הילד הוא של שתינו מרגע שנולד, מרגע שנברא, מרגע שנחלם - המקום הכי חם בגיהנום

הילד הוא של שתינו מרגע שנולד, מרגע שנברא, מרגע שנחלם

אם חלמנו את הילד הזה ביחד, הבאנו אותו לעולם ביחד, אנחנו מגדלות אותו ביחד - למה מדינת ישראל מערימה קשיים על ההכרה בשתינו כאמהות שלו? לי ראובני בר דוד לא מבינה מה הרשויות רוצות מחייה, חיי בת הזוג שלה, וחיי הבנים שלהן

לפני שנה וחצי נולד לי בני השני. לא זה שילדתי, אלא זה שבא אחריו, זה שזוגתי ילדה. נכון, לא ילדתי אותו, אבל לגמרי בחרתי בו. הייתי שם כשהוא נוצר, כשהוא נולד, כשהבאנו אותו הביתה, כשחתכו לו את ה… כזכר לברית בינו לבין זה, כשהוא בכה בלילה, כשהוא היה חולה, כשהוא היה רעב, כשהיה לו קר. הייתי שם. לידו. כן כן, אני האמא השנייה לילד שאינו שלה ביולוגית בזוגיות של שתי נשים.

זוגתי שתחיה ואני חיות יחד באותו משק בית משנת 2010. החלטנו למסד את הזוגיות שלנו ב-2011. הבאנו לעולם את בכורנו ב-2012. הוא אומץ על ידי זוגתי כעבור חצי שנה בהליך משפיל שכלל פגישה עם עו”ס ובקשה לתסקיר על תפקודנו כאימהות. רק לשם הפרוטוקול אציין ששתינו עו”סיות בעצמנו. יכולנו לכתוב את התסקיר לבד, וגם לחתום עליו, ולהעיד בקול רם שאנחנו משפחה אוהבת עם כל השריטות והפגמים שיש במשפחה. הכלים בכיור, המשכנתא, האוטו שצריך טיפול והחיבוקים והנשיקות והאהבה הגדולה לילדנו.

צילום: שאטרסטוק
כשהמדינה שואלת “למה זה משנה לך?”. צילום: שאטרסטוק

כשנולד בננו השני בשעה טובה ומוצלחת, מדינת ישראל כבר אפשרה לנו לאשרר את מה שהיה לנו ברור ומובן מאליו, ולבקש מבית המשפט להכיר באמהות שלי מלידה בצו הורות. לרוע המזל לקח לנו זמן עד שהצלחנו לתמרן את הבקשה. אתם יודעים איך זה – ילד חדש, ילד ישן, בית שפתאום יש בו צרכים משתנים, מגוונים ותובעניים. כל כולנו היינו עסוקות בלשרוד את הלידה, ההחלמה, הברית, השגרה, החופש הגדול, העבודה, המחויבויות, החיים. עד שהזדמן לידינו סכום הכסף המתבקש לעורך הדין הילד כבר כמעט בן שנה.

כן כן, לקח לנו שנה להגיש את כל הניירת, לפנות לעורכת הדין שלנו ולבקש צו הורות. לנו זה באמת לא שינה כי בלב ברור לנו שאנחנו משפחה, שאני אמא וזוגתי היא אמא ושבאופן רנדומלי אחת לוהקה לתפקיד המניקה והשנייה למחליפה הרשמית של חיתולים – אבל מה זה באמת משנה? אלה שני הילדים שלנו, היפים והמוצלחים, ושום ניירת לא תשנה את זה.

אבל כמו פחד לא ברור שאולי ניזון מ”סיפורה של שפחה” או מתוצאות הבחירות בארצות הברית, לא רצינו לחכות לרגע שבו יגידו לנו שהמים התחממו יתר על המידה, וכמו צפרדעות לא שמנו לב שהעלו לנו את הטמפרטורה. מתוך הסיוט שבאישון לילה יהיה מי שידפוק לנו על הדלת שלנו ויבקש לראות את הניירת, לבחון מה הסדרנו, ומה לא סגרנו, ולאיזה פרצה המדינה יכולה לחלחל ולחלל את מה שאנחנו קוראות לו בית ומשפחה – הגשנו את המסמכים.

