הימים הם ימי טרום פסח, יש שיקראו להם הימים הנוראים. מרביתנו עוסקים כעת במזעור נזקים לקראת ליל הסדר: סידורי ישיבה בטבלאות אקסל, חשבונות משנה שעברה (מי היה אצל מי ואיך היתה החרוסת שהוא הביא) ובעלי התבונה שבינינו נמצאים כבר עכשיו בדרכם לנופש באיזור חיוג אחר.
אבל יש גם אחרים, כמוני, הורים לילדים בגנים העירוניים, שחוסכים בימי חול המועד ומשריינים ימי חופש לקראת יום השואה ויום הזיכרון. ניסו להרגיע אותי ולומר שהתוכנית של משרד החינוך לילדי טרום-חובה וחובה לענייני יום השואה היא ממש שפויה, שאין בה כדי לייצר טראומות אצל הילדים הרכים בשנים, שהתוכנית מותאמת לעולמם הרגשי והקוגניטיבי.
ניגשתי לבדוק מה אומרים באתר של משרד החינוך. ובכן, זה התחיל בהבטחה גדולה: "ילדי הגנים, כמו כל אזרחי המדינה, נחשפים לצפירה ולאווירה המיוחדת ליום זה. בעידן של אמצעי תקשורת הנגישים לכול הילדים נחשפים לאירועים בדרגות שונות של חשיפה, וקולטים קטעי מידע ללא יכולת קוגניטיבית לתת להם פשר ומשמעות. תפקידם המרכזי של המבוגרים ואנשי החינוך ביום זה הוא לעזור לילדים בארגון המידע שקלטו, במתן פשר לאווירה השוררת ובוויסות הרגשי. תפקיד גן הילדים כמסגרת החינוכית שאליה הילדים משתייכים הוא לשמר להם את תחושת הביטחון והמוגנות מחד גיסא, ולאפשר להם להיחשף באופן מבוקר לתכנים העולים בתקשורת ובקרב הציבור ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מאידך גיסא. חשוב להיות מודעים לכך שגם טווח התפתחותם של גילאי ארבע וחמש רחב, והם שונים זה מזה ביכולתם להיחשף לנושא כה טעון רגשית מבלי להיפגע. ועל כן, חשוב מאוד שהגננת תתייחס להיכרות המוקדמת והמעמיקה שיש לה עם כל אחד מן הילדים ועם אפיוני הקבוצה. באחריות הגננת לנקוט חשיבה זהירה, רגישות מרבית וגמישות בתכנון המהלכים החינוכיים לקראת יום הזיכרון ובמהלכו."
זה נכון. אי אפשר להעלים את יום השואה מילדים סקרנים ונבונים. חשבתי שאפשר לסגור את הנושא במלחמה שהיתה פעם, לפני המון שנים ובארץ רחוקה-רחוקה, ושיום השואה הוא יום זיכרון לזכר כל מי שנהרג אז-אז מזמן-מזמן.
ואכן, ניכר שמשרד החינוך נתן דעתו על ההשלכות הפוטנציאליות של חשיפת נושא השואה לילדים קטנים. הם נותנים דגש על חשיבות הרחקת הנושא במושגי זמן ומקום, הימנעות מתמונות והמחשות ויזואליות קשות, ניטרול פוטנציאל החרדה והשלמות המידע שעושים ילדים בגילאים האלה באמצעות דמיון מפותח.
אלא שאז אמרו במשרד החינוך: "הנחלת נושא השואה, כבר מהגיל הצעיר, יש בה כדי ליצור בילדים תחושת שייכות היסטורית, ערכית ותרבותית לעם ולמדינה".
ושוב התברר שאין כמו חרדה טובה וביעותי לילה כדי לקשור את גורל הילדים עם גורל המדינה ומוטב להתחיל עם זה מוקדם ככל האפשר.
כלומר, מצד אחד, מכיר משרד החינוך בנזק הרגשי שעלול להיגרם לילדים אבל מצד שני – שואה. נו, שואה. חייבים. איך מיישב משרד החינוך את הקונפליקט? בגבורה, וזאת תחת הדגש הבא: "חשוב לנקוט זהירות באמירות ובהסברים ולמנוע תפיסה מוטעית של ילדים את היהודים שנהרגו כ"לא גיבורים"".
לא, לא אהבת אדם באשר הוא אדם. זה כנראה לשמאלנים. גבורה זה עולם תוכן שמתאים לילדים. הם הרי חולים על גיבורי על.
