כשמספיק אנשים יידעו מה באמת קורה כאן, השקר יתמוטט

ממשיכים. בלי למצמץ

אתמול צלצל הטלפון ממספר לא מוכר. "אני אוהב את ראש הממשלה, הצבעתי לבית היהודי, ואני לא מסכים למתווה הגז", פתח א' והוסיף בקול נסער: "אם חברות הגז לא מפתחות את המאגרים, למה לא לוקחים להן אותם?"

אני חושבת על א' כשאני נזכרת בהופעה של ראש הממשלה בוועדת הכלכלה בכנסת. ראש הממשלה בא לתת תשובות על מתווה מונופול הגז, שאמורות היו לשכנע את הציבור לתמוך במתווה. את א', שאוהב את ראש הממשלה, זה לא שכנע.

רבות נכתב ונאמר על דבריו של נתניהו בוועדה. על ההתחמקות מתשובות לאורך כל הדיון, על הסתירות הלוגיות בדבריו, על השימוש הריק מתוכן במלים שלנו ("ביטחון אנרגטי" מישהו?), על התסריטים הבדיוניים לייצא גז למדינות שסביר שבכלל לא ניתן לייצא אליהן, ובעיקר על פליטת הפה שלו שהסגירה שסעיף 52 לא נולד מצורך ביטחוני אלא מצורך מעקפי:

הממונה לא מוכן לחתום על ההסכם - צריך למצוא פתרון חוקי לעקוף את זה - או! יש סעיף 52! - רגע, נביא איזה סיפור כאילו-ביטחוני – ויאללה, לאישור המתווה.

אבל כשחבר למאבק שאל אותי בסוף אותו יום איך אני מרגישה אחרי שישבתי בוועדת הכלכלה מול ראש הממשלה ושמעתי את כל דבריו, מצאתי את עצמי אומרת משפט אחד (עם מחנק בגרון): "היהירות, הזחיחות והזלזול - זה דוקר".

אני לא יודעת אם מה שחנק את גרוני היה הזלזול כלפי המינהל התקין כשאמר, "אני אתן לכם ניירות, אתם הרי כל כך אוהבים ניירות", כאילו מדובר בפתקים מצוירים עם לבבות ולא במסמכי מדינה רשמיים שהציבור וחברי הכנסת דורשים לראות. אני לא יודעת אם זו היתה היהירות שבהתחמקות מתשובות, כי מי אמר שחייבים לתת לציבור תשובות.

ואולי מה שחנק את גרוני היתה הזחיחות כלפינו, אזרחי המדינה הזו, כאילו ידע ראש הממשלה באיזו קלות אפשר לסובב ציבור במריחה שלמה של ממבו ג'מבו ביטחוני-כלכלי שנשען על… שום דבר ממשי. אולי מה שהכי דקר אותי ביושבי שם מולו, היה הביטחון של ראש הממשלה, שהוא יצליח בזכות רהיטות ויכולת הופעה, לעבוד על כולם.

זה שאת מתנגדי המתווה (המכירים את הנושא על בוריו) ראש הממשלה לא שכנע - זה טריוויאלי. אבל זה שראש הממשלה לא שכנע את א' - שאוהב אותו - זה כבר סיפור חדש.

וזה מעיד על סדק. וברור לי שסדק זה של אמון בין ראש הממשלה לאנשי מחנהו רק ילך ויתרחב. אלא אם ראש הממשלה יעשה תפנית של 180 מעלות בהתנהלותו בגז (כפי שאני מאחלת לו ולכולנו), חוסר האמון הזה ילך ויגדל.

ובעניין הזה, אני ממליצה לאיש לא להיות שאנן.

***

אף אחד לא דמיין שסיפור הגז יגיע לכותרות הראשיות, אף אחד לא דמיין שעשרות אלפי אנשים יצאו מהבית בגשם ובקור להביע התנגדות למתווה, אף אחד לא דמיין שהסיפור יימתח ויתעכב חמישה חודשים (והספירה נמשכת), אף אחד לא העלה בדעתו שכל כך הרבה אנשים יתעניינו במאבק כלכלי מלא בגרפים, נתונים ומספרים. אף אחד לא שיער שיש כאן ציבור רחב שירצה לקום ולפעול.

