היא שינתה שם ופנים אחרי שניסו לרצוח אותה. רק העיניים מסגירות את הסוד

היא שינתה שם ופנים אחרי שניסו לרצוח אותה. רק העיניים מסגירות את הסוד

עדן עלולה להירצח בכל רגע

בכל בוקר, כשהיא יוצאת מהדירה שלה, היא נראית כמו מישהי אחרת. הלבוש, האיפור, השיער, התכשיטים, אפילו הלק – את הכל היא משנה. חוץ ממשקפי שמש ענקיים שמכסים חצי פנים ובעיקר את העיניים – העיניים שמתרוצצות, מוודאות שאין פרצוף מוכר בסביבה. כשזה קורה, היא שוב במנוסה.

נקרא לה עדן. זה לא שמה האמיתי, אבל הוא דומה לשם שקיבלה כשנולדה ופירושו בערבית: עץ הדעת – רמז עבה לגורל שמצפה לה. היא נולדה בעיר בדואית בדרום. בת בכורה למשפחה משכילה ואמידה בת 13 ילדים. ההורים אנשי חינוך, שגרים בווילה גדולה ובוהקת.

כבר חמש שנים שעדן, בת 28, לא שייכת – לא חלק מהמשפחה, לא חלק מהשבט. מבחינתם היא נעלמה, אולי מתה, הם לא מעלים על דעתם שהיא כל כך קרובה, ספק אם היו מזהים אותה ברחוב. היום עדן נראית אחרת לגמרי ממי שהכירו. היא עברה ניתוח פלסטי ששינה את פניה, כדי שלא יוכלו לזהות אותה יותר, כדי שלא יוכלו לצוד אותה. ביום שבו החליטה לברוח, נחרץ דינה. בשם הכבוד ש”חולל” רק כי לא רצתה לחיות כמו שניסו להכתיב לה, דמה מותר.

היא רוצה לספר את מה שהרבה בדואיות לא מעזות אפילו לחשוב עליו, כמעט לא מדברות עליו ולפעמים פשוט לא מספיקות. לרוב שומעים על היחידות שהעזו לפרום את קשר השתיקה רק כשהן הופכות לידיעה על עוד אישה שנרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה – הגדרה שהופכת הוצאה להורג למוות כמעט רומנטי, כמעט נסלח.

נגיעת יד קלה

זה מתחיל כמעט תמיד בסיפור אהבה, כזאת שעלולה להרוג באמת. לרוב הן מוותרות, נכנעות לנישואים בכפייה וחיות-מתות חיים שלמים, בלי לאהוב, בלי לחלום יותר, אין על מה. המחיר שמשלמת מי שלא נכנעת בקלות הוא ניכור, אלימות, התעללות פיזית ונפשית. ואם זה לא מרסן את הסוררת, ייטלו ממנה את הזכות לחיות.

כמו בנות אחרות בגילה, גם עדן חטאה והתאהבה. “בגיל 19 היה לי חבר, הוא ביקש את ידי, אבא שלי לא רצה לשמוע בכלל, אמר לי ‘את לא מתחתנת כל עוד לא סיימת את התואר, התחלת לעבוד ויש לך קצת כסף’. אבא שלי אדם משכיל, מבין עניין, אבל אני הייתי בת 19, רציתי להתחתן. אצלנו בגיל הזה יש כבר ילד. כולם התנגדו. המשפחה שלי נחשבת אליטה ושלו ממעמד נמוך. למרות ההתנגדות, הקשר נמשך. כשהם חשדו, הם רצו מהר לחתן אותי עם מישהו אחר, מישהו מהמשפחה של אמא שלי, רופא שעובד באירופה. רצו להרחיק אותי עד לשם”, מספרת עדן.

כל האמצעים להפסיק את הקשר עם הבחור הלא רצוי היו כשרים. נדייק במלה “קשר”: במשך כל התקופה שהיו יחד, לעולם לא היו ביחידות. בכל המפגשים ביניהם נכחו חברות שלה. הם דיברו ביחידות רק בטלפון. המגע ביניהם הסתכם בנגיעת יד קלה. עדן רחוקה מאוד מלהיות המופקרת שטענו שהיא.

