ו', בן 30, יצא למסע לפולין מתיכון אליאנס בתל אביב בשנת 2005. את מה שחווה אז, הוא זוכר היטב עד היום: "כשעמדנו בתור לתאי הגזים הרגשתי שהייתי שם, ממש הרגשתי את זה בגוף, את השריטות על הקירות, הרגשתי שהייתי במקום הזה, שהייתי שם ילד.
"אני לא מרגיש שאני מקרה קיצון. אני חושב שכולם חווים את זה. שחזרתי את הזיכרון הזה כל הזמן במשך השנים, ברמה שכאילו הייתי שם באמת. זה תורגם מלהיות שם עם החברים שלי, אל להיות שם בזמן השואה. בגלל זה אני קורא לזה פוסט טראומה. בית הספר חתר לזה שנחווה את החרדות האלה. הוא רצה שנחווה את השואה, רצו להעביר אותנו את המסלול של השואה. זה גם הרבה יותר מוקדם – אני זוכר את זה ביסודי, התמונות שהראו לנו, שליוו אותי כל החיים אחרי זה גם בחלומות. מגיל צעיר יש לי חלומות על עצמי בשואה, והמסע לפולין טשטש לי את הגבולות בין סיפור לבין מציאות".
פלאשבק לשנת 2006. אני באוטובוס בפולין, נלחמת מול המנחה של הקבוצה. היא רוצה שנראה במהלך הנסיעה את "הבריחה מסוביבור" ואני מבקשת שנראה את "גברים בשחור". אני לא יכולה לשאת יותר את פורנו השואה, את הטחינה המתמשכת של הדימויים המזוויעים, כמו במטחנת הבשר המצויירת ב-The Wall. אני בורחת אל הדיסקמן, אבל זה לא עוזר. בכל לילה אני מקיאה במשך שעות ולא מצליחה לישון בגלל סיוטים.
"אי אפשר להכיל את הדבר הזה". למצולם אין קשר לנאמר בכתבה | צילום מסך: יוטיוב
שאר הזיכרונות שלי מהמסע לפולין מקוטעים ולא שלמים. הם כוללים בעיקר סיטואציות ביזאריות: למשל, עצירת שירותים אחרי שהאוטובוס נסע ללא הפסקה במהלך יום שלם. לקחו אותנו להשתין ביער, שבו נמצא קבר אחים. אני מתחננת למורה שבבקשה תמצא פתרון אחר, חייבת להיות תחנת דלק קרובה. היא אומרת שאין מה לעשות ואין עצירה נוספת, וגם ככה "כל פולין היא קבר אחים אחד גדול".
התגובה שלי לסיוטים, שמלווים אותי עד היום, היא הומור השואה הכי שחור שיש. צפייה רפטטיבית ב"ווהן", בפארודיה המבריקה "בירה ונזכירה", סלפי באושוויץ עם "המסע לפולין" וכמובן קלאסיקות כמו "סוכני המסילות" של החמישייה הקאמרית. לכן לא הפתיעה אותי התגובה של שני תלמידי תיכון מהמועצה האזורית עמק המעיינות שהתפשטו במיידנק, ובתגובה הוחזרו מיד לארץ. התקשורת הציגה את זה כמקרה החמור ביותר בשורה של מקרים דומים, וביניהם השתכרויות חסרות שליטה, מריחת צואה על קירות המלונות ועוד. משיחות עם בני גילי (פחות או יותר) התברר שתחושת הפוסט טראומה שאני חווה מאפיינת לא מעט מהיוצאים למסע לפולין, שמספרים בדיעבד על הקשיים הנפשיים שהמסע יצר עבורם.
