הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
תושבי חוף חפר מנהלים זה שנים מאבק נגד הרחבת כביש מספר 2. הכביש עובר במקומות מסוימים צמוד מאוד לבתים של בית חירות ובית ינאי, והתושבים חוששים כי ביצוע ההרחבה יפגע לא רק בבתים אלא גם בשמורת נחל אלכסנדר, יחסל סופית את הדיונה האחרונה שנשארה באזור ויפגע קשות בפארק השרון. אין ברירה, אומרים להם – חייבים לפתור את בעיית הפקקים הקשה בכביש הזה.
אבל יש אלטרנטיבה אחרת, שאותה מוסדות התכנון לא בחרו – תוואי המסילה – אולם עוד לפני שהדיון בעתירת התושבים לבג"ץ התקיים, הם גילו שעבודות התשתית להרחבת כביש מספר 2 כבר התחילו. התושבים כבר צופים בעיניים כלות בכריתת חורשת האקליפטוסים הוותיקים שליד מכמורת.
הם נושאים עיניים מקוות, אך גם חרדות, לכיוון ירושלים. מצד אחד יתכן שבג"ץ יעצור את ההרחבה שאותה הם רואים כבכייה לדורות, אך מצד שני הפקקים של כביש 1 בדרך לירושלים שממשיכים להיות סיוט גם לאחר ההכרזה החגיגית על פתיחת הכביש (וכל זה לאחר שנים רבות של סבל בשל עבודות ההרחבה) מעצימים את החששות שלהם ותומכים את הערכתם שגם לאחר הרחבת כביש מספר 2, הוא לא יצליח לפתור את עומס המכוניות שעוברות בו כיום.
נשאלת השאלה המתבקשת – למה זה קורה? אם סלילת כבישים רק מעבירה את הפקק לצומת או למחלף הבא ולא פותרת את הבעיה, למה עבודות הסלילה רק הולכות וגוברות?
ארץ קטנה עם המון מכוניות
צפיפות הכבישים בישראל היא הגבוהה במדינות ה-OECD. הסיבה העיקרית לכך היא קצב קניית המכוניות הפרטיות בישראל שמגיעה לשיאים חדשים כל שנה.
(2012, 2013, 2014, 2015, 2016)
במקום שבו אתם רואים פקקים אנחנו רואים כסף
כל קניית כלי רכב חדש מביאה עמה הכנסה משלל מסים עקיפים. כשמחברים אותם ביחד, המסים מגיעים ל-75% מעלות העסקה (מס קניה ומכס, אגרות רישוי, מיסוי על עלויות משתנות ועוד). כל זה, אגב, לא כולל מע״מ. זאת ועוד – גם דלק צריך לקנות כדי שהמכונית החדשה תוכל לנסוע. כאן, המס שגם הוא מורכב ומסובך משתנה עם השנים. בשנת 2014 למשל, הוא עמד על 56.7% מס על כל ליטר בנזין.
אבל לא רק אוצר המדינה רואה ברכב הפרטי מעין מכרה זהב בלתי נגמר. מה קורה במקרה של תאונה? מה על הביטוח (חובה ומקיף)?
לאן הולך הכסף?
לא ממש הפתעה – לא למשרד התחבורה ולא לתחבורה הציבורית.
אז הנה יש לנו כאן פטנט רווחי מאין כמוהו. תוצר לאומי של ממש. רווחים בלי מאמץ ובלי הפסדים בצידם.
אז זהו, שלא ממש.
על פי מחקר של משרד האוצר, השעות האבודות בפקקים עולות לנו 25 מיליארד ש״ח בשנה והתחזית היא שהמספר הזה יעלה ל-40 מיליארד שקלים בשנה עד שנת 2030.
הזיהום שגורמות השיירות האינסופיות של כלי הרכב הפרטיים עולה לנו גם בחיים – לפי דו"ח ה-OECD, בשנת 2010 מתו בישראל 2,548 בני אדם כתוצאה מזיהום אויר, אבל הקרבן היה לא רק בחיים אלא גם בתשלום כלכלי כבד ביותר. לפי החישוב שנעשה בדו"ח, בשנת 2010 הנזק לקופת המדינה עמד על 7 מיליארד דולר וההוצאה על זיהום שנובע מתחבורה עמדה על 3.7 מיליארד דולר – כ-13 מיליארד שקלים.