תבלעי הכל

היא יפהפייה, ביישנית, יושבת זקופה ומספרת כל דבר בפרטי פרטים. זאת העדות שלי היא אומרת, חשוב לי שיידעו. הקול שלה נשאר נעים גם כשהיא מספרת על הזוועה שעברה כשמשפחתה גילתה שהיא עדיין בקשר עם הבחור.

“יום אחד אח שלי, אז בן 19, ראה אותי אתו ברכב. חזרתי הביתה ושמעתי את הדלת נטרקת. אחי צרח: ‘תפתחי את הדלת!’ ידעתי שמחכה לי משהו… הוא נכנס לחדר, נתן לי שתי סטירות חזקות, משך אותי בשיער – חצי מהשיער שלי נשאר אצלו ביד – סחב אותי מהחדר לפרוזדור ונתן לי מכות רצח בכל הגוף.

“שכבתי מקופלת על הרצפה. הוא הביא כבל מאריך, קשר לולאה והצליף בי. ירד לי דם מהאף ומהפה, אבל הוא לא הפסיק. הוא הוריד תמונה מהקיר, שבר אותה וחתך אותי עם הזכוכית. חשבתי שהוא רוצח אותי. הוא סחב אותי חזרה לחדר, יצא וחזר עם כדורים. הוא אמר לי: ‘עכשיו את בולעת את הכל’.

“התחלתי לצעוק. הוא נתן לי סטירות, לא יכולתי לעשות כלום, הוא היה כמו שטן, מפלצת, פתח לי את הפה ודחף את כל הכדורים, שפך לי מים לפה. זה קרה ביום ראשון. ביום שלישי התעוררתי. הדלת היתה נעולה ואני הייתי מטושטשת. אמרתי לעצמי, את חייבת להציל את עצמך. קפצתי מהחלון ונסעתי לרופאה בעיר סמוכה. היא נבהלה והזמינה אמבולנס ואת השירות הפסיכולוגי. נשברתי, הייתי רזה, 45 קילו, עם סימנים כחולים בכל הגוף, מדממת, מקיאה, לא זוכרת חלק גדול מהדברים. משם הכל התגלגל”.

חבל שלא מתת

את האשפוז היא זוכרת טוב מאוד, הוא חרוט בזיכרונה עמוק יותר מכל החתכים בגופה. עדן שוכבת בחדר פצועה, מוקפת בעשרות בני משפחה, אף אחד מהם לא הגיע כדי לחוס עליה, אף אחד לא מרחם על הילדה שהטילה חרפה על המשפחה, אף אחת לא חומלת. מבטים עוינים, לחישות ארסיות מעל ראשה. החדר מלא בפחד שלה ובתיעוב שלהם על שהעזה להתנגד, שלא קיבלה את גזר דינה ולא הרפתה מהאחיזה בחיים שלא שלה, על שלא מתה. זאת לא רק תחושה, זה בדיוק מה שאמרה לה אמה: “חבל שלא מתת”.

“בסוף אפילו אח שלי הגיע למיון, המשטרה תפסה אותו”, היא אומרת. “בינתיים שחררו אותי ולקחו אותי לבית של השייח להגנה, לנסות לסדר את העניינים כדי שאחזור הביתה. אחרי כמה ימים התמוטטתי ושוב החזירו אותי לבית חולים. בכל הזמן הזה לא יכולתי לנשום, המשפחה היתה מגיעה לכל מקום, לא הפסיקו לצעוק עלי, אבא שלי אמר ‘סך הכל הרביץ לך, מה את עושה עניין?’ לא משנה כמה היה בסדר עם אבא לפני כן, ברור שהמסורת יותר חזקה, שהתרבות קובעת, האח הוא דרגה מתחת לאבא, הכל מותר לו. בחקירה היה לי ברור שאני חייבת לברוח”.