רוצים שנשרת את הצבא
גם ו' מתיכון אליאנס זוכר היטב סיטואציות משונות ואירוניות במסע של בית הספר לפולין. "אני ניהלתי את כל הטקסים", הוא מספר, "זו הייתה הדרך שלי להתחמק מהטראומה. עברנו על כל השירים מראש, והיו שם רגעים סוראליסטיים, למשל שמישהי מקריאה 'ושישה מליון נרצחו' והמורה צועקת עליה שהניקוד לא נכון '(U) שישה מליון!'. במיידנק היה את החלק הכי סוראליסטי. הייתה רוח, ניגנו את השיר 'עפר ואפר', ואני במיידנק, ברוח, מנגן את סולו הגיטרה הראשון שלי בלייב, מרגיש כמו סלאש, מחייך בטירוף, עף על החיים. הסולו הראשון שלי, כמו בהופעה – טירוף. הייתי בעננים אחרי זה. הייתי מול הר אפר, ולא עניין אותי כלום. סיטואציה סוראליסטית שלקחתי איתי בשביל השפיות בחזרה הביתה".
ידעת מה מצפה לך במהלך המסע?
ו': "יש אספקטים חברתיים, כי כל החברים שלך נוסעים. אם הייתי יודע שצריך להיכנס לתאי גזים אז ברור שלא הייתי נוסע. ידעתי מה זה פולין אבל לא הייתי מודע לחוויה שאני אעבור, לעובדה שאני הולך לעבור את השואה בצורה מסוימת.
"המוח שלי זרק אותי ישר להומור שחור לאללה, חשבתי על כל הבדיחות השחורות שיכולתי לחשוב עליהן. התחרפנתי מהפרדוקס שהמורים מצד אחד היו כל כך פורנוגרפיים לגבי הדברים, ואז פתאום באוטובוס כולם עושים צחוקים".
למה לדעתך המורים עושים את זה?
"כדי שנוכל לשרת את הצבא, לא נשאל שאלות ונלך להילחם. כדי שנבין שאף אחד לא ילחם בשבילנו – כל הקלישאות שילד חוזר איתן מפולין. הדרך הכי טובה לשלוט בבנאדם היא דרך פחד. הסיבה השנייה היא שיש אנשים שמגלגלים מיליונים על הדבר הזה. שילוב של תאוות חרדות ופוסט טראומה ותאוות בצע".
איך אתה מסביר את ההתנהגות של הנערים במיידנק לאחרונה?
"הייתי קורא לזה הקול השפוי – הם צריכים לשמור על החיים. בגלל שאי אפשר להכיל את הדבר הזה, נכנסים למצב נפשי של שיגעון – מנסים לעשות דברים שמבזים את המקום כי אי אפשר להתמודד עם העובדה שהדבר הזה קרה. יעשו הכל כדי לא להתמודד. אני חושב שגם למורים לא כל כך אכפת. הם נוסעים לכיף, הם נוסעים לטיול. מהמורים ועד לתלמידים, כולם יוצאים לטיול כיפי, שלפעמים יש בו מקומות של שואה. זה שילוב של בין אדישות מוחלטת לנושא של השואה, לבין חוסר יכולת להכיל ולהתמודד עם הרעיון שדבר כזה קרה, ואנחנו עכשיו אמורים להרגיש את זה על הגוף שלנו".
"זו תגובה טבעית למצב רגשי קיצוני", אומרת ל' בת 25 שיצאה למסע בגיל 16 מטעם הנוער העובד והלומד. "זה לא נשמע לי משהו שהם היו עושים בארץ במצב הנורמלי שלהם", היא מנסה להסביר את התנהגות הנערים במיידנק, "זו קריאה לעזרה. אני מאוד מופנמת באופי שלי, וביישנית, אז אלו לא התגובות שלי. אבל גם במסע שלנו היו שהגיבו באופן קיצוני – חבורה של בנות שרקדו בטרבלינקה בתגובה כמעט מאנית".
כמו אחרים, גם ל' מציינת כי ההגעה להר האפר במיידנק קשה במיוחד: "את מגיעה למיידנק ויש שם את הר האפר, ופחדתי לנשום את זה. נכנסתי להתקפי חרדה מטורפים, אבל מצד שני כולם היו בנונשלנט, ואני היחידה שלוקחת את החלק הזה קשה. אני לא חושבת שילדים בני 16 צריכים להיחשף לדבר כזה. גם היום זה יכול היה להיות טראומטי בשבילי. כל הזוועות נפלו לי על הראש.
