התנגדה בתחילה, לא הסכימה שאקח אותו למסע כה מסוכן, גם כך הוא צריך לשרוד כל יום סופות גומי בדרך לבית-הספר, פעם שקע בבור אבק, הוא חשוף, כמו כולנו, לקרינה קוסמית חזקה במיוחד, האטמוספירה החלושה שלנו כבר לא מגינה מפני כלום, מוטב שיישאר קרוב אל אמא, כך טענה, לפחות עד שיגיע לגיל שבו יוכל להוציא רישיון התחברות אל הרשת, ואז יזעיק עזרה במקרה שיקרה לי משהו, אי שם בצפון-מזרח. אבל גיל 17 הוא רחוק כל-כך. דיברנו על לבה, ימים ושבועות, ובסופו של דבר התרצתה. כשהיה בן 12 וחצי ועשרה ימים עלינו על הרכבת.
כיוון שהאפוקליפסה כבר הייתה מאחורינו בעצם, אפוקליפסה רכה, לא משהו פוטוגני במיוחד, סתם פלסטיקים כחולים שמכסים הכול ולאט לאט כולם נחנקים מזה והאוויר מתחמם, מלחמות מזמן הפסיקו להעסיק את בני האדם. במובן מסוים, היינו כולנו אחים – אחים לאסון. סוף סוף הרגשנו שותפות גורל. גם עניים ועשירים כבר לא עשו יותר עניין מהדבר הזה שנקרא כסף. הדברים שייצגו פעם עושר, כמו בתים גדולים, מכוניות, אביזרים בוהקים, החלידו והתפוררו, ומה שנשאר בשביל לסמל איזו הצלחה, היו נעליים. נעליים היו האובייקט בעל הערך הרב ביותר. האדמה הלוהטת לא אפשרה לאיש לדרוך עליה בשום מקום, וכך גם הרצפות והמדרגות שעוד נותרו. מי שנעליו היו טובות, היה עשיר. את הכול היית יכול להחליף במשהו אחר, אבל בנעליך היית דבק. הילדים למדו בבית הספר תערובת של עובדות טפלות ומשלים, לברי המזל שבהם מצאו הוריהם מורים פיראטיים, וכולם כולם רצו להיות סנדלרים. ברחבי מה שנשאר מהעולם נפתחו אקדמיות סנדלרות למכביר, וכל מי שעיניו בראשו הלך ללמוד שם. נותרו בעולם רק שני מקצועות: סנדלר ולא-סנדלר. לא-סנדלר כלל את כל מה שעשו אי-פעם בני אדם, אימון כדורסל, רפואת שיניים, פחחות ומחקר מדעי, וכך גם בתי חוקרת-הקרציות קשקשה את המלים "לא-סנדלר", בכל טופס רשמי. לא היה טעם לפרט מעבר לכך, כפי שלא היה טעם לפרט האם אתה קם ב-11 ורואה תכניות בוקר או אולי ישן עד 4 ואז מכין לעצמך חביתה, בטופס של הביטוח הלאומי שבו ציינת, בתחילת המאה ה-21, את העובדה שאתה מובטל.
