הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
את גדולתו של יוסי חוויתי במה שהיה אחד מרגעי השפל שלו.
היה ערב קר מאד בקיבוץ בית-אלפא בינואר 2003, דומה להלילה. הבחירות לכנסת ה-16 היו בפתח. אני הייתי אחראי על מערכת הבחירות של מרצ בתנועה הקיבוצית ויוסי שריד הגיע לדבר עם חברי הקיבוץ. הוא יצא מהאוטו זעוף: "איך אתה גורר אותי למקום הזה? למיטב ידיעתי גם יקום זה קיבוץ". מושחז כדרכו. נכנסנו למועדון שהיה עמוס בכמה עשרות פעילים.
יוסי דיבר שעתיים ברציפות. צייר תמונה שחורה משחור. אנשים לא רוצים שלום. מכים קצת בתופי המלחמה והם נוהרים. כן, עמרם מצנע בחור טוב, אבל מפלגת העבודה תערוף את ראשו. אתם יודעים למה אנחנו מפלגה קטנה? כי אנחנו מפלגה קטנה. אנשים מפחדים להיות במפלגה קטנה. הם רוצים להיות עם ההצלחה. אין דבר מצליח יותר מההצלחה. בכלל אתם יודעים מה זה לנהל מפלגה? עם אילו שטויות אני צריך להתעסק? ריבים עם הגזבר בסניף כפר-סבא. שלא תדעו. ישראל הולכת להיות מדינת עולם שלישי. אני יודע שזה לא נעים לשמוע, אבל אני יכול להוכיח את זה.
אני התכנסתי בעצמי בפינת המועדון, לא יודע איך לתקן את הנזקים שהוא עושה לי. "יוסי, אבל באנו לפה כדי שתחזק אותנו, כדי שתתן לנו סיבה לעבוד למען המפלגה", דיבר אחד החברים, כאילו אני יושב בגרונו. "מה אתה רוצה? שאני אבוא עד לפה בשביל לשקר לכם. אני אומר לכם את האמת". שריד.
צילום: אלי ביז'אווי
לא היה מחויב ממנו לאמת. למען האמת, הוא לא בדיוק היה מחויב לאמת, הוא פשוט חי אותה. ספק אם הוא חשב בכלל על אופציות אחרות. כמו שהאמת יכולה להיות אכזרית, כך היה גם הוא לפעמים אכזרי. לא מרצון להתאכזר, אלא פשוט כי זו היתה האמת.
בוקר אחד, בעודו שר חינוך, ישבנו בכנסת בירושלים ולשידור בתכנית רדיו עלה נציג של קבוצת מחאה מזרחית שנפגשה עם שריד יום קודם לכן (אם אני זוכר נכון היו אלה נציגי הזמר הים תיכוני). "נפגשנו איתו והוא התנשא עלינו", הלין המרואיין. לאחריו התראיין ח"כ (אז) אמנון רובינשטיין והרגיע: "יוסי לא התנשא עליהם כי הם מזרחיים, הוא מתנשא על כולם". שריד שמע והמהם, "נכון מאד". אבל זה לא היה לגמרי נכון. הוא לא התנשא. הוא פשוט היה לחלוטין לא מוטרד מההשלכות של הבעת דעתו בדיוק כפי שהיא, והצגת האמת העירומה בלי כחל ושרק. בעולם רווי קודים של התחנפות ועידונים, שריד הטיח הכל בפרצוף.
האמת היא שהוא היה ראשון לכאוב את האמת. תמונתו שחרוטה בראשי יותר מכל, מספר שנים לפני שהכרתי אותו, היא כשהוא היה נציג הממשלה למשלחת סיוע ישראלית לרואנדה (ראשונה מסוגה בימי ממשלת רבין, כשזה עוד היה מטעמי "מה עלינו לעשות", ולא מטעמי "מה עלינו להראות"). בידיו היה מונח פעוט מת והשר לאיכות הסביבה בכה עליו בדמעות שאין אמיתיות מהן. בכי על קוצר ידיו כמנהיג פוליטי, על חוסר אחריותנו כבני אדם. ואני כמי שראה בו מופת למנהיג פוליטי הערצתי את האנושיות והאכפתיות.
חשבתי עליו הרבה בתקופת "מחאת הסרדינים" של הורי בתי-הספר, בעיקר ביישובים המבוססים. הייתה מחאה דומה בימיו כשר חינוך, ושאלתי אותו למה הוא לא מקדם את זה. "כל תלמיד פחות בכתה זה 220 מליון שקלים (במונחי 1999, ר"פ). שמונה תלמידים פחות זה כמעט 2 מליארד שקלים. יש לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות בכסף הזה לילדי שדרות וקרית-שמונה". לאחר מכן נכנס למלחמה של ממש נגד בתי-הספר הדמוקרטיים והפרטיים האחרים, החממה המובהקת ביותר של מצביעי מרצ. שריד ידע מה צריך לעשות כשר חינוך, ולא עניין אותה לשנייה אם המשמעות היא לריב עם הורים מצביעי מרצ, ולפגוע בהם למען הורים שלרגע לא האמין שיצביעו לה אי פעם.
שריד היה נדיר בחכמתו. נדיר בעברית שלו. נדיר בלשונו המושחזת, שידעה לחבוט בך וידעה לגרום לך להסמיק. אבל מה שיחסר לארץ הזו יותר מכל היא מחויבותו לאמת. הארץ הזו ואנשיה נתונים בעשור האחרון להפצצות מסרים מטעם הנהגות פוליטיות שממציאות "אמת" שתשרת אותם. יוסי שריד לא שירת אף אחד, חוץ מאת האמת עצמה.
רועי פלד עבד בסיעת מרצ בכנסת בשנים 1997-2001 והיה חבר הנהלת מרצ
צילום: דור מלכה ל"כביש ארבעים", עבור ראיון שפורסם בינואר 2013
