קובעי המדיניות בישראל, במיוחד בצה״ל ובאקדמיה, מנסים לגרום לנו להאמין שניתן להתיר ואף לעודד הפרדה בין המינים והחמרת דרישות הצניעות ובה-בעת לרסן אותן כך שיהיו נסבלות, לא ״דוקרות את העין״. נתונים מהזמן האחרון מוכיחים באופן נחרץ שזו גישה תמימה במקרה הטוב, ומיתממת במקרה הרע.
הגילויים האחרונים על היקף הפיקוח על הצניעות ועומק ההפרדה בתכניות האקדמיות לחרדים הפתיעו אפילו אותי, שעוסקת בנושא מקרוב מזה שנים. אני מודה: הם לא היו צריכים להפתיע אותי. מרגע שניתן גיבוי מוסדי להפרדה, אי אפשר לרסן אותה. בתכניות האקדמיות לחרדים, כולל באוניברסיטאות ומכללות ציבוריות, נהוגים חדרי המתנה נפרדים, כניסות נפרדות, איסור להיכנס לספריה בשעות הלימוד של המין הנגדי ומשמרות צניעות שמענישות סטודנטיות שמגיעות ללימודים בסנדלים בלי גרביים, או כשהן אוחזות קסדת קטנוע שמסגירה שהסטודנטית החרדית איננה צנועה מספיק. תהליך זהה מתרחש בצה״ל.
גם אם נקבל שהוראות הצניעות וההפרדה הכתובות בפקודת השירות המשותף הן מתונות וסבירות, בשטח, כפי שנחשף לאחרונה, הן מתורגמות לנורמות קיצוניות כמו פינת עישון מופרדת במחיצה, איסור ללכת ללא חזייה בשעה החופשית לפני השינה, או סירוב לצפות בהדגמת תרגיל גופני מחיילת.
ב-2014 עתרתי לבג״ץ יחד עם קבוצת חברי סגל אקדמי בכיר בטענה שהפרדה בין המינים באקדמיה היא אפליה. עד להגשת העתירה לא הקדישה המועצה להשכלה גבוהה ולו דיון אחד להשפעת התוכניות הנפרדות שהקימה על סטודנטיות ומרצות, ועל האקדמיה בכלל. בעקבות הגשת העתירה מיהרה המל״ג לפרסם נוהל שנועד להפוך את ההפרדה למעט יותר אסתטית.
ההפרדה, כך ציוותה, תותר רק בכיתות הלימוד ולא בזמני הלימוד או בבניינים. על הפיקוח על צניעות הסטודנטיות להיות מכבד ומאוזן. 4 שנים אחרי פרסום הנוהל, הממצאים האחרונים מדגימים שאין הפרדות שמחות.
גם להשפעת התוכניות הנפרדות על השוויון התעסוקתי של המרצות לא הקדישה המל״ג כל דיון מוקדם. היום, כשהיא חייבת להשיב לטענות האפליה בבג״ץ, היא פוטרת את בעיית המרצות כבטלה בשישים, כי התוכניות הנפרדות הן נתח קטן מפעילות האקדמיה.
לא מצאנו כיתה עם הפרדה מגדרית, אז יצרנו אחת | צילום: שאטרסטוק
זו טענה תמוהה. אין ״קצת אפליה״. היא תמוהה אף יותר לאור יעדי המל״ג להרחיב את התוכניות הנפרדות לאלפי סטודנטים נוספים. עמידה ביעד הזה תמוטט את הטיעון שההשפעה על אפליית המרצות היא זניחה, אך הסתירה לא זוכה להתייחסות. מלבד זאת, מרגיעה המל״ג את שופטי בג״ץ, הזכרנו למוסדות האקדמיים שעליהם לציית להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
משמח שיש עדיין כמה אנשים שמצדדים בהפרדה אבל מודים שאי אפשר להכחיש את האפליה שבהפיכת מרצה למוגבלת תעסוקתית ולעול לוגיסטי בהקצאת קורסים, שלא לדבר על הפגיעה הסמלית שבהפיכתה לבעייתית לשיבוץ. דיקן בית הספר למשפטים בקריה האקדמית אונו, פרופ׳ יובל אלבשן, מכיר בבעיה ביושרה. אחרים, המתהדרים במומחיות בתחום, טוענים שאין אפליה, תוך שהם מתעלמים מאופיה החמקמק של אפליה תעסוקתית.
אלבשן, לצד אחרים, מנסה להתמודד עם האפליה, אך הפתרון שהוא מציע רק יעמיק אותה, על אף פשטותו המושכת בסימטריה המדומה שלה: רק מרצות ילמדו נשים, ורק מרצים ילמדו גברים. כך הגנו על עצמם באי כוחה של מכללת אונו בדיון בבג״ץ, תוך שהם ממהרים להטעים שיישום הפתרון מתעכב כי הם פשוט לא מוצאים מרצות מספיק טובות.