את השטחים העצומים שהיוו פעם את סוריה, עיראק ואיראן, חצינו נכדי ואני בתוך קרון ברזל, מובלים על-ידי קטר. גם כשאימצנו את עינינו לא יכולנו לראות דבר מלבד פלסטיקים כחולים. מדי פעם הבליחה בשממה איזו פיסה של סלע, או שלד של כבשה, אבל מזה שנים שדבר איננו חי או פורח בכל המרחב הזה. איך זה קרה ומדוע דווקא כאן? ובכן, לאו דווקא כאן. חלקים נרחבים מכדור הארץ כוסו בפלסטיקים כחולים. ברזיל היא כולה פלסטיקים כחולים וכך גם קרן אפריקה ואלסקה. איננו יודעים מהו ההיגיון שהוביל פלסטיקים כחולים להתיישב דווקא בחבלי ארץ אלו ולא אחרים. בכלל, מרגע שאיבד האדם כל שליטה על משאביו, אי-אז במהלך הקדנציה השישית של הקיסר האמריקאי הגדול דונאלד ג'יי טראמפ, שהחל את שלטונו כנשיא לבן אבל בהדרגה הפך לנביא חום, ואז למלך, ואז לקיסר שחור, ואז למשחררם של הפלסטיקים הכחולים, שנואי נפשם של מתנגדיו הפרוגרסיבים-השמרנים, אותם השליך אחד אחד בתוך מכולות אל החלל כדי שיסובו נצחית סביב אחת מתחנות החלל שלנו, טראמפ 7 או אולי 9, ויזכירו לכל מי שמרים עיניו אל השמיים מיהו המקיף ומיהו המוקף, מאז אותה תקופה קשה לעקוב אחר סדר הדברים וכל מה שידוע הוא שהפלסטיקים הכחולים הם אדוני הארץ ואנחנו רק הפלטפורמה שעל גבה באו לעולם. יש אומרים שהם כבר אלו הדואגים לנו, הפלסטיקים הכחולים, שהעניינים התהפכו, שבתודעת הפלסטיק הכחול שלהם האדם הוא יצור עתיק שעתידו מאחוריו, ואם ניעלם תימחק כאילו המורשת שלהם עצמם, ולכן הם כבר אינם רעים ואדישים אלינו כפי שהיו בעבר. כן, אורך חיינו קצר להפליא לעומת אורך חייו של פלסטיק כחול – הם מזלזלים בנו, יצורים טיפשים וקצרי ימים שכמונו – כפי שזלזלנו אנו פעם במדוזות. אבל עכשיו, ברכבת הקיטור הטרנס-אטלנטית, יכולנו נכדי ואני להביט אל מרבצי הפלסטיק הכחול בשלווה של מי שסיים את תפקידו האבולוציוני.
כעבור חמישה ימים הגענו אל הנמל של בנדר-אנזאלי, לחופו של הים הכספי. ספינת עץ גדולה המתינה לנו שם. איתנו טיפסו עליה כמה עשרות אנשים, כולם דוברי שפות שלא היכרנו, לובשי סחבות ברובם. רב החובל הסנדלר, שעמד לצד אשתו הלא-סנדלרית בראש הכבש שהוביל אל הספינה, לחץ את ידו של אחד מנוסעיו ושוחח עמו קצרות. כשהגענו אליו אנחנו שאל מאין באנו. "מארץ ישראל", אמרתי. "הו!", הוא אמר, "ארץ ישראל! שמעתי שיש שם כמה גפנים. אישה אחת הביאה לי משם חרצן של ענב לבן לפני כמה שנים". "גפנים אין", אמרתי לו, "אבל זה נכון שרוב הארץ מכוסה בגומי וחול, ולא בפלסטיק כחול". "ברי מזל אתם", הוא אמר בצער, "פה יש רק פלסטיק כחול. גם כל הים הוא פלסטיק כחול. שקיות ובקבוקים, וצלחות חד פעמיות ומזלגות. תיכף תיראו". "באנו בשביל הדגים. שיראה אחד", אמרתי והצבעתי על נכדי. "דגים?", צחק רב החובל, "פעם אחרונה שראיתי פה דג הייתה במלחמה! והייתי ילד. חייל. טוראי. לא נשאר פה מאז אפילו דג אחד". הוא כיוון במילותיו למלחמת איראן-יפן, השם המקוצר למלחמה הגדולה האחרונה שידע כדור הארץ. היא פרצה בשל תאוותם האינסופית של היפנים לדגים טריים, תאווה שלא שככה גם לאחר שהתרוקנו מהם כל האוקיינוסים וכל הבריכות. בשל איזו א-נומליה אקלימית נותרה בים הכספי, כך על פי המודיעין היפני, דגה נכבדה, ולכן הכריזה יפן מלחמה על כל המדינות שיושבות לחופיו, בזו אחר זו, ובניגוד לכיוון השעון: טורקמניסטן, אוזבקיסטן, קזחסטן, רוסיה, אזרבייג'ן, איראן. המלחמה ארכה 19 יום, ובסופה הטילו הקזחים באמצעות מטוס נוסעים דג אבו נפחא ענק על הארמון הקיסרי בטוקיו. היפנים נכנעו.
