פורסם לראשונה: 12.8.18 עודכן: 20.8.18

אורי אבנרי (1923-2018), עיתונאי זוכה פרס סוקולוב, מו"ל, חבר כנסת ואחד ממעצבי תנועת השמאל בישראל הלך הבוקר (שני) לעולמו בבית החולים איכילוב בתל אביב בעקבות אירוע מוחי שעבר לפני כשלושה שבועות. אבנרי, שאמור היה לציין את יום הולדתו ה-95 בתחילת ספטמבר, מוכר כאחד ממעצבי תנועת השמאל בישראל וכמי שהיה עורכו הראשי של השבועון "העולם הזה", שחשף כמה מפרשות השחיתות הגדולות בארץ.

הוא ציווה לשרוף את גופתו, להעביר את ארכיונו לספריה הלאומית ולתרום את כספו לפעילות למען השלום.

אבנרי כיהן כח"כ בכנסת השישית והשביעית בישראל מטעם "העולם הזה-כוח חדש" ומאוחר יותר, בכנסת התשיעית היה ח"כ מטעמה של מפלגת של"י.

סופר, עיתונאי, מו"ל, ח"כ, אקטיביסט, אופוזיציונר | אורי אבנרי

״היה לו השכל, החזון, האומץ וכל מה שצריך לזהות את הפוטנציאל של החבורה שלו", מספר קובי ניב, אחד מהכותבים הצעירים שאימץ אבנרי וטיפח ב״העולם הזה״, השבועון שערך, "כל מה שהיה לחבורה הזו אז, זה מדור סאטירי בעיתון הסטודנטים ׳פי האתון׳ באוניברסיטה העברית, והוא לקח אותנו, צעירים בתחילת שנות העשרים, אלמונים לגמרי, והעניק לנו במה ארצית, שני עמודים שבהם הוא נתן לנו חופש מוחלט לכתוב כל מה שאנחנו רוצים. והחבורה הזאת בסופו של דבר, לאחר מלחמת יום הכיפורים, ומתוך המדור שלנו ב'העולם הזה' צמחה להיות מי שעשתה את 'ניקוי ראש' החלוצי בטלוויזיה.

"כולנו, ואני בעיקר, כי אני הייתי העורך בפועל של המדור, ראינו אותו בעבודתו כעורך, איך הוא לא מוותר ומקפיד על כל פסיק, ודורש פירוט והסבר לכל משפט ואמירה ומידע, לא רק מאיתנו, מכל מי שעבד תחתיו, והפרפקציוניזם הזה שלו היה לנו, לכולנו, בטח לי, מדריך להמשך החיים המקצועיים – לא לוותר ולהקפיד ולדייק ולעשות את המלאכה שלנו תמיד הכי טוב בעולם".

"אורי אבנרי מצא אותנו ב-1972, חבורת סטודנטים גסי רוח ולא קורקטיים", מספר חנוך מרמרי, לשעבר עורך עיתון הארץ ואחד מאנשי החבורה של ניב, "הוא הציע לנו שני עמודים פותחים בהעולם הזה ואפילו נידב שכר שבועי חלומי לדלי ההכנסה שהיינו. הייתי בשמיים כמי שרכש את העיתון מגיל 14 בשארית מטבעותיו כל יום רביעי. הוא הבטיח לנו שלא יתנערב בשום צורה בעריכת  מדור ועמד בכך עד ימיו האחרונים של המדור ב-1975.

"מכיוון שהמדור הוצא לאור במערכת העולם הזה בתל אביב, הייתי עומד מאחוריו ועוקב אחר האופן בו ערך ועימד את שבועונו. אבנרי היה מורי היחיד מבלי שהתכוון לכך, וכל חיי המקצועיים נבעו מהצורך להוכיח לו שאני קורא ראוי, כותב ראוי ועורך ראוי. את  הגיליון הראשון של שועל שמשון שהיה רכשתי ב-1962 ופעם אחרונה נפגשנו  ב-2017 בספרייה הלאומית, שאליה החליט להעביר את ארכיונו המופלא ובו סיפורה המרגש של מדינת ישראל שכמעט הייתה".

לצד התרומה המכרעת והבלתי ניתנת לערעור של "העולם הזה" ליצירת סדר יום עיתונאי חתרני, העיתון חטא לא פעם ביצירת תרבות סקסיסטית שמחפיצה נשים ותורמת לנחיתותן בחברה. מדורים כמו "רחל המרחלת" ו"נערת השבוע" הציבו נשים בעמדות נחותות בהשוואה לפוליטיקאים שכיכבו בצדו השני של העיתון. בגליון משנת 1964 למשל, השער האחורי מציג את "אורסולה אנדרס, האישה היפה ביותר בעולם" בעירום חלקי בתנוחה מפתה, לצד הכותרת "פצצת המין באילת". גם אם הפורנו הרך הזה נראה היום קצת תמים ולא מאד מזיק, וכמעין תגובת נגד לפוריטניות של ישראל הצעירה, הוא היה חלק מהתרבות שאפשרה את הסקסיזם הבוטה והניצול המיני של אורי זוהר ו"חבורת לול" למשל.

עוד בשנת 1956, בזמן מלחמת סיני, הקים אבנרי יחד עם שותפים את תנועת "הפעולה השמית", שהמטרה שלה הייתה לשלב את מדינת ישראל ב"מרחב השמי" במזרח התיכון, ולאחד את ישראל עם מדינות ערב תחת "הלאום השמי". כחלק מהמצע של התנועה, פרסם אבנרי ב 1957 קריאה ב"עולם הזה" להקים מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. התנועה קראה בין השאר לשוויון זכויות מלא לערבים במדינה וביטול הממשל הצבאי וחוק השבות.

אחד משיתופי הפעולה המרשימים ביותר של "הפעולה השמית" היה יחד עם החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN) במאבק שלהם נגד הכיבוש הצרפתי. בזמן שממשלת ישראל תמכה בצרפת והתנגדה לעצמאות אלג'יריה, הקימו החברים ב"הפעולה השמית" את "הועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית" ב 1960, הבעת תמיכה וסולידריות עם המוחלשים ולא עם המדכאים.

במשך השנים הבאות פעל אבנרי במסגרת "גוש שלום", ששמה לה למטרה את סיום הכיבוש.

בשנת 2002 יצא סרט תיעודי על אבנרי בהפקתו של דורון צברי בשם "הנדון: אורי אבנרי".

בשנת 2004 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות על מפעל חיים.

אבנרי פרסם מדי שבוע טור באתר האישי שלו.

[mc4wp_form id="1006521"]