הפגיעה במרצות היא אמנם לא לב הבעיה שבלימודים בהפרדה. הבעייתיות המרכזית נעוצה בקיבוע משתנה לא רלוונטי ללימודים אקדמיים – מינו של הסטודנט. האקדמיה מבוססת על כיבוד כל אדם לא דרך השתייכותו הקבוצתית, אלא דרך הדעת שהוא יכול לרכוש, לפתח ולהנחיל, יכולתו להטיל ספק דרך שאלות קשות שישאל בחברותא, והמשגת דרכים לפתרונן. אבל אפליית מרצות היא חלק מהסיפור, והפתרון המוצע הוא מקסם שווא.
ועדיין, בשנים שבהם אני משוקעת במאבק למציאת פתרונות נבונים להנגשת ההשכלה הגבוהה לחרדים, פנו אליי בדיסקרטיות מרצות שלא קודמו כי נאמר להן שעל אף הישגיהן האקדמיים המרשימים, אין זה מעשי להעניק קביעות לחברת סגל שלא תוכל ללמד בכל כיתה. אחרות, חברות סגל זוטר, שמעו משפטים כמו ״כמה היינו רוצים שחרדים ילמדו את הקורס המצוין שלך – חבל שאת אשה״. מנהלת אקדמית של תוכנית לחרדים לא הורשתה להיכנס פיזית אל הקמפוס החרדי, מטעמי צניעות.
אין צורך להסביר למה המרצות אינן נוקטות הליכים משפטיים בשל אפלייתן. ישנן דוגמאות למכביר לגורלן התעסוקתי של אקדמאיות שתבעו מוסד אקדמי. אבל בישראל של היום, אחוזת אמוק ה״שילוב״ בכל מחיר, דוקטורנטית שנמנעת ממנה פרנסה וניסיון הוראה על אף שהקורסים שלה מצוינים רק בשל מינה, מוצגת כמחיר ״שולי״ ששווה לשלם. אגב, הטענה שהרחקת מרצות מגברים היא חיונית איננה מבוססת. לא רק שאין איסור הלכתי על לימוד מאישה, אלא שאין כל ממצאים אמפיריים תקפים שמעידים שסטודנטים חרדים יסרבו בהמוניהם ללמוד מנשים.
מקדמי ההצעה מבהירים לספקנים שהסידור המוצע יגדיל את תעסוקת המרצות כיוון שיש הרבה יותר נשים בתוכניות האקדמיות לחרדים. הם מתעלמים מכך שהפרדה כמעט תמיד מעצימה את נחיתותו של צד אחד, שבגלל הסטראוטיפים נגדו נולדה מלכתחילה הדרישה להפריד. נשים עדיין נתפסות כשונות ופחותות יכולת בכלל, ובפרט מבחינת התכונות הנדרשות ממדען – רציונליות, אומץ מחשבתי ומסירות למחקר.
הנזק שבסימון חוקרות לפי מינן איננו מדיד בהשפעה הישירה על במשכורתן. בדיון בבית הדין לעבודה הסביר מנהל קורס ״משפיעים״ לצוערים חרדים בשירות המדינה כי בקורס חושפים את המשתתפים למרצות בהדרגה וברגישות. גברים חרדים בעלי תואר ראשון מתמודדים עם מרצה אחת בשבוע הראשון, אבל בשבוע האחרון יש כבר חמש!
פרופ׳ אלבשן ואני למדנו בערך באותן שנים באוניברסיטה העברית. רעיון הסימטריה היה מונע ממנו ללמוד מרות גביזון, מגבריאלה שלו ומאורית קמיר, וממני לשמוע קורסים מכוננים מענקי משפט כמו המשנה לנשיא המנוח מנחם אלון, מרדכי קרמניצר או דוד קרצמר.
אין לטעות: גם אם יותר מרצות יקבלו תשלום מספר חודשים בשנה על הוראת קורסים, הן לא יקבלו תקנים, לא יקודמו, ולא יקבלו אפשרות להתפתח כחוקרות. תיוגן מחדש קודם כל כנשים, אחרי עשורים של מאבקים לביטול הרלוונטיות של מינן באקדמיה, יסכל עוד יותר מציאות אקדמית שממילא איננה שוויונית.
נשים לא הורשו להיכנס לאקדמיה עד לפני כמאה שנה, ועדיין מעמדן בה רחוק מלבטא את כישוריהן והישגיהן – בעיה שהמל״ג מודה בה ומשקיעה משאבים במניעתה ביד אחת, תוך שהיא מעמיקה אותה ביד העוסקת במטרה החשובה של הנגשת האקדמיה לחרדים, אך בוחרת בפתרונות אינסטנט החותרים תחת יסודות האקדמיה ועקרונות של חופש ושוויון. את המחיר המוכחש והמגומד שוב נדרשות לשלם הנשים. חכו עוד. הקריבו את שאיפותיכן והמתינו עם יכולותיכן למען המטרה הלאומית הדוחקת. במשימה הלאומית של חיטוב עצי הבדלנות החרדית, הנשים הן השבבים.
[mc4wp_form id="1006521"]