"אני זוכרת שבאושוויץ נורא לחצו עלינו להיכנס לתאי גזים, וזה נראה לי פורנוגרפי. זה הגעיל אותי, ברמה העקרונית. היה המון לחץ להיכנס. אין סינון לגבי מי יוצא או לא יוצא למסע. בבתי ספר עושים מין אודישנים כאלה, אבל איתנו (הנוער העובד והלומד – נ"פ) יצאו אנשים שלדעתי לא היו במצב נפשי שהיה יכול לאפשר להם לצאת. גם אני".
"השואה היא שלנו – כל השאר זה רק רצח עם". מסע בני נוער לפולין | צילום: משרד החינוך
ל' מתארת הכנה שנעשתה למסע לפולין, אולם ההכנה הייתה מוכוונת מטרה – לוודא שהחניכים יקבלו את המסרים הנכונים מבחינת התנועה: "רוב ההכנה עסקה בהיסטוריה הסוציאליסטית של הישוב היהודי בפולין, ובתנועה הציונית הסוציאליסטית שפעלה שם.
"דיברו איתנו על זה שהשואה של היהודים היא השואה היחידה. היה מאמר אחד שהסביר שהייתה גם שואה של ארמנים, למשל, אבל השואה היחידה שהייתה סיסטמתית והיחידה שאפשר לקרוא לה 'שואה' היא זו שלנו: כל השאר זה 'רק' רצח עם. כשדיברו על ההשמדה של להט"בים זה מאד השפיע עלי, והכניס אותי לחרדות. השאיר אותי בפרנויות כשהגעתי לארץ.
"הרבה מהכעס והפחד שלי כלפי סטרייטים וסיסג'נדרים בשנים אחרי זה היה כתגובה לזה. תקופה ארוכה הייתי בהמון שנאה לסטרייטים ופחד מהם שלא היה לי לפני פולין. בכל בוקר כשהתעוררנו שרנו את האינטרנציונל, ואמרו לנו שזה שאנחנו שם זה אקט מהפכני. היינו בני 16 וזה עבד עלינו".
הרגשתי נורא לא שם
ל' מספרת גם על היעדר יחסי של השגחה בפולין, שיחד עם הורמונים סוערים של סוף גיל ההתבגרות מביא להתנהגויות מבזות במהלך המסע למחנות ההשמדה. "יש הוראות של משרד החינוך, אבל בנוער העובד והלומד הכל הרבה יותר רופף", היא אומרת, "בנים ובנות יותר ביחד ואני זוכרת שהיה שם מישהו שהתחיל איתי במסע. היה אפס פיקוח. בקראקוב היה סניף של רשת Hooters האמריקנית, עם מלצריות שהיו חצי חשפניות. אני זוכרת שכל הבנים נורא לחצו שנלך לשם, אז הלכנו וזה היה מגעיל".
מה קרה כשחזרת מהמסע?
ל': "הייתי בדיכאון קשה כמעט שנה אחרי פולין. הייתי מתעוררת בלילה מהתמונות של מיידנק. זה מאד בודד אותי. כולם חזרו מפולין והיו מאד מלוכדים סביב האתוס, ואני הרגשתי נורא לא שם. אני חושבת שלאנשים מאוד רגישים שמגיעים למקום כזה, זה אסון. יש רמה של רגישות שלא מאפשרת להכיל את זה. לא מכינים אותך לעוצמות של זה, ואני לא יודעת אם אפשר להכין לדבר כזה. בנוסף, אחרי פולין יצאתי מהמסגרת של תנועת הנוער. בשבילי זו הייתה נקודת מפנה אנרכיסטית: הבנתי שהמסגרת לא בשבילי".
