הכרתם פעם מישהי שנרצחה? אני לא הכרתי. עד לפני חודשיים, בכל פעם ששמעתי על אשה שנרצחה או קראתי כתבות בעיתון, הזדעזעתי כמו כולם, לפעמים ניסיתי להתעמק, ובסוף המשכתי הלאה. אבל הרצח של נורית מאלוק הכה בי. לא הייתי מוכנה.
נורית ואני נפגשנו לפני שבע שנים. נורית הייתה חניכה בבית נוער בדרום תל אביב ואני הייתי אחת המדריכות. הילדים היו מגיעים אחרי בית הספר, אוכלים צהריים, עושים שיעורים, אנחנו היינו מכינים להם פעילויות, חוגים, תכני העשרה. כמעט שכחנו שיש סיבה שהם מגיעים לבית הנוער, שכל אחד מהם מביא איתו סיפור רקע קשה, ולמה עדיף שיהיו אצלנו ולא ברחוב או בבית עד שיגיע הערב.
הבועה המגוננת שניסינו ליצור לילדים ההם התפוצצה לי בפנים לפני חודשיים. נורית, בת 21, ואחותה חיה בת ה-19, נרצחו על ידי אחיהן בדירת המשפחה, שבה התגוררו 13 נפשות. הזיכרון הסטרילי שנשמר אצלי משנת שירות עם ילדים חמודים התרסק לתוך המציאות שבה נורית חיה בשנים האחרונות, ואולי מאז ומעולם.
התחלתי לחפש כתבות על הרצח, להבין מה קרה שם, מי בעצם נורית הייתה, איך גדלה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. הופתעתי לגלות שהיא ואחותה היו אימהות צעירות, שהספיקו ללדת תינוק אחד כל אחת, אבל מעבר לפרט הזה הכעיסה אותי הלקוניות שאפיינה את הכתבות. שמות הנרצחות והגילאים שלהן היו פחות או יותר כל הפרטים שנכתבו עליהן. בשיעור ספרות בתיכון המורה שלי קראה לזה "דמות שטוחה", ואני חיפשתי בין השורות אשה אמיתית.
נורית הייתה בחורה מצחיקה, דעתנית, אכפתית. בצעירותה שחקה כדורסל, ובעת האחרונה רצתה להוציא רישיון. היא אהדה את קבוצת הכדורגל ריאל מדריד ויצאה נגד בריונות ברשת. כל הפרטים הללו לא הופיעו באף כתבה עליה. מצאתי אותם בחשבון שלה בפייסבוק, שהפך לדף הנצחה. לא הבנתי למה מי שלקח את התמונות מפייסבוק בשביל להשתמש בהן בכתבות, לא הלך צעד קדימה ונתן לפרטים האלה, ולה עצמה, לספר את הסיפור שלה.
כששאלתי מדריכים שעבדו איתי על נורית ציין אחד מהם שהייתה כריזמטית, בעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה וששמשה מנהיגה חיובית לאנשים סביבה. מדריכה אחרת ספרה שהייתה נערה חייכנית ורגישה, ואמרה: "אני בטוחה שהיא גם הייתה אשה טובה ואימא טובה".
החלטתי שאני רוצה לספר עליה מהמעט שידעתי. נורית הפכה לנושא המרכזי בעבודה אקדמית שכתבתי במסגרת קורס שעסק בנשים, מוות וכבוד. החלטתי לבדוק את תחושת הבטן שלי באמצעות שאלת מחקר ולנתח את הייצוג התקשורתי של הרצח שלה. לטובת המחקר בחנתי 11 כתבות שפורסמו ביום הרצח ובשבועות שאחריו בגופי התקשורת המרכזיים בישראל: חברת החדשות (2), חדשות 10 (2), תאגיד השידור כאן (1), וואלה (1), וואינט (3), הארץ (1) וישראל היום (1).
הרצח אירע בביתן בתאריך 17.5.18 לפנות בוקר. על פי כתב האישום, האח פאדי מאלוק, בן 24, החליט לרצוח אותן "על רקע אי שביעות רצונו מאורחות חייהן ומהאופן שבו חינכו את ילדיהן". הרצח התבצע באמצעות סכין מטבח, בעת שישנו האחיות במיטותיהן. בכתב האישום שצוטט בכתבות נכתב כי "מאלוק לא חדל ממעשיו, חרף הפצרות אמו ואחיו, והמשיך לדקור את אחיותיו לעיני בני המשפחה, עד שגרם למותן".
מבנה הכתבות ותוכנן שימרו את המבנה שאפף את הרצח, המבנה הפטריארכלי: משיקולי עריכה, או אי ייחוס חשיבות לעניין, לרוצח היה שם ואילו הנרצחות הסתפקו בכינוי. בבירור שעשיתי התברר שלא הוצא צו איסור פרסום על מקרה הרצח - כך שלא הייתה כל מניעה לפרסם את שמותיהן או פרטים נוספים עליהן.
נרצחה על ידי אחיה. נורית מאלוק (משמאל) | צילום מסך
הדמות הדומיננטית במרבית הכתבות הייתה הרוצח. הוא הוזכר בתחילת כל כתבה בשמו וגילו הופיע בשבע כתבות. בכל כתבה ניתנו פרטים על מצבו הנפשי, רישומים פליליים קודמים, האופן שבו התקשר לדווח על הרצח ועוד. הוא דווקא היה "דמות עגולה".
