הרמדאן האחרון של אום אל חיראן

בעוד כמה שבועות הכפר אום אל חיראן יפסיק להתקיים. ברשות להתיישבות הבדואים טוענים שהכל מוכן לקראת מעבר התושבים לחורה. בשטח המצב שונה לגמרי

צילום: עינת פישביין

 

"אין עוז ואין כוח אלא באללה". כיכר הכניסה לחורה עם תמונתו של יעקוב אבו אלקיעאן צילום: עינת פישביין

"השנה יהיה לכם רמדאן יותר שמח מבעבר", מבטיח בסרטון שהופץ לתושבי הכפרים הלא מוכרים יאיר מעיין, מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב. הוא מברך אותם ב"רמדאן כרים" ומפרט את רשימת ההטבות שיקבלו התושבים שעוברים ליישובי קבע, כולל סכומי כסף גבוהים מאלה שבהם דובר עד כה (250 אלף שקלים למשפחה), ולראשונה אפילו מתייחס לא רק אל הבנים הרווקים כאל זכאים לנחלה, אלא גם אל הבנות.

"התנאים החדשים לא קשורים לאום אל חיראן", חותך מעיין בשיחת טלפון, "זה רק למי שעוד לא הסדירו ולא חתמו הסכם, ובאום אל חיראן כולם חתמו. לא יודע מי אמר לך שלא כולם, הגיע הזמן שלא תאמיני לכל מה שאומרים לך. חתמו 80-85 משפחות (באום אל חיראן טוענים שיש בכפר 110-120 משפחות – ע"פ), 145 חלקות הקצאנו להם. המגרשים הנוספים זה לילדים, חלק גדול מעל גיל 18 ועדיין לא נשואים, חלק צעירים יותר".

זה מספיק לכל הילדים?

"מה שיש לי זה מה שיש לי. שכונה 12 מיועדת לתושבי אום אל חיראן וילדיהם כשיגיעו לגיל המתאים. יותר מזה אין".

"ניהלו איתנו מו"מ תחת אש", אומר עטווא אבו אלקיעאן, ראש הכפר אום אל חיראן, שהפך לסמל פינוי הכפרים הלא מוכרים, בעיקר מאז תאונת מותו של יעקוב אבו אלקיעאן במהלך נסיון פינוי. הוא משוכנע שאסון מותו של גיסו יעקוב הוא שיביא על אום אלחיראן את סופה. "מאז היום שיעקוב מת ועד לפני חודש בערך לא ראיתי את כאן אנשי הרשות לפיתוח, רק המשטרה לוחצת עלינו לחתום על ההסכמים. המשטרה מנהלת משא ומתן על קרקעות עם אזרחים, איך אפשר להבין את זה?"

שכונה 12 בעיירה חורה אמורה לאכלס כ-100 משפחות שיפונו בשלושת החודשים הקרובים מאום אל חיראן. כבישי אספלט חוצים את האדמה הריקה, קוביות בטון גדולות וממוספרות מסמנות את החלקות, אולם מעבר לכך השטח לא נראה מוכן לקראת המעבר הגדול. ערימות חול, סלעים ענקיים וגבעות מכסים את אדמות השכונה העתידית, שעדיין לא יושרו כדי שניתן יהיה להניח עליהן מבנים זמניים, ובטח לא להקים בתי קבע. רק טרקטור אחד נראה בשטח, והוא שייך לאחר התושבים שהשקיע עשרות אלפי שקלים מכספו כדי לא להיתקע באום אל חיראן ביום הפינוי.

בכניסה לחורה כיכר רחבה, במרכזה פסל גדול מימדים של סהר מוזהב, בליבו כוכב ועליו תמונתו של המורה יעקוב אבו אלקיעאן, שנורה על ידי שוטרים בעת ניסיון פינוי הכפר אום אל חיראן לפני שנה וארבעה חודשים. "אין עוז ואין כוח אלא באללה", כתוב על הסהר. הכל בידי שמיים.