קבוצת נשים הצליחה להבריח את עדן מבית החולים למקום מסתור בצפון הארץ, לבושה בבגדים גדולים בהרבה ממידתה הכחושה. “הגעתי לשם בלילה, לא קולטת שזה קורה לי”, היא נזכרת. “היחס אלי היה גרוע. בתקופה הכי קשה בחיים שלי, הייתי צריכה תמיכה, חום, מישהו שיהיה שם בשבילי. הרגשתי כל כך לבד, התחלתי לחשוב שחבל שיצאתי בכלל מהבית. באחד הלילות הרגשתי שמישהי מנשקת אותי בפה ובצוואר, מורידה לי את החולצה. קפאתי, לא ידעתי מה לעשות, אבל הרגשתי כמה זה לא בסדר. זו היתה אחת הדיירות. שאלתי אותה מה היא עושה, היא אמרה: ‘סתם, אני מנשקת אותך’. אמרתי שאני לא רוצה, לא הבנתי מה קורה. הפסקתי אותה ואמרתי לה לא להתקרב אלי. לא סיפרתי לאף אחד”, היא אומרת.


“אמא נתנה לי להרגיש שהרסתי לה את החיים”. עדן

המסתור נהפך לסיוט של עדן. המקום שאמור היה לספק לה הגנה לא היה בטוח בעבורה. אישה שעזרה לה הציעה לנסות לדבר עם האבא. עדן עברה גיהנום במסתור, לא היה לה לאן לחזור, אבל היה לה קשה להתנתק לגמרי. בשיחת טלפון עם האבא – כשהשייח יושב כמגשר, והיא מקשיבה – שאלו אותו אם היא יכולה לפחות להיות בקשר עם האחיות שלה. התשובה של האבא היתה ברורה: אם היא רוצה לחזור, היא תצטרך לזחול בחזרה, הם ישיאו אותה לאדם מבוגר ממנה, תהיה לו לאשה שנייה, ואם לא? שאלה האישה. “אם לא, היא תמות ממחלה נדירה”, השיב האבא.

אין דרך לעכל איך מי שהעניק לה חיים יכול להישמע כל כך קר ואכזרי, איך אבא מסוגל להקריב אותה בשם האמונה והמסורת. האהבה ההורית, הדאגה, המסירות – הכל נעלם. מאמא שלה לא היו לה אפילו ציפיות.

“אמא שלי לא הכירה בקיום שלי”, היא אומרת. “כל השנים התעלמה ממני. אבא שלי בעצם גידל אותי מאז שהייתי תינוקת. היה מאכיל אותי, מחליף לי. אמא שלי לא התעסקה אתי. עם הילדים האחרים זה היה שונה. הם היו הילדים שלה, אני לא. היא תמיד היתה אומרת שמצאה אותי בסלסילה ליד מסגד. לחברות שלה היתה אומרת ‘זאת הילדה הכי מכוערת שלי’, ולא נתנה לי ביטחון. היא נתנה לי להרגיש שהרסתי לה את החיים”.

הרבה לפני שעדן החליטה לברוח, אמא שלה סילקה אותה. ההיריון והלידה של עדן הכתיבו את חייה של אמה והפכו את עדן אשמה לנצח.  “לפני שנולדתי אמא שלי היתה מודרנית יחסית, הסתובבה בלי כיסוי ראש”, מסבירה עדן. “המשפחה של אבא שלי לחצה שהיא לא תצא לעבודה, שתשנה את הלבוש. היא רצתה להתגרש, אבל באותו שבוע גילתה שהיא בהריון”.

כעונש הפכה את עדן לשפחה. היא היתה זו שגידלה את אחיה, האכילה אותם וניקתה – אבל האם לא התרככה. “היא כל הזמן הרביצה לי או התעלמה מקיומי. יש לי המון סימנים. הנה, זה מפעם שהיא זרקה עלי את המגהץ”, היא אומרת ומצביעה על צלקת.  הידיים שלה מלאות צלקות קטנות, בשאר הגוף יש צלקות גדולות יותר מניסיון הרצח של אחיה, אבל הצלקות הכי גדולות חרוטות עמוק מתחת לעור.

חרדות 24/7

לאחר שעדן יצאה ממקום המסתור, היא עבדה בעבודות מזדמנות, גרה בדירה בצפון וכמעט לא יצאה ממנה במשך כשנתיים. בדלת נעולה וחלונות אטומים, העבירה ימים ולילות – בוכה וחרדה, עקורה ובודדה, ללא יכולת לנהל את חייה, בלי עבודה, בלי חברים. תהום. בייאושה החליטה לחזור לדרום, לנשים היחידות שהכירו את סיפורה, לתחושה של בית.