אחרי שגיבשו את המסר המרכזי, אפשר לעבור לטקטיקה. משרד החינוך ממליץ: "חשוב לתאר את גבורת היהודים באותה תקופה בדוגמאות, כגון "גם כשלאנשים היה מעט מאוד אוכל, הם נתנו ממנו לאחרים. הם גם עזרו זה לזה ושמרו על תקווה". חשוב להוסיף ולהדגיש כי בתקופה זו היו גם אנשים שאינם יהודים שעזרו ליהודים".
הנה הגבורה: גם כשאנשים רעבו, הם חלקו אוכל אחד עם השני.
ונכון שאמרנו שכדאי להימנע מהצגת תמונות קשות, אבל הי, מדובר בילדים שלא יודעים עדיין קרוא וכתוב. איך הם יבינו? משרד החינוך מייצר פתרונות: "בהסברת השואה כדאי להתמקד בבחירת תוכן קונקרטי בהיר וקצר מעובד בהתאמה לגיל הילדים ולהתפתחותם. (לדוגמה: חובת ענידת טלאי צהוב לזיהוי היהודים הוא נושא שניתן להבהירו, שילדים יכולים להסיק שהעונדים אותו הופלו לרעה, הם גם יכולים לחוש בחוסר הצדק שבהוראה זו. ניתן גם להציג בפניהם תמונה ממחישה של הטלאי, וזאת כמובן תוך הימנעות מהצגת תמונות הזוועה)".
נגיד, טלאי צהוב על ילד מחייך? במבי עם טלאי?
הלאה. הדרך הכי טובה להסביר לילדים נושאים מורכבים היא יצירת הזדהות באמצעות סיפור על גיבור, מישהו מוחשי שאפשר להתחבר אליו. לשם כך, גיבשו במשרד החינוך ערכה, "ערכת תומי". תומי (תומאס) נולד בפראג בשנת 1941. הוריו, הצייר ברדז'יך פריטה והנזי, נשלחו לטרזין כאשר מלאו לתומי 4 חודשים. לקראת יום הולדתו השלישי של תומי צייר לו אביו אלבום שאותו לא הספיק לתת לו שכן הוא נרצח באושוויץ. זמן קצר לאחר מכן, הנזי, אמו של תומי, נפטרה בגטו ממחלת הטיפוס. חבריהם של בדז'יך והנזי פריטה, לאו האס ואשתו, אימצו את תומי. לרגל יום הולדתו ה-18 נתן לו האס את הציורים שצייר אביו כשהם כרוכים כספר.
משרד החינוך: "את הקשר בין סיפורו של תומי ליום השואה, ניתן להעלות בעזרת המכתב שכתב תומי לילדים שיתבוננו בציורים. יש להדגיש כי תומי ניצל, חי, והקים משפחה. את הדברים כתב כשכבר היה גדול. במידת הצורך, הגננת יכולה לבחור לספר את הדברים במילים שלה: בפראג התגוררה המשפחה שלי – משפחת פריטה. סבא וסבתא, אבא-בדריך, אמא-הנזי ואני. היה לנו בית יפה, ואני חושב שעד שכבשו החיילים הנאצים את פראג היו כולם מאושרים. הרבה יהודים גרו בפראג, אבל החיילים הנאצים שכבשו את העיר לא רצו שהיהודים ימשיכו לגור בה. הם הציקו ליהודים, גנבו מהם את רכושם ואחר כך העבירו אותם לעיר אחרת, מיוחדת. יחד עם כל היהודים עברה גם המשפחה שלי. סביב העיר היו חומות גדולות, ואיש לא יכול היה לצאת או לברוח משם. זה היה גטו טרזין".
אחרי ההקדמה המלבבת הזו, אם הילדים עוד נושמים, הגננת מתבקשת לערוך דיון בליווי הציורים (הנפלאים והאופטימיים באמת) שצייר ברדז'יך לתומי, תוך שהם מתמקדים בערכים כמו נתינה, תקווה וכוחות פנימיים.
את מערך השיעור מתבקשת הגננת לסיים במילותיו של תומי: "כשאני עצוב, אני פותח את הספר שהכין לי אבא בדריך, אני מביט בי – בתומי הקטן שמצויר באלבום ולבי מתחמם. האלבום דומה בעיניי לאלבומי התמונות והסיפורים שהכנתי לילדיי, ולאלבומים שהוריכם מכינים לכם באהבה. עכשיו כשאתם מכירים את הספר שהכין אבא לתומי, אני רוצה לאחל לכם חיים בלי מלחמות […] ושילדים בכלל לא יסבלו. כי בלי צחוקם של ילדים – העולם עצוב מאוד מאוד".
אם רק משרד החינוך בעצמו יקשיב לתומי, אם יתאפק ויאפשר לילדים שלנו לחוות עוד קצת ילדות, אולי באמת יהיה לכולנו טיפה פחות עצוב.