"אנחנו נצא מפה על כלום, אבל לא ימותו עוד", מבטיח בשקט נור אבו אלקיעאן, בנו השלישי של יעקוב, יושב על חורבות ביתו שנהרס בבוקר בו נהרג אביו. גם הוא, כמו דודו, מאמין שמות אביו הוא חלק מתכנית הפינוי, אבל הוא לא מוכן לשלם מחיר נוסף. "אם היינו יודעים מה יקרה היינו יוצאים מכאן הרבה לפני. לא צריך אדמה ולא כלום, לא נישאר כאן, רק שלא ימותו עוד".

הלחץ הגדול

אלה ימיו האחרונים של הכפר בן 60 השנה. ב-2015, אחרי שנים של מאבקים משפטיים, דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור ובכך התיר סופית את פינויו, את הרס הבתים וכן את הקמת היישוב היהודי חירן על אדמות הכפר. אחרי נסיונות פינוי חוזרים ונשנים, ששיאם בבוקר הדמים בינואר 2017, הבהירו הרשות להתיישבות הבדואים בנגב והמשטרה לתושבים בכל דרך אפשרית שאיש לא יישאר בשטח אחרי ה-29 באוגוסט השנה.

לחץ גדול הופעל עליהם בחודשים האחרונים לחתום על הסכמים לפינוי עד סוף אפריל, לפני שבועיים. רק כשנכנעו ללחץ המשטרה ולאזהרות על פינוי בכוח והסכימו לחתום, הגיעו נציגי הרשות עם הניירות. כ-145 חלקות הוקצו להם בחורה הסמוכה, דקות נסיעה מהכפר. רוב התושבים חתמו - לטענת הרשות כולם עד אחרון - וחלקם כבר מצטערים על כך. מלבד שטחי אדמה הם אמורים לקבל פיצוי לפי ערך הבית כפי שיחושב על ידי הרשות, ומענק של 50,000 שקלים למשפחה למעבר הזמני.

צילום: עינת פישביין

קודם כל שיתנצלו בפנינו. נור אבו אלקיעאן, אחיו הקטן ואמו. צילום: עינת פישביין

בינתיים נהרס הכפר חלקים חלקים: עוד לפני מותו של יעקוב היו משפחות שאולצו להרוס את בתיהן; בבוקר מותו, ארבע שעות לאחר שנהרג, עלו הטרקטורים על בית משפחתו והשאירו ממנו רק מסגרת אבנים; עטווא עצמו הסכים לאחרונה להרוס שמונה בתים השייכים למשפחתו, כדי שיפסיקו להוציא להם צווי הריסה ולעצור את אימת הפינוי בכוח.



"הסיפור של יעקב השפיע עליהם ועלינו", אומר עטווא, "עצם העובדה שעד עכשיו לא התפנינו, זה כי אין פתרון בהסכמה טובה. אם כל מה שקרה לא היה קורה – אולי כן היינו מתקרבים וגומרים את הסיפור הזה. זה פשוט חשף את הפרצוף האמיתי של המדיניות, שהיא סתם רמאות ונכולות ורק רוצים לגרש את הבדואים, את הערבים. זה סיפור נוראי אום אל חיראן, שאחרי כל האסון הזה במקום לפצות אותנו טוב יותר, חזרו על אותו תרגיל – שוב לבוא ולהרוס בכוח ולהחתים בכוח.

"מאז שקרה המקרה עם יעקוב המנוח רק המשטרה באה אלינו. כבר יצא שעצרו את הבנים שלי, עיכבו אותם לשעות בגלל רישיון נהיגה לא בתוקף, למרות שהיה בתוקף, ואז אומרים להם 'למה אתם לא רוצים לעבור משם?'.

"קצינים בכירים מהמחוז היו כאן אחרי האירוע, אומרים לי 'חייבים שתגמור את העניין', ואם לא? איומים, אין לכם זמן בכלל, צווי הריסה, ארבע יחידות מחכות לפינוי, זה המדינה החליטה, ואני חוזר ואומר – אני לא מדבר אתכם, אתם משטרה, אתם לא המינהל, אני לא מנהל ככה משא ומתן ולא מדבר עם המשטרה על קרקעות!".

