א יידישע ראסטה-וומן עושה היפ הופ חרדי

א יידישע ראסטה-וומן עושה היפ הופ חרדי

הבמאיות החרדיות פרצו את הדרך ועכשיו הגיעו הרקדניות, הזמרות והשחקניות שעובדות את השם עם דוקומנטרי, ג'אז והיפ הופ. ההופעות, כמובן, בפני נשים בלבד

קבוצה של נערות ונשים חרדיות התקבצו בכניסה לאולם הקטן במרכז ז’ראר בכר בירושלים. הן איחרו את פתיחת הדלתות והתחננו על נפשן להיכנס, אבל האחראית סירבה לפתוח את הדלת בטענה שהאירוע כבר התחיל והן יפריעו. “היו הפגנות בכניסה לעיר (הפגנות החרדים נגד הגיוס – נ”ס), בבקשה תתנו לנו להיכנס! עד שהגענו!”, הן הפצירו בה. לבסוף נעתרה. השלט המהבהב ליד הדלת הודיע: “לא תותר כניסת עגלות ילדים לאולם”. האימהות הצעירות שביניהן השאירו את העגלות במבואה ונשאו את התינוקות המנומנמים על כתפיהן.

גם לגברים אין כניסה, מתברר מיד, כי בקהל ועל הבמה יש נשים בלבד, והמופע בעיצומו. אל הבמה פורצת קבוצת בנות צעירות לבושות שמלות לבנות, לצידי ראשן מתנופפות צמות מעוטרות סרטים, הנערות מתמסרות למחול באופן טוטאלי, רוקדות לצלילי מילות שיר קצבי ביידיש בקצב ג’אז המספר בשבחה של ה”יידישע מאמע”, הלקוח מעולם הבמה של יהודי ארה”ב בשנות ה-30 וה-40. בקטע הבא של “שבוע המחול היהודי”, ישובות מספר נשים סביב שולחן השבת לאור הנרות ושרות זמירות. הסצינה מתפתחת למחול המביע כל כולו תפילה, נשים עטויות שביס ושמלות ארוכות רוקדות מחול מודרני. רק נשים יכולות לראות את הריקוד הזה, והוא בגדר טאבו לגברים.

במופע יחיד רוקדת רקדנית בודדה את “ילדים זה שמחה” של הברירה הטבעית. היא מניקה, מנקה, מאכילה, שוטפת, מנגבת, מרימה, מורידה, רצה ומתרוצצת בין אינספור פינות ופיות וירטואליים על הבמה, כסמל למספר הרב של הילדים המקיפים אותה. “תביאו שישה, תביאו שבעה, תביאו שמונה ילדים”, שר שלמה בר, ותנועות גופה הופכות לאינטנסיביות יותר ויותר, מבטאות עומס משימות הולך וגובר במהירות מסחררת. גם הבעות פניה מתחלפות במהירות ומביעות אושר, תסכול, שמחה, עייפות, חוסר שקט ולא מעט הומור. לבסוף היא קורסת על הבמה באפיסת כוחות. לא ברור האם נימת הביקורת המרומזת במחול עוברת אל הקהל, אולם ניכר בצופות שהן מלאות הזדהות.

חרדיות על הבמה
“הניתוק מהאמנות היה לא נכון”. צילום: נטע סלע

“נחשפתי ליצירה מדהימה שחסרה לה במה”, אמרה על הבמה עומר ינקלביץ’, ממארגנות הפסטיבל, “אמנות פלסטית, מוזיקה, ציור, תיאטרון, מחול, קולנוע וגם שירה – בכל התחומים האלה יש כיום יוצרים ויוצרות חרדים וברמה מאוד גבוהה”. בסוף המופע עולה זמרת ששרה שירים מוכרים, רחוקים מאד מהפסקול החרדי המקובל, ביניהם “ברוש” של אריאל זילבר ו”דרך הכורכר” של אריק סיני. הצופות נותרות ישובות במקומותיהן בדממה. הן אינן מכירות את השירים ולא את מילותיהם.

הרב עובדיה מצייר פורטרטים

ינקלביץ’ עומדת בראש יוזמת “אמנות ואמונה”, ארגון גג של אמנים חרדים (אמ”י החרדי, היא קוראת לו) שהעלה את פסטיבל האמנות החרדית, הראשון מסוגו. באחת ההפוגות מהמחול והשירה היא מציגה על הבמה קטעים ממה שהיא מגדירה “הסרט הדוקומנטרי החרדי הראשון”. לדבריה, “בזמן האחרון חלה התפתחות מאוד משמעותית במדיה החרדית. זהו תהליך מדהים שמאפשר היכרות וכניסה לחברה שעד היום הייתה מסוגרת”.

