נשים בזנות שעובדות באזור התחנה המרכזית בתל אביב הועלו בשבוע שעבר על ניידות משטרה, והתבקשו למסור יעד אליו הן רוצות להגיע. נאמר להן שאסור שיחזרו למקום. זאת כחלק מהמבצע המשטרתי "כחול משולב", שמטרתו "שיפור איכות החיים" בשכונות דרום תל-אביב. למעשה, תכלית המבצע הייתה פינוי אזור התחנה המרכזית הישנה מדרי רחוב, נרקומנים ונשים בזנות.
לנשים שנעצרו – רבות מהן גרות בשכונות דרום העיר – לא הוצעו חלופת דיור או טיפול כלשהו, מיידי או ארוך טווח. אנה, אישה בזנות שהתראיינה בנושא אצל קרן נויבך ברשת ב', סיפרה כי ה"ניקוי" נעשה כדי לאפשר את ההתפתחות הנדל"נית במקום, לקראת בנייה במתחם התחנה המרכזית הישנה.
https://soundcloud.com/kan-bet/6xzfrjmi0iyl
זו הפרקטיקה הקבועה של עיריית תל אביב ומשטרת ישראל. לאורך השנים, העירייה הייתה מבצעת מעצרים חסרי טעם רבים: הם היו עוצרים, מרחיקים את הנשים ואחר כך הן היו חוזרות למקום. אנה סיפרה שחלק מהנשים בדרום העיר שהורחקו השבוע מהשכונות, כבר חזרו אליהן.
השאלה של המיקום של הזנות והדחיקה שלה ממקום למקום משקפת את חוסר ההכרעה בחברה ביחס לזנות: מצד אחד, רוצים להרחיק אותה שלא נראה אותה ומצד שני לא מחסלים אותה או מפלילים אותה, או משקמים את הנשים ומציעים אלטנרטיבות. הגלגלים שמניעים את התהליך הם תמיד החלטות נדל"ניות, כשעיריית תל אביב היא המוציאה לפועל.
בשנות השישים עד שנות השמונים התנהלה הזנות בתל אביב ברחובות מרכז העיר וצפונה באופן גלוי. בין חנויות, בתי קפה, ילדים ומבוגרים באזורי פנאי ומגורים. התושבים הזדעקו כנגד נוכחותן ה'מזהמת' של זונות הרחוב והקוקסינלים, כפי שכונו אז, והמשטרה יצאה ל"מסעות טיהור" וניסיונות "לבער את הנגע המתפשט". היא קיימה מעצרים מדי לילה ברחובות אלנבי, הירקון, ארלוזורוב, כיכר המדינה וברחובות רבים נוספים אך ללא הועיל: "שוטרים יצאו לא מכבר שוב למצוד על יצאניות, הפעם באזור היוקרתי של כיכר המדינה בצפון תל אביב. אולם סיורי טיהור אלה, כיום כמו בעבר, הם חסרי תועלת ותכלית ורק מזיזים לשעה קלה את מפת 'מלכות הכביש', משום שהחוק הישראלי אינו נוקט עמדה לגבי תופעה זו- לא היתר ולא איסור".
העברת הזנות ל"סוף העולם"
בשנות השמונים הצליחו "לנקות" את מרכז העיר. העירייה והמשטרה יצרו את מרחב הזנות בתל ברוך, אזור מרוחק, חשוף, פראי, לא מעובד, מחוץ לסדר העירוני. פעולות שיטור אינטנסיביות ופעולות תכנון ובנייה של פרויקט הטיילת, הובילו לחיסול 'כיכר הזונות', וכך גדל מספרם של המצויים בזנות בתל ברוך מ- 70 ללמעלה מ-350.
המעבר ל'סוף העולם' כפי שכינתה זאת ג'ולייט, טראנסג'נדרית בת 26 שנהגה לקבל לקוחות בירקון, הגביר משמעותית את רמת האלימות כלפי המצויים בזנות: "כאן הם יכולים לעשות בנו מה שהם רוצים", אמרה בראיון לידיעות אחרונות ב-1987.
עבור הרשויות, יצירת מרחב מרוכז של זנות תורם להגברת השליטה והפיקוח, מגביל את חופש התנועה של המצויים בזנות, מפחית את החיכוך באוכלוסייה ומאפשר למשטרה להשליט ביתר קלות את הסדר הרצוי מבחינתה. מרחב מרוכז של זנות מאפשר להשליך את כלל התיוגים השליליים של הזנות על מרחב ספציפי – מלוכלך, חשוך, אלים, לא מוסרי ומתחזק את ההפרדה התודעתית בין ה'אישה שבזנות' ל'אישה שבבית'.