"אני יכולה לראות בקלות איך מישהו או מישהי נכנסים שם לדברים שהם יותר חמורים מהתקף חרדה רגעי, ואיך יכול להיות שמישהו ייפול לדיכאון אחרי המסע", אומרת ד' בת 33 שיצאה לפולין במשלחת בית ספר במושב מצפון הארץ, "אני לא יודעת אם אפשר לעשות את זה אחרת, או מה קורה היום, אבל בהקשר של החוויה האישית שלי אני יודעת שאני חטפתי התקפי חרדה לפני הכניסה לכמה מהמחנות. אז לא ידעתי מה עובר עלי: לא ידעתי להגיד שזה התקף חרדה".
ד' מספרת כי למרות הכנה שנעשתה בארץ, מפגשים עם ניצולי שואה וגיבוש של הקבוצה, ליוצאים לפולין לא ניתנו כלים להתמודד באמת עם החוויה הקשה שהם עומדים לעבור. "אני לא חושבת שמישהי מהמורות באמת הבינה מה עובר עלי, או כמה זה חריג, חשוב או קריטי, כמה ואיך כדאי להתייחס לזה", היא מספרת, "אני זוכרת שבטרבלינקה, דווקא מקום שיש בו אנדרטה ולא רואים בו שום דבר, הרגשתי שאני לא יכולה ללכת, שאני לא יכולה להיכנס למקום הזה.
"זה היה מציף. הרגשתי שאני נחנקת, שאין לי אוויר, סחרחורות. אחת המורות נשארה איתי ונשמתי ונרגעתי. לא זוכרת בדיוק איך זה עבר, אבל זוכרת שאחר כך הלכנו ביחד והצטרפתי לכולם בטקס. אני לא ידעתי להגיד מה אני עוברת, וגם המורות לא.
"המסר שעבר לקראת המסע היה להתכונן לזה שאנחנו שואלים את עצמנו שאלות תוך כדי המסע, ולעבור מסע אישי. הייתי רוצה להאמין שהיום זה שונה ויש יותר מודעות לכך שיכולות להיות כל מיני תגובות, ושהצוות החינוכי המלווה מוכן יותר לתגובות האלה ולדעת איך להתמודד איתן, איך להכיל אותן – אבל נראה לי ששום דבר לא השתנה".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "משרד החינוך ער לחשיבות הרבה של היציאה למסעות בפולין מתוך בשלות ומסוגלות נפשית. כמו כן אנו ערים לכך שלא כל תלמיד נכון להתנסות המדוברת. לאור זאת מקיים בית הספר תהליך הכנה ארוך ומעמיק הכולל גם שעות הכנה רגשיות המעוברות על ידי איש מקצוע: יועצת בית הספר ו/או פסיכולוג בית הספר מהשירות הפסיכולוגי ייעוצי. בנוסף, ההמלצה של המשרד היא להוציא למסע תלמידי י"ב ולא תלמידי י"א, במידה ומוציאים תלמידים בכיתה י"א זה רק בחלק השני של השנה. תלמיד שבית הספר מזהה קושי בתחום הבגרות הנפשית לא יוצא לפולין".
מתנועת הנוער העובד והלומד נמסר בתגובה: "תנועת הנוער העובד והלומד מוציאה זה כ-30 שנה את המסע הגדול ביותר של משרד החינוך תחת פיקוחו ואישורו, לרבות התכנים ולוחות הזמנים. מדובר במסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה, בו לקחו חלק, עד כה, עשרות אלפי בני נוער, אשר עברו תהליך הכנה מקדים בן 4 חודשים. במסע עצמו מחולקים בני הנוער לקבוצות קטנות וקיים ליווי אישי וקבוצתי צמוד בכל שעות היום והערב. המסע התנועתי מקבל ציונים גבוהים הן ממינהלת פולין במשרד החינוך, והן בשאלונים אנונימיים אותם ממלאים כלל משתתפי המסע, בדגש על היבט הביטחון האישי בו".
[mc4wp_form id="1006521"]