"אבל יש בחירות", אמרה לי שחף בתי הבכורה, "אז ישראל מדינה דמוקרטית". "בכל המדינות בעולם (כמעט) יש בחירות", עניתי, "ורובן לא דמוקרטיות". בעצם, לא הייתי סגור על זה לגמרי, אז יצאתי לחפש את הנתונים.

פעם הגלובוס התחלק ל"מזרח" דיקטטורי ו"מערב" ליברלי. היום יש המון סוגי משטרים, החל מדיקטטורה מטורפת באריתריאה ועד לדמוקרטיה ישירה בשווייץ, ורצף מגוון בין לבין. בחירות החלו להתקיים לפני יותר ממאתיים שנה בארצות הברית ובאירופה, התפשטו לכל העולם, וכיום הן מתקיימות כמעט בכל המדינות. אבל עד כמה הבחירות מעידות על כך שאותן מדינות הן אכן דמוקרטיות?

הדמוקרטיה בישראל במצב טוב יותר מרוב מדינות העולם. הכנסת. צילום: קובי גדעון, לע"מ

מדינות בלי בחירות:

---

מתוך 193 מדינות רק 8 לא מקיימות בחירות כלל. אגב, 4 מתוכן הן בין העשירות בעולם – ערב הסעודית, קטאר, איחוד האמירויות וברוניי.

מדינות עם כאילו-בחירות:

54 מדינות מקיימות כאילו-בחירות. נחלק אותן לשלושה סוגים:

מפלגה אחת – ב-33 מדינות יש מפלגה אחת בשלטון שזוכה בכ-96 אחוזים מהקולות, מול 4 אחוזים שמטילים פתק לבן לקלפי. אלו בעיקר מדינות אפריקניות, נוסף על סין, בלארוס ומדינות קומוניסטיות כמו וייטנאם וקובה. בחלק מהמדינות כמו טורקיה, חוף השנהב וטג'יקיסטאן אמנם מתקיימות בחירות רב-מפלגתיות, אולם מפלגת השלטון מדכאת באלימות כל התנגדות מצד האופוזיציה, מחלישה את העיתונות ואת גופי הביקורת, ולרוב גם שולטת במוקדי הכוח כמו הצבא, בתי המשפט וכו'.

ממלכות – 13 מדינות מקיימות בחירות רב-מפלגתיות, אך מעל הפרלמנט שולט מלך כמו בקמבודיה, בחריין ושכנתנו ירדן, או שמעל הפרלמנט פועלת מועצה דתית כמו באיראן, או שלטון צבאי כמו במיאנמר. הפרלמנט מנהל את המדינה בצורה מוגבלת והשלטון עובר בירושה או נתפס בכוח.

כאוס – 8 מדינות מקיימות בחירות אך נמצאות במצב כאוטי של הפיכות צבאיות ומלחמות אזרחים. ביניהם ניתן לציין את לוב ותימן שמאז האביב הערבי אין בהן משטר מתפקד ויציב, ודרום סודן שנמצאת במלחמת אזרחים מאז שקיבלה את עצמאותה בראשית העשור.

מדינות דמוקרטיות, בערך:

נשארנו עם 131 מדינות שמקיימות בחירות ממש. האם כולן דמוקרטיות? ממש לא. כי לא בכולן יש שקיפות, הפרדת רשויות, תקשורת חופשית, שוויון הזדמנויות, חופש ביטוי, דת, עיסוק ועוד.

קחו למשל את ונצואלה והונדורס, מדינות עם בחירות רב-מפלגתיות, חוקה והפרדת רשויות. השלטונות דיכאו שם הפגנות ביד קשה ועם עשרות הרוגים וזכויות האזרח שם נרמסות. רק מדינה אחת מקיימת דמוקרטיה מתקדמת באמריקה הלטינית – אורוגוואי. בשאר המדינות מתקיימות בחירות חופשיות אבל התקשורת אינה חופשית, לנשיאים יש סמכויות רחבות ובחלק מהמדינות היו הפיכות צבאיות רבות. זה קורה גם במזרח הרחוק, כמו בפיליפינים שמקיימת משטר הדוק והיברידי (חצי-דמוקרטי) למרות שהשלטון נבחר בבחירות דמוקרטיות.

בשנים האחרונות יש נסיגה של הדמוקרטיה ברמה העולמית. התהליך הזה קורה בכל ארבע המעצמות הגדולות – סין, רוסיה, הודו וארצות הברית. סין ורוסיה עברו לכלכלה חופשית בשנות ה-90, אבל תהליכי הדמוקרטיזציה פסקו ואפילו נסוגו אחורה (כך פוטין מקבל יותר מ-70% תמיכה בעוד שהמועמדים נגדו מוצאים עצמם בתאי מעצר). סין נפתחה למערב, אך זכויות אזרח הן עדיין בגדר מדע בדיוני במדינה זו, והנשיא שי ג'ינפינג נבחר לכל חייו. בארצות הברית הנשיא טראמפ מייצר דה-לגיטמציה של התקשורת ושל כל מי שמבקר אותו, ואף מערער על התיקון ה-14 בחוקה המדבר על שוויון בין אזרחי המדינה. גם מודי, ראש ממשלת הודו, הוא מנהיג כוחני המוכן לערער את יסודות הדמוקרטיה הגדולה בעולם.