הסרט צולם בסמינר לבנות “אור החיים” בבני ברק על ידי היוצרת מירי קוסובר ומלווה את הודיה, אחת מתלמידות הסמינר, לקראת חתונתה. הוא מביא קטעים מלב העולם החרדי, ללא הטון הביקורתי שהקהל החילוני הורגל בו. המורה, שקולה מלווה את מרבית הקטעים המצולמים, מסבירה לתלמידותיה שהודיה הולכת לבנות את בית המקדש, מקום השראת השכינה ולכן גם זוכה ביופי מיוחד ולכן אינה צריכה להתאפר הרבה. “נכון שאנחנו מזמינים מאפרת. זה בסדר, אבל היופי והנעימות, שיהיו במושגים ששייכים לנועם אלוקי ולא יופי נוצרי- אדומי”.

“הודיה והחתן נלחמו מלחמה שראויה לכל שבח כדי לקיים את החתונה על טהרת הקודש. שתהיה באמת מחיצה מלאה ואפילו היום היא אמרה לי שהיא צלצלה לאולם שיחברו את זה באזיקונים”, היא מחמיאה לכלה על מסירות הנפש שהפגינה וחותמת בברכה חמה: “יהי רצון שה’ יראה את זה וימלא כל משאלות ליבך לטובה”. הבנות עונות אחריה “אמן”.

ינקלביץ’, מורה ועורכת דין בהכשרתה, נולדה בתל אביב למשפחה חילונית. אביה היה שחקן תיאטרון. “אני זוכרת בתור ילדה שהבית שלנו ממש היה תיאטרון”, היא מספרת, “זה היה חלק מהחוויה הפנימית. אבא, שהיה שחקן, זה זרם בנימי נפשו. זה היה כל עולמו”. כשהיתה ילדה קטנה חזרו ההורים בתשובה, עברו לבני ברק, והכול פסק באחת.

“30 ומשהו שנה אחורה, לא הייתה בכלל אופציה לייצר שילוב בין עולם הבמה למסגרות החרדיות. בן לילה אבא פשוט עזב לחלוטין את עולם התיאטרון שהוא מאוד הצליח בו ונכנס לעולמה של תורה. הוא היה מאוד מאושר בתהליך הזה, שלא נטעה”, היא מבהירה, “אבל היום, מנקודת מבט של השנים שחלפו, אני חושבת שהניתוק הזה היה לא נכון. כי אמנות זו שפת נפש, זה כלי ודרך ביטוי. זה משהו מאוד עמוק ופנימי, וגם לציבור החרדי מגיע להכיל את האמנות בצורה מסוימת. ניתן לעבוד את השם עם הכלים של האמנות”.

היא נוהגת לספר על הרב עובדיה יוסף, סיפור ששמעה לדבריה מפי ביתו עדינה בר שלום, שבשבתו בבית הדין היה יושב ומצייר פורטרטים של המתדיינים שהיו באים בפניו ובאחת הפעמים אחד מציוריו סייע לתפוס בעל שהותיר את אשתו בעגינותה. “זה היה בימים שצילומים לא היו כל כך בנמצא ושהאישה הגיעה וסיפרה שבעלה ברח והרב הוציא את הפורטרט שלו מבין דפי הגמרא ונתן אותו כדי שאפשר יהיה לתפוס על פיו את הגבר הבורח”. על רב אחר היא מספרת שהעיד על עצמו שאם הוא לא היה עוסק בתורה, היה עוסק במוזיקה, כי זה “משהו מאוד עילאי”. “אז למה הילדים שלנו לא יודעים שזה בסדר?”, היא תמהה. “זה לגיטימי. אפילו גדולי הדור, חלקם גם היה להם את הכישרון הזה וחלקם גם עסקו בו”.

התאהבתי באלוקים לנצח

ינקלביץ’ משקיעה את מרבית זמנה בשנתיים האחרונות בטיפוח סצינת האמנות החרדית, שאט-אט הולכת וצוברת תאוצה. יומיים קודם למופע נפתחה תערוכת ציורים חדשה ביוזמתה, יחד עם שותפתה וראוש תחום אמנות פלסטית בארגון, נורית סירקיס-בנק.

סירקיס-בנק, בתה של מחברת ספרי הבישול הנודעת רות סירקיס, חזרה בתשובה בגיל 27, כשאחרי סיום תואר שני באמנות יצאה לטיול מוזיאונים באירופה, לחפש נושא לדוקטורט. באמצע תערוכה בלונדון, היא מספרת, הכתה בה התובנה שחיפשה כל חייה: “הבנתי שלכל יצירה יש מימד של ‘מעבר’, טרנסצנדנטלי. לכן גם ליצירתיות אנושית או זו של הטבע חייב להיות מימד כזה. לפתע עלה במוחי הפסוק: ‘ויאמר אלוקים יהיה אור, ויהי אור’. הצטמררתי כולי. הבנתי שיש כוח עליון ואינסופי ומחשבה שיוצרת מציאות ושמחשבת הבורא מחייבת גם אותי. פתאום חוויתי את כל העולם כיצירה מדהימה ושלמה. פשוט התאהבתי באלוקים לנצח”.