אני זוכרת במיוחד את השאננות הזחוחה של חברות הגז ברגע אחד של עוד פיתול בעלילה. באחד מכנסי האנרגיה נתקלתי באנשי "דלק". הם חייכו בשביעות רצון מופגנת, הרי רק ערב קודם הם ישבו עם שטייניץ, שהבטיח להם שתוך 10 ימים המתווה יאושר. "תוך 10 ימים זה מאחורינו", אמרו לי בחיוך מדושן, זה היה לפני שלושה חודשים. והמתווה… לא אושר.

ואם כבר שאננות, אז כשכחלון החליט לעשות פליק-פלאק בסיפור הגז ולהפר הבטחת בחירות, גם הוא היה שאנן. הוא חשב שזה יעבור חלק. בשקט. הוא חשב שידברו על זה כמה ימים וזהו. הוא חשב שסיפור הגז לא ידבק בו. אנחנו העברנו לו ולאנשיו מסרים ברורים: בוא תהיה הגיבור שמציל את היום. תקבל קרדיט מהציבור שלא היה כאן. תירשם בספרי ההיסטוריה. אם תברח, הציבור יברח ממך גם.

כחלון לא האמין לנו.

לפני כמה ימים פורסם סקר ב- 103FM ולפיו לו היו נערכות בחירות היום, מפלגתו של כחלון היתה מקבלת חמישה מנדטים בלבד. התרסקות מעשרה מנדטים, על ספו של אחוז החסימה.

לא הייתי ממליצה לאיש להיות שאנן בסיפור הגז.

***

גם הניסיון לצבוע את מאבק הגז בצבעים של ימין ושמאל לא ממש צלח. הנה נתון מדהים מסקר שערך השבוע "כלכליסט": שליש מהנשאלים המגדירים עצמם "ימין מדיני" - מתנגדים למתווה. שליש! לא רק זאת. הפער בין המתנגדים לתומכים בימין קטן מאוד: 33.6 אחוזים מתנגדים למתווה, 40.7 אחוזים תומכים.

ויש עוד נתונים: על פי סקר "כלכליסט" כ-44 אחוזים מהציבור מתנגדים למתווה. כ-30 אחוזים תומכים. השאר לא יודעים. בסקר אחר שפורסם השבוע בערוץ 2 התברר כי רוב הציבור (59 אחוזים) חושב שהגז מיטיב עם חברות הגז. רק 8 אחוזים אמרו שהגז יטיב עם הציבור (השאר לא יודעים או חושבים שזה יטיב במידה שווה).

וכמה מתנגדים למתווה בסקר ערוץ 2? 43 אחוזים. כמה תומכים? 25 אחוזים בלבד.

גם בסקר בערוץ 10, שנערך ביום חמישי, יש רוב ברור למתנגדים למתווה: 47 אחוזים חושבים שהמתווה משרת את הטייקונים ושהוא מתווה "לא טוב". רק 6 אחוזים חושבים שהמתווה "טוב מאוד", 26 אחוזים חושבים שזה "הרע במיעוטו". כלומר, בקרב על דעת הקהל, הניצחון הוא למתנגדי המתווה: יש רוב ברור בציבור שמתנגד למתווה.

ההתעוררות האזרחית שהחלה כאן ב-2011 וממשיכה מאז גם במאבק הגז - לא הולכת להיעלם לשום מקום. אנחנו - המתעוררים להבין מה באמת קורה כאן - מתרבים. וזה עיקר כוחו של הציבור: ידע. כי כשמספיק אנשים יידעו מה באמת קורה כאן, השקר והשיטה יתמוטטו. והאזרחים יקבלו בחזרה לידיהם את המדינה שנכבשה בידי מועדון ההון-שלטון.