מעיין, מתי מאז ינואר 2017 ישבת עם תושבי הכפר?

"לא ישבנו איתם. לא, לא. פעמיים הם הפרו הסכמים איתנו, אז לא ישבנו איתם. פעם ראשונה זה היה בלילה שלפני הפינוי עם שני ההרוגים, והפעם השנייה באפריל 2017, הם חתמו על הסכם נוסף, הסכם שהם יתפנו מרצון, ולא קיימו אותו. הודענו על ביטול ההסכם ולגורמי האכיפה שיפעלו בהתאם להחלטות העליון ואנחנו לא מנהלים איתם משא ומתן".

ומתי חזרתם למשא ומתן כדי לחתום על ההסכם חדש?

"לא חזרנו, זה לא נסגר באמצעות משא ומתן. הם הגיעו להבנות עם המשטרה, ואז הוכנה טיוטת הסכם שגם אנחנו הסכמנו וגם הם והם חתמו. גם אז לא ישבנו יחד".

וזה נראה לך הגיוני שהמשטרה מנהלת איתם משא ומתן על תנאי הפינוי? באיזו סמכות?

"הם לא ניהלו משא ומתן על תנאים, הם הסבירו מה התנאים שיש ואם רוצים שיתקדמו, ואם לא – אז לא. לא חייבים לחתום, יש החלטה של בית המשפט העליון ויש מדינת חוק והדרך היחידה לצאת מזה היא להתפנות בהסכמה. אחרת יתפנו תחת החלטת בית משפט".

שזה סוג של איום.

"מה זה איום, העליון החליט, אנחנו הסכמנו לתת תנאים מאד טובים לפינוי בהסכמה".

יאיר מעיין

"כל פעם אנחנו מציעים פחות מהפעם הקודמת". יאיר מעיין, מנכ"ל רשות הבדואים

אפשר אולי היה לצפות ליחס קצת יותר מתון לאנשי אום אל חיראן בגלל מה שקרה שם

"להפך, הם מקבלים הרבה פחות יחס, כי אז הם קיבלו הרבה יותר ולא חתמו, החליטו ברגע האחרון לעשות תרגילים ולא לקבל את התנאים שלנו – ואחרי אותו יום האהדה התבטלה. לא קשור למה שקרה, אלא לזה שלא קיבלו את מה שהצענו. ככה זה, אנחנו במשא ומתן נותנים בכל פעם פחות מהפעם הקודמת".

אירוע טראומטי אחרי הכל

"באפריל היה הסכם חדש שגם אותו הם הפרו. הם קיבלו הסכם חדש רק בגלל הטראומה".

בשיחה עולה שמשפחתו של יעקוב אבו אלקיעאן הפסידה את הפיצוי על ביתה ברגע שזה נהרס על ידי המשטרה, ארבע שעות לאחר שהאב נורה למוות. "מבנה שנהרס באכיפה לא מקבלים עליו", אומר מעיין, "מה שאנחנו היינו צריכים להרוס – אין עליו פיצוי. האוהל שלהם אני מניח נבנה אחרי, אז גם עליו הם לא יקבלו פיצוי, רק מגרשים".

"השנה יהיה לכם חג יותר שמח מבעבר". יאיר מעיין מברך את הבדואים לרגל הרמדאן

אין אספלט, אין חשמל

עטווא אבו אלקיעאן מתרוצץ על פני השטח של שכונה 12, כ-200 דונם של חול ואבנים, ולא מוצא מנוחה. "הבטיחו לנו מגרשים מוכנים לבנייה עם מים וחשמל ושאנחנו נשים את הכסף לתשתיות – אבל אנחנו מגיעים לראות, ואין", הוא אומר, "הכי גרוע זה שגם המגרשים לא מוכנים, השטח לא מיושר, צריך לשים עוד 20-50 אלף שקל למגרש להכין אותו לבנייה.