לפני שנה חברות מימנו לה ניתוח פלסטי ששינה את פניה, ניתוח שמחק עוד פיסה ממי שהיתה. היא כבר לא נראית כמו פעם, אבל מרגישה חשופה. לאנשים החדשים בחייה היא לא מספרת כלום על העבר, זה מסוכן מדי ומורכב מדי. מי שלא מגיע מהתרבות הזאת, לעולם לא יצליח להבין שבצמוד לבית שלו יש עולם אחר לגמרי, עם חוקים וכללים חזקים יותר מכל רגש והיגיון. מי שכן מכיר את הפרטים, מחסיר פעימה בכל פעם שעדן לא עונה לטלפון. סכנת המוות אם תיחשף מבעיתה, כי היא כל כך מוחשית.

“אני מסכנת את עצמי מחדש כל יום”, היא אומרת ומניחה יד על הלב. “הכל יכול לקרות. יש לי חרדות 24/7. המון פעמים אני מתוסכלת,  נמאס לי. אני רוצה לחיות כמו אנשים אחרים, לא רצחתי אף אחד, לא עשיתי משהו כזה נורא. אני מנסה להעסיק את עצמי כדי שלא לחשוב יותר מדי”. הפחד הזה תלוי מעליה כמו ענן שחור שמתכווץ בימים רגילים וגדל לממדים עצומים בימים אחרים.

“לפני כמה חודשים נכנסתי לחנות ואחי עבר מולי. קפאתי במקום. הוא לא הסתכל עלי בכלל, אבל חשבתי שאמות במקום. לפני שבועיים אבא שלי עבר מולי באוטו. הוא הסתכל עלי ואני הסתכלתי עליו. אני בטוחה שהוא לא זיהה אותי, אבל נבהלתי שהוא בכלל הסתכל. יכולה לעבור לידו מלכת יופי והוא לא יסתכל עליה. בכיתי. חמש שנים לא ראיתי אותו והוא נראה כל כך שונה. זה היה אמור להיות יום כיף, אבל חזרתי הביתה ולא הצלחתי לעשות כלום, רק לבכות”. עדן אומרת שהיא לא מתגעגעת כלום, אבל כשהיא מדברת על אבא שלה, העיניים שלה לא משקרות – היא כל כך אוהבת אותו, למרות הכל.

שלוש “מורדות” נעלמו

כבר הציעו לעדן לנסות לעזוב למדינה בחו”ל, שבה יש עמותה שדואגת לנשים ערביות ש ש”חיללו את כבוד המשפחה”, אבל היא לא מסוגלת להתנתק מהמעט שנשאר לה. כאן או שם האיום לא יוסר לעולם.

“זה הזוי בעידן הזה, אבל הסכנה היא לכל החיים”, היא אומרת. “בנות נחשפות לעולם אחר אחרי התיכון – כשהן יוצאות לאוניברסיטה, לקניון – והחיים מתחילים להשתנות. יש כאלה שעושות מה שהן רוצות בלי שיידעו ומתנהגות בבית כאילו הכל כמו שצריך. אני לא יכולתי לשקר לעצמי”.

אני שואלת אם היא מכירה עוד בנות שהעזו לעשות צעד כמו שלה. “חברות שלי שעשו מה שעשיתי?” היא שואלת, “למה את מתכוונת? בנות שנעלמו או שהעלימו אותן?” היא מחייכת ומתחילה לספר מה שנשמע דמיוני, אבל מספיק להסתכל עליה כדי להבין שהכל אפשרי. הכרת בנות שנעלמו?

“כן. שלוש. הן היו סוג של מורדות: התלבשו אחרת, יצאו עם חברות אחר הצהריים,  לא חזרו ישר הביתה מבית הספר, עשו הליכות בערב, הלכו לקניון, דיברו עם בחור בטלפון. לזה קוראים מורדות. אחת מהן, בת 16, היתה בקשר טלפוני עם מישהו מהצפון. המשפחה גילתה. בתוך שבוע אף אחד לא ידע עליה כלום, יש כאלה שאמרו שהיא נסעה ללמוד בחו”ל, אבל כולם יודעים שקברו אותה. אפילו שמעתי את דודה שלי מדברת עם אמא שלי על מקום הקבורה, ביער בחיפה”.