ולשם אנחנו צועדים. מאבק הגז הוא לא רק מאבק על הגז, הוא כנגד שיטה שלמה שמעבירה את המדינה כולה לידי קומץ בעלי הון, בסיוע חבריהם מהשלטון והעיתון. ועד שלא נעקור מהשורש את השיטה הזו, לא נוכל לעצור.

אין סיכוי לכניעה.

***

בואו תשמעו סיפור מופלא.

בהתחלה הם אמרו, צריך את מתווה הגז כי מצרים זקוקה לגז ויצוא גז למצרים יקדם את היחסים אתה, אז הנה שיקול ביטחוני. נגיד. ואז התגלה מאגר "זוהר" הענק והתברר שלמצרים יש מספיק גז שיספק את צרכיה. אבל הם עדיין התעקשו, מצרים בתמונה! הם כתבו ניירות יפים (ושטחיים ולא מקצועיים לדברי מומחים) על סיפור מצרים. ראש המל"ל חתם עליהם (היום ראש המוסד). שקלנו להתרגש.

ואז מצרים הודיעה שהיא לא רוצה בכלל לייבא גז מישראל בגלל פסק הבוררות מול חברת חשמל, שלפיו מצרים צריכה לשלם לחברת חשמל 1.7 מיליארד דולר. אז מצרים כבר לא במשחק, המתווה מבוסס על יצוא למצרים שבכלל לא צריכה את הגז, אבל הממשלה מדפדפת כאילו כלום לא קרה.

אז הם התחילו לדבר על ירדן. אף אחד לא בלבל אותם עם העובדות שבשביל יצוא לירדן לא צריך את המתווה. העיקר שיש יעד יצוא. ירדן! אבל בירדן הציבור לא רוצה את הגז הישראלי. ויש מחלוקת ציבורית אדירה שם בעניין הזה.

אז אין ירדן.

מה נשאר?

יוון. קפריסין. טורקיה.

האם אמרו לכם שלהניח צינורות תת ימיים במים עמוקים למרחקים גדולים זה מבצע לוגיסטי מורכב ומסובך שלא ברורה ההיתכנות שלו? מה פתאום. יוון! קפריסין!

האם שמעתם שהדובר של ארדואן אמר היום שאין שום עסקת יצוא עם טורקיה אם לא יוסר המצור מעזה? מה פתאום. טורקיה!

ציפור!

השלב הבא כשייגמרו המדינות: מאדים.

אם לא ידעתם, יש שיקול ביטחוני מובהק בשיפור היחסים עם מאדים.

בטח המל"ל כבר כתב על זה דוח.

***

מה הלאה.

מחר מתכנסת ועדת הכלכלה לישיבה סגורה אחרונה, שבה תגבש את המלצתה ותעביר אותה לראש הממשלה. לא ברור מה תהיה ההמלצה, אף שברור לי מה ההמלצה הראויה היחידה שצריכה לצאת מוועדה זו: המתווה לפח. אין לו הצדקה ביטחונית, אין סעיף 52, אין מתווה.

פשוט.

למדינה יש כמובן מגוון כלים לפעול מול חברות הגז ללא מתווה, והיא מוזמנת להתחיל לעשות בהם שימוש. קוראים להם חוק הנפט, חוק פיקוח מחירים והחלטת ממשלה מ-2013 שעליה חתום רוה"מ עצמו שמונעת יצוא ממאגר "תמר" בטרם פותח מאגר "לוויתן".

המדינה יכולה כמובן לדאוג לחיבור מפעלים, להעברת תחבורה כבדה לגז, לצינור נוסף מ"תמר", ולדאוג לכך שמאגר "תמר" יורחב לצורכי יתירות (השקעה 1.5 מיליארד דולר, 1.5 שנים פיתוח - פשוט מ"לוויתן", מהיר מ"לוויתן").

ובזמן הזה, ובאין בהילות כי יש גז ויש יתירות, ניתן להסדיר את משק הגז כולו באמצעות ועדה שקופה מקצועית ומסודרת ושיתוף ציבור.

אז יש אלטרנטיבות מעולות למתווה הרע, אבל מה שעתיד לקרות בשבוע הבא הוא שראש הממשלה יקבל לידיו את המלצת ועדת הכלכלה (ולא משנה מה היא תהיה), ואז יעשה מה שבא לו. כלומר, יחתום על המתווה.