"הם צריכים לתת לנו כסף להכנות – אבל את הכסף הם מביאים רק אחרי שההסכם חתום. אז חתמתי על הסכם, למרות שהשטח לא מוכן, והרסתי את הבתים בכפר כמו שדרשו – ועכשיו אין כסף ואין כלום. הרשות לא עונה לטלפונים כבר שבועיים, הכל תקוע. אין שום סיכוי שנצליח תוך שלושה חודשים, שאחד מהם הוא רמדאן, להכין שטח, להקים שם מבנים ולעבור".

כשהוא נשאל לגבי מצב השטח, מעיין נשמע הרבה יותר רגוע: "אמרתי לך, אל תאמיני למה שאומרים לך. כנסי לאוטו, סעי לחורה ל-12 תראי שם שכונה מפותחת כולל סידורי מים, קווי חשמל בעוד חודש לבתים, כל השאר יש. מגרשים שלב א: יש אספלט, המגרשים מפותחים, תשתיות מים ביוב וחשמל".

נסעתי אתמול. אספלט יש והתחלה של חשמל, המגרשים לא נראו לי מפותחים, הם מעל גובה הכביש ויש עליהם גבעות

"קנית פעם מגרש מבנה ביתך?"

לא יצא לי

"אז ככה מוסרים מגרשים של בנה ביתך. האמת הם דיברו איתנו לפני שבועיים שלושה, אמרו שחלק מהמגרשים בגובה הכביש ומשהו כמו 80 מהם צריך להוריד. הסכמנו לבוא עם טרקטורים בשבועות הקרובים להוריד גובה של המוגבהים, זה עולה לנו עוד אבל הסכמנו. הדייר בבנה ביתך עושה את זה על חשבונו, אבל במקרה שלהם הסכמנו".

צילום: עינת פישביין

הדייר צריך להוציא 20-50 אלף ש"ח כדי לסדר את המגרש. עטווא אבו אלקיעאן בשכונה החדשה צילום: עינת פישביין

הדייר בבנה ביתך מקים תוך שלושה חודשים בית על מגרש לא מפותח? אני לא הייתי מצליחה

"הם בונים מבנים זמניים, בצד של המגרש, או שישכרו דירה איפשהו, ואחר כך מוציאים היתרי בנייה ובונים מבני קבע. שלא תחשבי, הם מדברים איתנו, נתנו אישור עכשיו לחבר 8-10 שעוני מים וחברת חשמל עושה מאמצים שתוך חודש וחצי יהיה חשמל. זה נכון שעוד לא החתמנו אותם על חוזים על מגרשים, עכשיו עושים את זה ואז ישר יקבלו שעונים והכל, ובינתיים נתנו להם לעלות לקרקע ולהתחיל לעבוד. יש מצב של אמון עכשיו, לפחות בעניין של המעבר. יש לנו תכניות, לעשות שטח ירוק לילדים, עצים, תאורות, כמו כל יישוב, שלא יגידו זרקו אותנו פה ונעלמו".

התנצלות על מה שאמרו על אבא שלי

הזעם ששטף את אנשי אום אל חיראן לפני שבוע, עם היוודע דבר סגירת התיק על הריגת יעקוב אבו אלקיעאן ללא החלטה סופית – האם היה זה פיגוע או לא – כמו שכך בינתיים, אבל הפצע מסרב להיסגר. אנחנו אזרחים כמוכם, אנשים חוזרים ואומרים, והתחושה היא שהרבה יותר מזעם – יש שם עלבון. עלבון עמוק על הכרזת השר לביטחון פנים והמפכ"ל כי מדובר ב"פיגוע" וב"מחבל של דאעש", ועלבון עמוק עוד יותר על הסירוב להתנצל חודשים רבים כל כך לאחר מכן, כשברור לכל מי שעיניו בראשו שמדובר בטעות חמורה שעלתה בחייהם של שני אנשים.

גם תביעה אישית נגד השר ארדן, וגם ערעור על החלטת הפרקליטות, שניהם נמצאים כעת בתהליך מתקדם, לא יעזרו להרגיע את הכאב הזה.



