ההבדל שבין מחאת חורף 2017 למחאה של קיץ 2011 - המקום הכי חם בגיהנום

ההבדל שבין מחאת חורף 2017 למחאה של קיץ 2011

המחאה של 2017 שונה לגמרי מהמחאה של 2011, ואולי בזה טמון סוד כוחה: היא יודעת בדיוק מה היא רוצה להשיג, ולכן למרות שיש בה הרבה פחות משתתפים, היא מאיימת על השלטון

המעבר של ההפגנה השבועית נגד השחיתות השלטונית מככר גורן בפתח תקווה לשדרות רוטשילד בתל אביב עורר גל של השוואות בין “המחאה החברתית” בקיץ 2011 ל”מחאת השחיתות ב-2017. השוואות אלו מכוונות, בדרך כלל, להאדיר את מחאת 2017 באמצעות ההילה של מחאת 2011. ואולם, נראה כי הסיכוי של מחאת 2017 טמון דווקא בהבדל, אם לא בניגוד, בינה לבין זו של 2011.

הכשל של 2011

“המחאה החברתית” בקיץ 2011 מוקדה ביוקר המחיה, היא פרצה כמעט-בפתאומיות, נסקה במהירות סוחפת למימדים חסרי תקדים, ולמרות הפוטנציאל האדיר שהיה גלום בה, היא שקעה כמעט באותה מהירות-פתאומית, כשהיא מותירה שובל דל של הישגים.

ניתן לזהות את שורשי המחאה בהפגנות מזדמנות נגד העלאת מחירי המים והדלק בחורף 2011; היא המשיכה בזעם ציבורי שעוררה עליית מחירי הקוטג’, שהתפתח לחרם צרכנים, שזכה לכיסוי תקשורתי נרחב, אך אלה גם אלה לא בישרו את ההיענות ההמונית חסרת התקדים למחאה כנגד מחירי הדיור שפרצה ביולי 2011 והפכה להיות “המחאה החברתית”.

ואולם, ככל ש”המחאה החברתית” לבשה צורה והתמסדה, כן התבהרה חולשתה: היא לא הציבה דרישות ברורות, לא הייתה ממוקדת והנהגתה הטלטלה בין סדרי יום סותרים ומטרות מנוגדות. למעשה, מחאת 2011 היתה מקום מפגש למחאות רבות ומתנגשות. כך למשל, לאורך שדרות רוטשילד, כמו גם במאהלים שנפרשו ברחבי הארץ, ניתן היה לפגוש בסוציאל-דמוקרטים שדרשו את העמקת אחריות המדינה לשירותים החברתיים ואת הגדלת המיסוי לשם כך, לצד ליברטריאנים שראו במעורבות יתר של המדינה ובשיעורי המס הגבוהים את מקור בעיותיה החברתיות של ישראל.

מחאת 2011
מפגש של מחאות, ללא מסר אחיד. מחאת 2011 צילום: שאטרסטוק

הכשל המרכזי של מחאת 2011 היה טמון בכך שמעמד הביניים, שממנו בעיקר הגיעו ההמונים שגדשו את הרחובות והכיכרות, לא הפגינו נגד משטר ההפרטה שחולל את העוולות שכנגדן הוא מחה, אלא הוא ביקש לתקן אותן במסגרתו. יותר משהמפגינים יצאו נגד מדיניותו של נתניהו – כסמל של התאצ’ריזם הישראלי – הם תבעו ממנו לקיים את הבטחותיו כי משטר ההפרטה ייטיב עימם וישפר את רמת חייהם. נתניהו, היה בין הראשונים לעמוד על אופי סתגלתני זה של המחאה, ולכן הבהלה שאחזה בממשלה בראשיתה נתחלפה עד מהרה בהכרה כי ניתן להכילה, תפקיד שאותו מילאה בהצלחה ועדת טרכטנברג.

“הכלה” זו מצאה ביטוי בשינויים שחולל נתניהו במדיניות החברתית כדי להקל על מעמד הביניים, שהשתקפו בירידה הקלה במדד הג’יני מאז 2011. יתר על כן, שינויים אלו השתלבו בתמורות שיזם נתניהו ממילא במשטר ההפרטה – כמו למשל הקמת הוועדה לצמצום הריכוזיות באוקטובר 2010 – וככאלו הם לא סיכנו אותו, ולהפך הם אף הרחיבו את בסיסו החברתי. כך, התוצאה הפוליטית הבולטת של המחאה היתה עלייתה של מפלגה ניאו-ליברלית חדשה, “יש עתיד” בהנהגת יאיר לפיד; והתוצאה הרעיונית הבולטת היתה עלייתה של אידיאולוגיה ניאו-ליברלית חדשה, זו של “המחוברים”, שנועדה לתקן את משטר ההפרטה כדי לשמרו.

תיקונו של משטר ההפרטה והרחבת בסיסו החברתי, חיזקו את שלטון נתניהו, שבמהלכו התעצמו מגמות השחיתות שעוצמתן נחשפה ב-2017.