בלט חרדי
הרבנים אישרו. הופעת בלט חרדי צילום: נטע סלע

סירקיס וינקלביץ אינן פועלות בחלל ריק. ההתעוררות הקדחתנית האוחזת בשדה האמנות החרדית הצמיחה בשנים האחרונות מוסדות ללימודי אמנות כמו השלוחה של בית הספר לתיאטרון “אנסמבל” בבית שמש, הקמתה של השלוחה החרדית ב”בצלאל”, בית הספר למחול “הללו”, הקמתן של תערוכות ייחודיות בנושא ומיזמים נוספים. לדברי סירקיס-בנק המגמה הזאת כבר מבשרת שינוי מהותי לנוכח הקושי למצוא ביטוי בעבר והיא מאמינה שהחשיפה לאמנות היהודית חרדית רק תלך ותגבר עם השנים.

“אם בתפיסה הכללית עד היום אמנות יהודית זה היה רק ציורים של הכותל ופורטרטים של רבנים – אז האמנות היהודית העכשווית היא הרבה יותר מזה. זו אמנות המבטאת עולמות של כיסופים, השתוקקות לקדושה וגם הצגת שאלות ואתגרים לגבי הקשר לחיבור שבין עולמות הקודש והחול”. לדבריה, גם הממסד הרבני יברך על כך, כל עוד הגבולות יישמרו. “בעיניי כאשר אמן יוצר מתוך השראת התוכן היהודי ועבודה אישית ופנימית שלו, אופני הביטוי יכולים להישאר אינסופיים ומגוונים גם בתוך הסייגים וגבולות ההלכה, שמוגדרים בצורה מאוד ברורה. כל עוד זה נעשה כך, גם הממסד הרבני יתמוך בזה וישמח בזה ויראה בזה ביטוי לאמונה היהודית”.

גם תקציבית, יש היום הרבה יותר אפשרויות לתרבות החרדית מאי פעם. השר אריה דרעי הכניס במשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל תקצוב דיפרנציאלי, כך שבמקום לחלק “כסף לתרבות” הוא נצבע מראש – לתרבות חרדית, לתרבות ערבית וכו’. גם משרד התרבות של מירי רגב בנה מבחני תמיכה חדשים עם העדפה מתקנת למיעוטים, כולל חרדים. גוף כמו מפעל הפיס, אחד המממנים העיקריים של תרבות בישראל, מחייב את הערים הנתמכות לחלק תקציבים לקהילות שונות ולהביא עבורן מופעי תרבות ייחודיים.

השטח משתנה: אם עד לפני מספר שנים תחומי ההתמקצעות הפופולריים בקרב נשים חרדיות התמקדו לרוב בראיית חשבון, הוראה ובניהול עסקים קטנים וביתיים, תודות לתהליכי עומק חברתיים, ליוזמות ולתקציבים מתחיל להיפתח בפניהן עולם חדש ומרגש.

“לפעמים בנות פונות אליי ומתייעצות איתי אם כדאי להן ללמוד תיאטרון, אם יש בזה עבודה”, מספרת אלינור מיכאל, מנהלת בית הספר לתיאטרון “אנסמבל” בירושלים ושלוחתו החרדית, “אני עונה להן: ‘את מרגישה שאת חייבת את זה? כי אם לא – עדיף שתלכי ללמוד ראיית חשבון. זה הרבה יותר פשוט’. אבל אם חייבת את זה, אז מצוין, הגעת למקום הנכון. כי זה באמת צורך נפשי עמוק שגם אני אישית לא מסוגלת בלעדיו. זה חלק בלתי נפרד מעבודת השם שלי. אני מתחברת להשם דרך האמנות ורוצה לאפשר את הדבר הזה גם לבנות נוספות שיש להן את הצורך הנפשי החזק הזה”.

לשחק כדורגל על גג בלי גדר

פורצות הדרך היו במאיות הסרטים החרדיות, והיום מגיע החידוש בדמות יצירה חרדית במחול, תיאטרון ובשירה. המגבלות ידועות: לעולם יוכלו האמניות החרדיות להופיע בפני נשים בלבד. אך לדברי הנשים עימן דיברנו עצם האפשרות להופיע על במה מספק את הצורך, ובמגבלות הן אפילו רואות אפקט מחולל בתהליך היצירה. “אני אוהבת מגבלות. אי אפשר ליצור בלי מגבלות. אמנות בלי מגבלות בעייני זה לא דבר מעניין. זה כמו לשחק כדורגל על גג בלי גדר”, טוענת מיכאל.