ארבע המעצמות מייצרות גלי הדף שמגיעים לכל פינה בעולם וכך גם לאירופה. בפולין, צ'כיה, אוסטריה והונגריה נבחרו משטרים לאומניים, ומשם קצרה הדרך גם לצעדים לקיצוץ הדמוקרטיה, כפי שכבר נעשה באופן מובהק בהונגריה ובאופן חלקי בפולין.

התהליך העולמי הזה נובע מהמשברים של המאה ה-21 – התגברות ההגירה מארצות העולם השלישי, חשש מטרור ומשברים כלכליים. כך ציבור רחב שחושש מזעזועים ופוחד לאבד את הנכסים שלו, מעדיף מנהיג חזק (או לפחות אשליה של מנהיג חזק) על פני ערכים דמוקרטיים.

ואיפה ישראל? המצב לא מזהיר, אבל בטח לא פשיזם

ישראל היא חלק מהגל העולמי של נסיגת הדמוקרטיה. בנוסף לגורמים שנמנו להלן, בישראל יש גם פקטור שקיים מאז קום המדינה – הזהות היהודית וההגנה על המדינה. שניהם קודמים ולפעמים גם נוגדים פרקטיקות של שלטון דמוקרטי. לפי סקר בן כמה שנים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מעל 40% מהישראלים טוענים שכללי הדמוקרטיה לא מתאימים לניהול המדינה.

במדד The Economist הבוחן מגוון משתני דמוקרטיה אנחנו במקום ה-30 מתוך 167 מדינות, עם ציון 7.79 מתוך 10 (נורווגיה – 9.87; צפון-קוריאה – 1.08). ישראל נמצאת ברמה השנייה מתוך ארבע רמות – דמוקרטיה פגומה. לא מזהיר, אבל בטח לא פשיזם.

בהשוואה לאזור שלנו (הנחשב הכי פחות דמוקרטי בעולם) אנחנו וילה בג'ונגל – הכי קרובות הן טוניסיה (במקום ה-69) שהפכה לדמוקרטיה מאז האביב הערבי, מרוקו (במקום ה-102) המקיימת בחירות תחת משפחת מלוכה, ולבנון (במקום ה-104) המקיימת בחירות הוגנות אך סובלת מכאוס פוליטי, חולשה שלטונית והפרדה עדתית מובנית.

יש מדדים נוספים כמו Freedom House שם אנחנו במקום ה- 40, וב-Heritage  אנחנו במקום ה-31. תמונת עומק על ישראל מציגה אותנו כמדינה חופשית אך עם דמוקרטיה חלקית או שברירית. החוקרים מציינים נסיגה בשנים האחרונות בשל חוקים אנטי-דמוקרטיים שעברו בכנסת, רדיפה אחרי ארגונים אזרחיים, שחיתות מתגברת, הידרדרות ביחס למיעוטים ועוד. במדד חופש העיתונות מצבנו פחות טוב, אנחנו במקום ה-87 בעולם, בעיקר לאור נושאים ביטחוניים.

• כרסום יסודות הדמוקרטיה 2017: "מדיניות מתוכננת לשינוי שיטת הממשל"
• כרסום יסודות הדמוקרטיה 2016: "הדמוקרטיה חטפה מכת מחץ"

מאיים הרבה, עושה מעט. נתניהו בכנסת. צילום: לע"מ

אז איך זה שאנחנו במקום לא רע?

הרבה מההצהרות של הממשלה לא מיושמות. כבר חמש שנים מדברים בכנסת על חוק הלאום ועל פסקת ההתגברות, למשל, אבל אלה לא יצאו לפועל בגלל אי-הסכמה קואליציונית. חוקים אחרים נפלו או עברו בצורה מרוככת בגלל מאבקים ציבוריים או בגלל שבית המשפט עצר אותם.

סדרת הטורים "כרסום יסודות הדמוקרטיה" שכתבתי בשנים 2013-2017 הייתה מדכאת אבל גם מעוררת. המטרה הייתה להציג את התמונה הגדולה של המהפכה שמתרחשת מתחת לאף שלנו – איך טיפה אחרי טיפה אנחנו בדרך לאיבוד הדמוקרטיה השברירית שלנו. הטור הנוכחי מעודד קצת יותר אבל אפשר להידרדר כפי שקרה בטורקיה, רוסיה, ונצואלה ומדינות נוספות. בכל המדינות האלו זה התחיל בדרך דומה של טפטופי חוקים, הסתה והצהרות.

השורה התחתונה היא שדמוקרטיה זה לא רק בחירות, זה לא "הרוב קובע" ואין דבר כזה – "הפסדתם בבחירות, עכשיו תשתקו". חייבים להישאר עם עיניים פקוחות ולהילחם נגד הגבלת התקשורת והתרבות, נגד השחיתות, נגד הפחתת כוחם של הכנסת ובית המשפט, בעד חופש הדת, בעד חופש הביטוי, בעד הפרדת רשויות ובעד שוויון הזדמנויות.

[mc4wp_form id="1006521"]