הדרישה להחלפת ראש הממשלה

“מחאת השחיתות” החלה בנובמבר 2016 בהפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ולאור ביקורת ציבורית על האופי האישי של ההפגנות, ולאחר שקיומן בסמיכות לביתו של מנדלבליט נאסר על ידי המשטרה, העבירו אותן המארגנים לקניון “גנים” בככר גורן, המרוחקת מביתו של מנדלבליט. בככר גורן התמידו ההפגנות תוך הרחבת נושאי המחאה עד שהן הפכו לאחד ממוקדי האופוזיציה המרכזיים לנתניהו.

בהשוואה למניפת הנושאים הרחבה שהזינה את מחאת 2001, מחאת 2017 הרבה יותר ממוקדת: היא החלה בתביעה שהיועץ המשפטי לממשלה ימצה את חקירות נתניהו ב”פרשיות האלף”, המשיכה במחאה נגד החשדות לשחיתות של מקורביו בעיקר בפרשת הצוללות, ולבסוף הגנה על אופיה של הדמוקרטיה הישראלית, תחילה על הזכות להפגין, ובהמשך  כנגד “חוק ההמלצות”.

הניסיונות להצר את רגלי המפגינים הפכו את “מחאת השחיתות” ל”מחאת הדמוקרטיה”, דבר שהעצים את כוחה והקנה לה הישגים בלתי צפויים – המפגינים רשמו ניצחון משמעותי לאחר שעתירה שהגישו לבג”ץ כנגד המגבלות שהטילה המשטרה על “מחאת השחיתות” בפתח תקווה הובילה להרחבת זכות ההפגנה בישראל ועיגן אותה בפרשנות החוק. בדומה, ניסיונותיו של נתניהו להגביל את חקירותיו באמצעות  “חוק ההמלצות” הסתיימו בהפגנה להגנת הדמוקרטיה, שהייתה אחת ההפגנות הגדולות יותר שנראו בתל אביב מאז קיץ 2011.

ההפגנה ברוטשילד
מתמקדת באנשים, לא בשיטה. ההפגנה ברוטשילד, השבוע צילום: עינת פישביין

ההבדל העיקרי בין שתי המחאות נעוץ בכך שבעוד שמחאת 2011 דרשה מנתניהו לשנות את המדיניות, מחאת 2017 מעמידה את החלפתו של נתניהו כתנאי לשינוי המדיניות. בלשון אחרת, מחאת 2011 התמקדה באופי מדיניות, לעומת מחאת 2017, המתמקדת בדמות השלטון. במרכז מחאת 2011 ניצבו בעיות, במרכז מחאת 2017 עומדים אנשים – מנדלבליט, שימרון, נתניהו וכו’ – המגלמים בעיות. שוני זה מסביר מדוע למרות שמספר המפגינים במחאת 2011 היתה גדול לאין שיעור מזה של מחאת 2017, האחרונה מטרידה את נתניהו הרבה יותר: לאחר שהפגנות-הנגד שניסה הליכוד לארגן כדי להאבק ב”מחאת השחיתת” כשלו, השתלח נתניהו במארגניה בכנסים מפלגתיים.

מכשול למדיניות נתניהו

מעבר לפן האישי, ביקורת שלטונו של נתניהו, המאפיינת את מחאת 2017 עשוייה להסביר מדוע הוא ואנשיו רואים בה סכנה גדולה הרבה יותר מכפי שראה בביקורת מדיניותו, שאיפיינה את מחאת 2011. ואולם, מחאת 2017 מסכנת גם את מדיניותו של נתניהו זאת בשל השלבים השונים בהם נמצא שלטונו.

מאז 2009 פועל נתניהו לשינוי המשטר בישראל, לצמצום הדמוקרטיה ולכינונו של דפוס שלטון שניתן להגדירו כ”שלטון הנאמנות”. “מחאת השחיתות” בצורתה כ”מחאת הדמוקרטיה” פועלת אפוא כנגד המדיניות שמקדם נתניהו כדי להבטיח את שלטונו.

בנימין נתניהו
מודאג הרבה יותר. נתניהו צילום: שאטרסטוק

כאן טמון ההבדל העיקרי בין מחאות 2011 ו-2017: “המחאה החברתית” פרצה כאשר הניאו-ליברליזם הישראלי כבר היה מצוי בשיאו לאחר שהוא סיים לפרק את מדינת הרווחה ולהפריט את התאגידי התשתית המרכזיים במשק, וכאשר נתניהו עצמו ראה צורך לחולל בו שינויים שונים כדי להבטיח את יציבותו, ביניהם כאלו – כמו המאבק בטייקונים – שתבעה המחאה; “מחאת השחיתות”, לעומת זאת, הופיעה בעיצומו של כינון “שלטון הנאמנות” ומשבשת את קידומו, ולכן בניגוד ל”מחאה החברתית”, היא מהווה מכשול מהותי למדיניותו של נתניהו, שגם מסיבה זו רואה בה איום.

נראה אם כן שלמרות ההבדל במספרי המפגינים, פוטנציאל השינוי הגלום ב”מחאת השחיתות” של 2017 גדול יותר מזה שהיה גלום ב”מחאה החברתית” של 2011. ואולם הכישלון הפוליטי של השמאל לממש את הפוטנציאל שהיה גלום ב”מחאה החברתית”, כלומר כשלונו ליצור מעטפת מפלגתית מתאימה, עשוי לסמן כי גם מידת הצלחתה של “מחאת השחיתות” יקבע בזירה המפלגתית, שניתוחה הוא עניין למאמר אחר.

תגובות

Send this to a friend