את דבריה מחזקת חיה שלמה, מנהלת בית הספר למחול “הללו”. המחול היה חלק מחייה מאז הייתה בת 4, עד שבגיל 24 חזרה בתשובה והפכה לחסידת ברסלב. נקודת המפנה הזו אילצה אותה להתאים את רצונה האישי והפנימי לרקוד לכדי פורמט שיתאים לכללי החיים בחברה חרדית.

“בלט קלאסי, מחול מודרני, אימפרוביזציה, ג’אז, היפ הופ, כל אחד מהתחומים משולב בתוך ניגון יהודי משלו.  בהתחלה זה התחיל מלא לרקוד בכלל”, מתארת שלמה ומדגימה תוך כדי דיבור. “אפשר להזיז רק את קצות האצבעות. את אצבעות הרגליים. אפשר להניע את השפתיים. אפשר לעשות תנועה באוזניים. זה התחיל ממשהו נורא מינימאלי. כי כל המקסימאלי היה נראה בלתי אפשרי. אז התחלתי מלא לזוז בכלל וזו הייתה התנועה שהצלחתי ליצור והיא יצרה אצלי רושם מאוד גדול. כי מהמקסימום הגעתי למינימום. ואז בתוך המינימום הזה קיבלתי קצת הבנה שבעצם לכל איבר ואיבר יש ניגון ותורה משלו.

“זה היה המשך הדיבור שהבאתי מרבי נחמן. שאילו העולם היה יודע תורה אחת שכתבתי עם הניגון והתנועה שלו, היה העולם מתבטל מעוצם התענוג הנפלא והנורא הזה. הוא קם ורוקד וכותב שיש תנועה שאפשר להזיז בה את הראש. אז הוספתי את התנועה הזאת לקצות הרגליים. ויש תנועה שאפשר להזיז בה את האגן. אז חיברתי לזה את האגן. כך התחברו להם כל האיברים והם משוחחים ביניהם ומספרים סיפור. ברגע שהגעתי להבנה הזאת, הבנתי שאני פשוט יכולה לחזור לנקודת המרכז ולרקוד ממקום אחר. לא מקסימאלי. לא מינימאלי. אבל רוקד”.

אהובה כהן, המשקיעה את 16 השנים האחרונות בחייה בלימודי פיתוח קול בשאיפתה להיות זמרת, מסבירה: “זה היה קודם כל לחנוק את עצמי”. היא מגיעה מבית חרדי ולא נחשפה לאמנות במחוזות שונים ורחוקים, כמו חברותיה בעלות התשובה. “התחתנתי והרגשתי שזהו, אין לי אפשרות יותר. עד אז הייתה שירה בסמינר למשל. אבל אז אני זוכרת את עצמי בגיל 22, שהיו לי כבר שני ילדים, אומרת לעצמי ‘אם הייתי חילונית הייתי או שדרנית רדיו או זמרת’. אפילו לא ידעתי באמת בפנים שאני רוצה להיות זמרת. בגיל 36, הילדים גדלו ועשיתי את התפנית. אמרתי לעצמי: ‘אכן, אני זמרת’. מאז אני עושה הכול כדי להופיע. זה פשוט עונג. זאת הנשמה שלי”.

הקשיים לפרוץ דרך, כמו גם ההיתרים ההלכתיים לפעול, מגיעים לעיתים מכיוונים לא צפויים. כהן מספרת שכאשר הייתה מתאמנת בשירה בביתה, שכנות היו מתדפקות על דלתה וטוענות בפניה: “אהובה, את צריכה לחזור בתשובה, שומעים אותך שרה. שומעים אותך מתרגלת”. או: “אהובה, הופעת באולם ובדיוק פתחתי חלון כדי לשאוף אוויר וראיתי גבר מרים את הראש שלו למעלה”.

היא הלכה לשאול שאלת רב. במקרה שלה היה זה רב העיר העתיקה, הרב אביגדור נבנצל, שסמכותו ההלכתית מוכרת ומקובלת בקהלים רחבים ונחשב לאחד מתלמידיו של הרב שלמה זלמן אוייערבך ז”ל, מגדולי הדור החרדיים בדור הקודם. “הוא אמר לי כך: ‘אם את לא מתכוונת ליהנות גבר, בין אם הוא נמצא ובין אם לא נמצא, את יכולה לשיר. וזה כשהוא לא שומע שירה בגלל החורבן'”.

 

תגובות

Send this to a friend