 והלסבית הזאת היא אני – ההרצאה שבוטלה על ידי ויצ”ו כי “האמהות מגיעות מאפרת”

 “את באמת מרגישה כמו אמא שלו?” – דנה דורון, נשואה ואם לתינוק, רשומה במשרד הפנים כרווקה בלי ילדים

כמו הילדות הטובות שאנחנו שילמנו כמה אלפי שקלים והנחנו לטחנות הצדק לטחון לאט לאט לאט לאט ולחכות שכמו מים מסלע ישלחו לנו בדואר אישור לכך שגם אני אמא לילד מקסים (שאגב קרוי על שם אבי) ויעגנו את מעמדו ומעמדי המשפטי.

ועורכת הדין שלנו תותחית אמיתית, אלופה בלנג’ס, לתזכר ולנדנד, עושה את מה ששלמנו לה לעשות. מבקשת, מתזכרת, מנדנדת ומבקשת, ורק שכאן המדינה לא מגיבה. לא אומרת כן, לא אומרת לא, פשוט מתמרחת עם הזמן. ואנחנו מחכות. ורק אחרי שמרגיש שכבר כלו כל הקיצין, בית המשפט אומר באופן חד וברור שגם אני אמא לתינוק המופלא הזה מיום לידתו ולרגע אנחנו מרגישות שיש בכך קסם שכלפי חוץ וכלפי פנים אנחנו באיזון ובהסכמה. ישראל 2017, את שפויה והגיונית. לרגע. לשבריר של שניה זעיר. אבל את זה כמובן לא ידענו אז. וגם אם היינו יודעות, מה היינו עושות?

אז נכון, מרוב שזה היה כל כך מובן מאליו וכל כך ברור אפילו לא רצנו למשרד הפנים לאשר, לעגן ולקדש את תעודת הזהות שהתרחבה ושצריך להוסיף בה עוד שם, כי כל חופש שיש לנו הוא גם חופש של העובדים וכל זמן אחר נשאב לעבודה והחיים ממשיכים על מסלולם הנינוח והטבעי. בית, מעון, עבודה, גן שעשועים, טיול לאור שקיעה, ארוחה בקטנה, מקלחת ולמיטה. ופתאום שיחת טלפון בערב, שנייה לפני שסוגרים את היום, המדינה החליטה לערער. כואב למדינה שאנחנו מבקשות להגדיר את עצמנו כשתי אמהות לילד פלא, מרגע הלידה.

המדינה כותבת שגם אם אין חולק כי במקרים אלה נולד הקטין למציאות בה יש לו שתי דמויות הוריות המגדלות אותו ומטפלו בו באהבה ובמסירות, הרי שבפועל אין להורות הנוספת שאינה גנטית שום נפקות משפטית אלא משעה שבית המשפט קבע שהיא קיימת באמצעות פסק דין.

וואלה נכון. באמת אין לי שום חזקה משפטית על הילד אלא רק משעה שבית המשפט קבע שכך. ואת האיוולת הזו בדיוק אנחנו רוצות לשנות. להגדיר מחדש כפי שהיה צריך להגדיר כבר ממזמן. הילד הוא של שתינו מרגע שנולד, מרגע שנברא, מרגע שנחלם. מרגע שהגינו אותו בלבנו.

בעיוורון המשפטי שלה, המדינה מצמצמת את ההגדרה של הורות לאישור החיצוני, לעניין של סמכות ולא לעניין של אהבה. מדינת ישראל – את מוצאת את עצמך נאבקת על המקומות הלא נכונים. מה המשמעות של הקצבת הזמן? כשאת שואלת אותי למה זה חשוב לי להגדיר את ההורות שלי מרגע שנולד הילד, אני שואלת אותך: למה זה אכפת לך?

האם הפחד מסחר בתינוקות נראה לך קביל כטיעון? האם נראה לך שאחרי שנה של טיפולי פוריות, זוגתי שתחיה תמכור את זכויותיו של בנה מתוך תאוות בצע? הונאה? טפשות?

לפעמים אני תוהה – האם נגמרו בישראל מקבצי הנדבות, החולים במסדרונות והילדים הרעבים, שהמדינה מקצה משאבים להלחם באהבת חינם משפחתית? להגיש ערעור כנגד פסק דין שניתן לפני למעלה משלושה חודשים, מתוך כוונה לייצר דיוק במה?

אני תוהה, מדינת ישראל, האם לא נמאס לך להתיש אותנו, האמהות, הנלחמות על הזכות להיקרא כך מרגע שאחזו בילדן הנולד.

רק לאיילת שקד פתרונות.

לי ראובני בר דוד היא אמא של עילי ויובל ים

תגובות

Send this to a friend