באופן אוטומטי אני שואלת על ההורים של אותה נערה, מי שתפקידם להגן עליה. “ההורים שלה? הם עשו את זה! אבל הם חיים את חייהם כאילו לא קרה כלום”, אומרת עדן. “על עוד מורדת אמרו שהיא חולה. כשרציתי לבקר אותה בבית, אמרו לי לא לבוא. שאלתי שכנות והן אמרו: ‘אנחנו לא יודעות כלום, אל תשאלו אותנו’. ברור לי שרצחו אותה.

“כשמישהי נעלמה זה היה מפחיד. כל אחת פחדה להיות הבאה בתור. לנשים בדואיות לא אמורה להיות אישיות, נשים זה הכבוד של המשפחה. אם מישהי עושה משהו לא בסדר, היא חיללה את כבוד המשפחה ולא מגיע לה לחיות”.

כל מה שהיא מספרת קורה במדינת חוק לכל אזרחיה, עדן עצמה הבינה שאין לה על מי לסמוך כשראתה כמה מעט עשו כדי להגן עליה. “אין לי שום ביטחון”, היא אומרת. “המשפחה אומרת לשוטרים שהבחורה מחרטטת והיא סוגרת את התיק. המשטרה לא מתעסקת עם בדואים. ידעתי שהם לא יעשו כלום. אם מישהי נעלמת, אומרים למשטרה שהיא התחתנה ועברה לחברון. מי יידע?”

יותר מהדברים הקשים שהיא מספרת, מטרידה הקבלה של הדברים, ההשלמה עם גורלה. היא עשתה צעד כל כך אמיץ, אבל מדברת בהכרה מלאה על הסיכוי שלה להיתפס, להיעלם. הריאיון מסכן אותה, אבל היא מתעקשת לדבר, נמאסה עליה התחושה שבטרגדיה הזאת לא נוגעים כמעט.

“אני רוצה להיות במקום שבו גם אישה יכולה לעשות שינוי, לחיות כמו שהיא רוצה ולא כמו שמכתיבים לה”, היא אומרת.

“אם מישהו מהמשפחה שלי יקרא את זה, שיידע שזה על מצפונו. הלוואי שהייתי מצליחה לעשות שינוי, אפילו קטן. לפתוח לאנשים את העיניים – לאלה שלא יודעים שזה קיים ולאלה שיודעים, אבל  מקובעים בקודים חברתיים”.

עתיד מעורפל

עדן ברחה כדי להיות חופשייה, ונכנסה לכלא מסוג אחר – תלושה ממה שהכירה, ממציאה עצמה מחדש. היום היא משתדלת לחיות כאן עכשיו, מנסה לחשוב כמה שפחות על מה יהיה. טוב לי, היא מספרת. “אני מחייכת, צוחקת, עובדת ולומדת, אני יוצאת לבלות עם חברות, אבל לא שותה כלום”. לא פשוט לה להשתחרר, היא עדיין נלחצת כשפונים אליה בחורים, עדיין מתלבשת בצניעות לעומת החברות שלה. “אבל טוב לי” היא חוזרת ואומרת. “מצחיק, אלה החיים שחלמתי עליהם תמיד כשהייתי בדואית – חוץ מעניין הסכנה”.

בסוף היום היא חוזרת להיות לבד. את המחיר על ההחלטה לברוח היא משלמת בכל יום. עם הזמן הריבית גדלה. “אני לא מצליחה לחשוב על משפחה, מי ירצה להיות אתי בקשר?” היא שואלת, “אני בקושי שורדת בעצמי, לא רוצה להביא ילדים ולסכן גם אותם. למה שיהיו אתי אנשים? שגם הם יסבלו? קשה לי, אני לא חושבת על זוגיות וילדים.

“גם אם אשאר לבד, אלה החיים שלי, בזה בחרתי, עם כל הקושי. יש לי חיים משלי, אלוהים נתן לי חיים, למה לתת לאנשים לקלקל לי אותם? אני רוצה לחיות את החיים שלי, ליהנות מכל שניה ומגיע לי”. אני שומעת אותה חוזרת שוב ושוב על צמד המלים “החיים שלי” ומתפללת – גם לאללה, אם צריך – שהם באמת יישארו שלה. 

תגובות

Send this to a friend