החלו להתרבות ההימורים מתי יחתום נתניהו על המתווה. האם מיד? האם ייקח כמה ימים כדי להראות לבג"צ שהוא "חשב על הדברים לעומק"? ואולי בכלל נשמע יומיים אחר כך על מתווה חדש, משופר דה לוקס, עם צינור נוסף ל"תמר" ואולי עוד איזה קשקוש - כי ראש הממשלה קשוב לרחשי הציבור.

כך או אחרת - זה לא משנה. כי כל עוד המתווה הזה על שלל סעיפיו המסוכנים לא ייעלם, אנחנו לא יכולים לעצור.

אנשים שואלים אותי, אז מה יקרה אם הוא יחתום?

עוד לפני שנגע ב"מה עושים", אספר לכם על השלב הבא בסיפור, אם ייחתם המתווה. מיד לאחר חתימה יוגשו עתירות לבג"צ. הסיפור בבג"צ עשוי להימשך זמן מה, אולי כמה חודשים. ואם אתם חושבים שזה יהיה הזמן לשבת בשקט בבית ולראות איך בג"צ יקום להצילנו - אתם טועים.

בבג"צ הקודם שהוגש בנושא יצוא הגז לפני שנתיים, בג"צ מיהר להחליט שאינו מתערב בהחלטת הממשלה. אין שום ביטחון שהפעם יפעל אחרת.

אלא אם נמשיך להבהיר לכל הרשויות: המבצעת, המחוקקת והשופטת - שיש כאן רצון ציבורי אדיר שאי אפשר להתעלם ממנו. השופטים הרי חיים בינינו, הם קוראים עיתון, הם רואים טלוויזיה, אולי הם אפילו מסתובבים בשקט ברשת. הם צריכים לדעת שיש כאן ציבור נחוש שלא רק שהתעורר להבין את הגזל - הוא לא מוכן לשתוק. ולא מוכן לוותר. ולא מוכן להיכנע בפני בעלי ההון שרוכבים על גבו. מספיק זה מספיק.

אז זה התסריט במקרה של חתימה: ממשיכים. בלי למצמץ. כי אם יש דבר אחד שאיש לא יכול לעצור, זה זה: כוח אזרחי רחב ונחוש שלא מוותר. פשוט לא מוותר.מגיע לנו לנסות את זה פעם. מגיע לנו לנצח.

***

נ.ב. בקטנה: 

מול קשרי הון-שלטון עזים, מול צבאות של לוביסטים, מול חיבור ישיר לעיתונאים ולתקשורת, מול הכסף הגדול שקנה פרסום ממומן וקמפיינים ברדיו ובטלוויזיה שעלו מיליונים -

מול כל אלה, ציבור נחוש ועיקש הצליח בחודשים האחרונים:

1. לעכב את אישור המתווה בחמישה חודשים (והספירה נמשכת).
2. להביא לחשיפת המתווה לציבור (המתווה עמד לעלות להצבעה בכנסת מבלי שהח"כים והציבור ראו אותו).
3. להפיץ מידע שאיש לא עסק בו, באמצעות הרשתות החברתיות, חוגי בית, פעולות ברחוב, תקשורת והפגנות ענק.
4. לגרום לתקשורת המרכזית להתחיל לעסוק בנושא (אם זה היה תלוי בהם, הם היו מדלגים על הגז הזה).
5. לנצח בקרב על התודעה הציבורית: בסקרים שנערכו השבוע, יש רוב ברור בציבור שמתנגד למתווה.
6. לשבור מסגרות של ימין ושמאל.
7. ואולי יותר מהכל: עשרות אלפי אנשים זינקו מהספה ויצאו לרחוב.

אם את כל זה הצלחנו לעשות בינתיים מול הכסף הגדול. תארו לכם מה יקרה אם נמשיך.

תגובות

|
cool good eh love2 cute confused notgood numb disgusting fail

Send this to a friend