יצאנו אל הימה. עשרות אלפי פלסטיקים כחולים צפו על פני מה שהיה כנראה בעבר מים. ספינתנו ביקעה את דרכה ביניהם, בקול קרקוש עדין. בלב הימה, ידעתי, מצפה לנו חלקת מים נקיה מפלסטיק. היא מצטמצמת עם הזמן, כמה מטרים בשנה, ועדיין, יש שם מספיק כדי שנוכל אולי לראות את גוף המים הזה בטהרתו. הכנתי את נכדי לכך שעל דגים אין מה לדבר. נעמוד שם על הסיפון, יחד עם הנוסעים האחרים, ובשתיקה נתבונן במים הריקים. "פעם", כך אומר לו, "היה כאן גן עדן של דגי חדקן. מביציהם הכינו דבר שנקרא קוויאר. מין מאכל שחור, שטעמתי ממנו פעם אחת מזמן בארוחת בוקר אצל בן-דוד רחוק של סבא שלך, איש בשם שמחה הולצברג, זקן שמח ומוזר, 'אבי הפצועים' קראו לו. את כל הפצועים והשרופים והנכים של המלחמות הוא היה מעודד, וכל שבוע היה מזמין אותם, כלומר את מי שיכול היה בכלל לצאת מהמיטה ולבוא, לארוחת בוקר. שם אכלתי קוויאר". נכדי יביט בי בעיניים משתוממות.
אבל כשהגענו אל נווה הים הזה, שקט לא היה שם. הנוסעים השתוללו כאילו העמיסו אותם בכוח על רכבת הרים. הם זעקו כנגד המים, עיוו את פרצופיהם, רקקו מתוך אימה. מראה המים המתנוצצים בשמש הערב הטיל בהם בעתה. נכדי ואני ראינו כבר שמש אדומה נוגעת במים, מי מלח אמנם, מי הים התיכון, אבל אלו שכאן לא ראו מחזה כזה מעולם. אחדים שלו את נעליהם והשליכו גם אותם. רב החובל ניסה לעצור אותם: ללא נעליים חייהם על היבשה לא יהיו חיים, אבל הם נאבקו בו בכל כוחם. פתאום הזדהר קרפיון אפור-כסוף אחד מתחת לפני המים ונעלם. ראינו אותו כולם.
בערב, בחדר האוכל, הוגשו כרגיל אותם חרוזי ג'לטין תפלים, מכילי-כל. הקהל היה עדיין מוכה אלם. רב החובל נשא דברים. "היום, רבותי", הוא אמר, "ראינו קרפיון. אינני יודע אם מי מכם יראה עוד פעם קרפיון, או דג אחר. מחד, יש עמנו אנשים שימיהם ספורים. עבורם, ודאי, זהו הדג האחרון. מאידך, יש עמנו גם נער בר.ת מצווה אחד, יהודי מארץ ישראל. עבורו, זהו הדג הראשון". אשתו של רב החובל הופיעה בפתח המטבח, נושאת בידיה צלחת חרס מאורכת, מכוסה. היא ניגשה אל שולחננו, הניחה את הצלחת והרימה את המכסה. במרכז האליפסה הלבנה, נח מה שידעתי מיד שהוא גפילטע פיש, ועליו מטבע עשוי גזר, או אולי פיסת פלסטיק, דמוית גזר. "אשתי היקרה", אמר רב החובל, "היא לא-סנדלרית דייגת מיומנת מאין כמותה. לאחר ששקעה השמש, ועזבנו כולנו את הסיפון, היא לקחה לה את אחת מסירות הגומי, סירות ההצלה שלנו, ויצאה, עם חכה, להדביק את הדג. הנה הוא כאן". יושבי האולם קמו והתקרבו אלינו ורחרחו את האוויר. נכדי הרים עת עיניו אל אשת רב החובל. היא סימנה לו קלות בראשה, שיתכבד. סכין ומזלג לא היו שם. הוא הרים את הקציצה האפרפרה ביד שמאל שלו, וקירב אותה אל פיו. שוב הרים את עיניו – הפעם ביקש את אישורי. הנהנתי. הוא הניח את הדג בפי ולעסו, על מטבע הגזר שאיתו.
כששבנו הביתה, נכדי ואני, בכתה אמא שלו חוקרת הקרציות כאילו שב אליה בנה מן המתים. "אמרתי לך שנחזור", אמרתי לה, "ועכשיו תגידי אחריי: ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, שפטרני מעונשו של זה". אבל היא סירבה, ורק חיבקה אותו, בדקה לו את הנעליים וצחקה בפני שנינו.