נורית וחיה הוזכרו בדרך כלל בשמותיהן ולאחר מכן כונו "האחיות". בכתבה אחת שמותיהן לא הוזכרו כלל והן כונו "האחיות" בלבד (חברת החדשות, 14.6.18), הוזכרו בנשימה אחת, ולא כשתי נשים בעלות זהות נפרדת. בכתבה אחרת שמן צוין רק בכדי להבדיל ביניהן בתיאור הרצח (וואלה, 14.6.18). רק ארבע כתבות הזכירו את גילן וארבע כתבות בלבד ציינו שהיו אימהות (אין חפיפה מלאה, חלק מהכתבות ציינו רק את אחד הפרטים). בכתבה אחת (כאן, 17.5.18) התראיינה שכנה שהעידה שהאחיות היו "נחמדות ומלאות חיים, שכל הזמן מחייכות".
על רקע דלות הפרטים שסופקו בתקשורת על נורית וחיה, שלוש כתבות בלטו בכך שנידבו פרטים הקשורים למיניותן, וגם היא דרך עיני האח החשוד ברצח. הוזכר כי פאדי הזהיר את נורית וחיה שלא להתלבש בצורה פרובוקטיבית (כאן, 17.5.18, ישראל היום, 17.5.18) על אף עבודתן כחשפניות. עוד סופר כי האח טען בעבר שאחותו עוסקת בזנות (הארץ, 17.5.18). הן מוזכרות באופן שטוח, חלקי, במשפטים ספורים, השזורים באלמנטים הקשורים למיניות ונשיות: אימהות, זנות, חשפנות ולבוש פרובוקטיבי. שתי כתבות שמו על השולחן את המושג השנוי במחלוקת "רצח על כבוד המשפחה" (כאן, 17.5.18, ישראל היום, 17.5.18), בעוד שאחרות הסתפקו במתן רמזים עבים.
בכדי להעמיק בנרטיב של הרוצח ניתן היה להסתפק בקריאת כתבה אחת, כמעט בכל הכתבות שצוינו. בכדי להעמיק בנרטיב של נורית צריך היה להתאמץ יותר. כל כתבה הוסיפה עוד שביב מידע, פרט קטן, ורק חיבור פרט אחד לשני ייצר תמונה רחבה יותר. אך גם תמונה זו איננה מספקת לשם הכרתה, הנצחתה, צריבתה בזיכרונו הפרטי של הקורא ובזיכרון הקולקטיבי הציבורי.
הניתוח שערכתי התייחס למקרה רצח אחד בלבד. ישנם מקרים אחרים בהם התקשורת מרחיבה ומעמיקה בסיפור האישי של הנרצחת. מטרתי הייתה לנסות ולהצביע, באמצעות נורית, על הנשים שגם לאחר מותן נדחקות לשולי התודעה. אותן נשים נותרות אלמוניות, כך שגם מאגרי המידע הוולונטריים והחשובים של עמוד הפייסבוק "תזכור" ופרויקט "רצח מדרגה ראשונה" של עיתון הארץ לא מרחיבים במידע עליהן.
אני רוצה להאמין שזו שאלה של מודעות. שעורכים וכתבים לא שמים לב שלפעמים ההיררכיה המגדרית נשמרת באמצעות כתבות שהם עצמם יוצרים. הסטטיסטיקה אומרת שאשה נרצחת בישראל כל שלושה שבועות. המעט שאפשר לעשות הוא לחלוק להן כבוד ולהתעקש לספר את הסיפור שלהן.
***
"נורית הייתה חייכנית, ממש הייתה מחבקת מלא, היה לה לב טוב, גם כשהייתה מתעצבנת, והיה לה טמפרמנט והייתה מקללת, אבל אפשר היה לדבר איתה. היא מאוד רצתה את הקרבה והכבוד שלנו, זה היה משהו שהרגשתי ממנה. היה שלב שהתחלתי לתת להם לאייר שירים, נגיד של הדג נחש, והיא בקשה לעשות את זה. השקיעה, ציירה, הראתה לי. היא אהבה לשחק כדורסל. הייתה מאוד גאה כשאימא שלה הכינה לנו דברים, כמו עלי גפן. היא שמחה שאימא שלה נמצאת באזור.
מצד אחד היא הייתה 'אל תדברו איתי ואל תתעסקו איתי' ומצד שני חייכנית ואהובה ומאוד רגישה. נעלבת, בוכה. היא הייתה מעוררת חיבה כזאת.
היה לה קשה להשתלב, מצד אחד יש עובדים זרים, מצד שני משפחות מסורתיות, והיא ערבייה. אאוטסיידרית גם מהבחינה הזו. היא הזכירה את אח שלה, ידעתי שהוא בתמונה, שהוא מסוכן, שהוא הרביץ לה בתור ילדה והיא לא רצתה לדבר על הדברים האלה. כל הזמן הזכירה מקומות ערבים שיש לה משפחה שם. אני דאגתי לה בתור מדריכה שהיא עלולה לחוות פגיעה מינית, היא הייתה מוחצנת, פחדתי שזה מה שיקרה לה או תהיתי או משהו קרה לה בעבר.
היינו מדברות המון, היא הייתה צריכה את הקרבה הזאת. זוכרת שהיה לה קשה בשעות למידה ושהיא ממש התאמצה. ישבה, שאלה שאלות, חכתה שנסביר לה. אם אני לא טועה היא הייתה מפחיתה מערכה ואז היינו מסבירים לה והייתה לה תחושת גאווה. היא הייתה ילדה טובה, ואני בטוחה שהיא גם הייתה אשה טובה ואימא טובה" (מתוך ראיון שערכתי עם אחת המדריכות)
מוקדש לנורית מאלוק