מעיין, שהמשימה שלו היא להעביר עוד 120,000 אזרחים בדואים ליישובי קבע, מחציתם בחמש השנים הקרובות, יודע גם הוא שכל העיניים נשואות לפינוי אום אל חיראן והמעבר לחורה (שאת עלותו הוא מעריך ב-25 מליון שקלים, או לדבריו "חגיגה, חגיגה לדמוקרטיה"). אחרי שיחה ארוכה האדישות שהוא מפגין כלפי היישוב הסרבן מתחלפת בשמץ של הערכה, לדבריו גם בכבוד על הקשר שלהם למקום, הקושי לעזוב אותו וההסכמה להתפנות בסופו של דבר.

"אום אל חיראן הוא מקרה מאד מיוחד", אומר מעיין, "גם בגלל העניין עם היישוב היהודי שלכאורה מחליף אותו, למרות שעל הפינוי הוחלט שנים לפני שחירן הייתה על הפרק, ובעיקר כי הצליחו להפוך אותו לאיזשהו סמל.

"היו הרבה מאוד הפגנות סביב המקום הזה, למרות שיש עוד מאות משפחות אחרות שהועברו בשנים האחרונות, ואף אחד לא נלחם ככה עבורן, וכמובן האירוע הטראגי של שני אנשים שנהרגו, התאונה, שירו על רכב לסמן לו לעצור והוא לא הבין שמסמנים ואז נפגע ואיבד שליטה על הרכב ודרס שוטרים וירו עליו - הכל תאונה".

רגע, אתה לא חושב שזה היה פיגוע?

"זה לא עניין של מחשבה, זה עניין של ידיעה - שלא היה פיגוע".

השר לביטחון פנים פחות משוכנע ממך

"הם החליטו לא להגיד שהיה ולא להגיד שלא היה, שיקולים שלהם. אותי העירו בבוקר ההוא ואמרו שיש פיגוע, מחבל פרץ מחסום ודרס שוטרים. הגעתי לשטח, שב"כ היה שם, היחיד שמוסמך להחליט אם היה פיגוע, ואחרי כמה שעות הם התפזרו ואמרו שאין, והלכו משם".

צילום: עינת פישביין

אחד המבנים האחרונים שנותרו באום אל חיראן. צילום: עינת פישביין

נור אבו אלקיען, בנו השלישי של יעקוב, סטודנט בן 23, יושב לא רחוק מהאוהל שהקימו במקום הבית ובו העבירה המשפחה שני חורפים, ואומר שכל מה שהוא צריך עכשיו זו התנצלות. אימו יושבת לידו ושותקת שעה ארוכה, עד שהוא שואל אותה למה הייתה היא מצפה. "הייתי רוצה שמי שהרג את יעקוב יקבל את העונש שלו", אומרת ראבעה, "לא השוטר בשטח, אלא מי שאחראי עליו, שהם יחליטו מי זה. אבל דבר ראשון לפני הכל – זו התנצלות".

"התנצלות על מה שאמרו על אבא שלי", מפרט נור, "ועל מה שקרה. שיגידו באנו להרוס, טעינו, ובגלל הטעות הזו לא נתקדם עם הפינוי. שיגידו: נשאיר לכם את הגופה, לא נעצור אותה, ניתן לכם לעשות לוויה כמו שצריך, ולא נהרוס אחרי כמה שעות את הבית של ילדים שעכשיו הרגו את אבא שלהם, באמצע החורף. שלא ישאירו את הילדים בלי כלום. במקום זה באו ואמרו אחרי שנה וחצי שהם סוגרים את התיק, ולא יודעים אם היה פיגוע או לא, ואנחנו כועסים נורא".

יש סיכוי לשקם את חוסר האמון הזה?

"כן, אם הם יבואו ויתנצלו למשפחה ולילדים שלו – זה ישתנה. שארדן בעצמו יבוא ויגיד שהוא טעה. משטרה זה רצח בשבילנו, הריגות, אבל אני חושב שעדיין אפשר להחזיר את האמון".

תגובות

|
X
X

Send this to a friend