אולי באחד מגורדי השחקים שעתידים לקום כדאי לבנות מצבה, או אפילו לתלות שלט, לזכרן של מי שנאנסו. דימוי: עמוד הפייסבוק "סלעית – סיוע לנשים במעגל הזנות"
שנות ה-2000: נלחמים בזנות כמו בטרור
בשנות ה-2000 הלכה וגדלה האוכלוסייה הבורגנית בצפון תל אביב – שכונת ל', רמת אביב החדשה ואלה הסמוכות לה – ותושביהן התלוננו באופן תדיר למשטרה והעירייה על פעילות העוסקים בזנות במקום. ההון הפוליטי שלהם הצליח להשפיע על הרשויות, ובשנת 2010 נקבעו אזורים מסוימים בחוף כאסורים לפעילות כזאת, ואחרים כמותרים, כלומר כאלה שמעלימים בהם עין. במקום הוצבה תאורה, ושוטרים עמדו והנפיקו דוחות תנועה ללקוחות. הרי הזנות לא אסורה בחוק, ולכן המשטרה צריכה למצוא עברות אחרות שיטרידו את הלקחות ובתקווה ירחיקו אותם, וכאלה שישמשו עילה למעצר המצויים בזנות.
בשנת 2012 הרשויות כבר פעלו ל"חיסול מוחלט של הזירה". המשטרה השתמשה אז בטרמינולוגיה של מלחמה בטרור: "לצד עבודת משטרה מסיבית ביצענו שורה של פעולות הנדסיות יחד עם עיריית תל אביב. ביצענו פעולות חישוף כמו שצה"ל עושה לאורך גבול לבנון וגבול מצרים", צוטט גורם בכיר במשטרת ת"א בכתבה ב-nrg מאותה שנה. אחר כך, תיאר אז הכתב אבי אשכנזי, הביאו השוטרים בולדוזרים שהזיזו ערימות עפר וביצעו חסימות של שבילי עפר באזור חוף תל ברוך ובדיונות הסמוכות – כך שכלי הרכב של הלקוחות לא יוכלו להיכנס לשבילים.
אחרי סלילת הכבישים והצבת התמרורים, שיאו של המבצע היה חלוקת 70 צווי הרחקה לנשים בזנות בגין מטרד לציבור. בהיעדר טיפול הולם, שוב, הן התרחקו משם לאיזור מוזנח אחר של העיר – שכונות דרום תל אביב.
בשביל הנדל"ן, חייבים "לנקות" את דרום תל אביב
לפני שנה הסוגיה הזו עלתה שוב, עם התכנית לניקוי התחנה המרכזית הישנה. ב-25 השנים האחרונות האזור מהווה מובלעת עירונית מפוקחת של 'בעיות', ביניהן הזנות. עם השלמת קניית התחנה המרכזית על ידי חברות פרטיות, בולדוזרים החלו בגריסת ההיסטוריה המלוכלכת אל עבר הקמת מרחב חדש נקי ואסתטי.
גם כעת, כמו בעבר, הגיון השוק וערכי הנדל"ן יכתיבו את גורל השכונה. מחברת שיכון ובינוי שמתכננת להחזיר את מתחם התחנה המרכזית הישנה "לימי הזוהר", קשה לצפות שתעשה צדק היסטורי עם תושבי השכונה, הוותיקים, הארעיים ומשתמשי השכונה, הנעדרים מהשיח והמחשבה על עתידה.
אולי באחד מגורדי השחקים שעתידים לקום כדאי לבנות מצבה, או אפילו לתלות שלט, לזכרן של מי שנאנסו, נחבלו, הושפלו, נקרעו בין מצוקות חייהם, מצוקות הרחוב ומצוקות החברה, לילה לילה? אולי יש להקים מרכז שיקום במתחם החדש, מרפאה חדשה בלוינסקי, אולי אפילו דירות קטנות לנשים בזנות ותכנית לשילובן במרכז התעסוקה והמסחר שעתיד לקום במקום? ומה עם דירות חרום לקטינים וטיפול בגברים בזנות, שטרם קיים בישראל?
בניגוד למבצעים הקודמים, הפעם התקשורת מסקרת את הטרנספר והמצויים בזנות נתפסים כקורבנות, וכאנשים מוחלשים שיש להגן ולהילחם על זכותם לפני שמגרשים אותם מהמרחב. ישנה קריאה למשטרה והעירייה לעשות זאת ברגישות, וזה נכון וחשוב במישור המיידי. אבל אולי כדאי שנעלה קומה ונפתח את הדיון בנוגע לזנות – היכן עליה להתקיים? לאן תעבור מכאן? מה יעולל המרחב החדש לגורל הנשים? מה המשמעות של הרחקתן מאזור התחנה המרכזית בו פועלות מסגרות טיפול ושיקום עבורן? ומי נידונו להיות אזורי האגירה החדשים של "הבעיות העירוניות"?
הכותבת היא דוקטורנטית במעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטת תל אביב. המאמר המלא פורסם בכתב העת של המעבדה לעיצוב עירוני, אורבנולוגיה.