אברם עבודי ראה את הכל. הוא היה כאן יחד עם ג'מוסים ושועלים כשרחוב ארלוזורוב תחם את צפון תל אביב, והשתהה בשעה שהעיר התפתחה צפונה, משאירה את ביתו באבק גלגליה. גם כשבנו את אבן גבירול ואז כשהרחיבו אותו אברם ישב ושתק, לפעמים ירד לאכול פלאפל וראה את מגדל המאה נבנה אל על בשנות ה-80. הוא עבר ראשי עיר שונים ועיריות מתחלפות. אדריכלים ועורכי דין. חצאיות הנשים שמשתנות כל שנה עם האופנה וכבר נמאס לו ממלחמות ומשפטים. הוא רוצה רק שקט.
יעיפו את אברם עבודי עוד מעט משכונת סומייל והארגזים כבר מוכנים. זה ייקח אולי שבוע ואולי חודש אבל הדין נגזר והפיצויים לא מספיקים אפילו למשכנתא, ולאיזה בן 60 פלוס בכלל יתנו משכנתא, ועיניו של אברם עבודי מושפלות. מכאן אין לו לאן ללכת "אני אשים פצצות ואתאבד, רק ככה הם יבינו", הוא אומר לא בתוכחה אלא עם המבט הזה, המושפל, ולרגע מרים את עיניו החומות והגדולות, הפצועות.
הוא הולך להכין קפה ואני בינתיים מדמיינת אותו כעלם עם עיני חרוב בין הגבעות של סומייל, אבל אז הוא חוזר עם הקפה ואני רואה את הצל הכחלחל שנוסף לאישוניו עם השנים, איש שהבין שאין צדק ואין דין, יש רק לחץ מהיום שבו יגיעו עם הדחפורים. והם יגיעו. היום או מחר או בעוד חודש.
אברם עבודי הגיע לסומייל ב-1949. משפחתו עברה לכאן מעתלית, אליה הגיעו מעיראק עם מעט דברים, זונחים מאחוריהם עבר עשיר של מסחר ונדל"ן. כעת אברם גר כאן עם אשתו וילדיהם, בין המשפחות האחרונות שעוד נותרו, ומחכה ליום הדין. בשעה שאנחנו יושבים לדבר, אחיו בבית ממול אורז את חפציו בארגזי קרטון, עצבני ושותק. הוא כבר קיבל צו פינוי. אברם מרים את ידו להגיד משהו אבל מפיל אותה באוויר לפני שהמלים יוצאות, "אין מה לדבר על זה. זה נגמר. הם יגיעו ונגמר".
צילומים: שני ע. מנור
שכונת סומייל ממוקמת בין הרחובות אבן גבירול, ארלוזורוב, ז'בוטינסקי ובן סרוק. ממש מתחת לעכוז של ההסתדרות ומגדל המאה, בין העושר הגדל של צפון תל אביב. המדינה לא הסדירה את מגורי תושבי השכונות האלו מעולם והתושבים נותרו בינתיים בחזיתה של תל אביב, בבתי הערבים הנטושים, קרוב לוודאי שמחוסר מחשבה. או כי הגונב מגנב פטור. או כי המדינה, כמו גבר תל-אביבי מצוי, אוהבת להשאיר לעצמה את האופציות פתוחות. אבא של אברם בכלל לא ידע עברית. אז להסדיר ביורוקרטיה וניירת היה רחוק ממנו כמרחק בגדד מירושלים, וכך נוצר מצב שאברם עבודי הוא בעצם "פולש". כמו המתנחל מאש קודש, אבל ההוא נתמך בידי המדינה והקב"ה. ולמרות שגם אברם עבודי מאמין חזק באלוהים, כבר אין לו מספיק אנשים למניין בבית הכנסת המתפרק של השכונה.
באירוניה מצטברת, אברם מספר לי שאת שמה של סומייל עיברתו לשכונת סמל, ואי אפשר להתעלם מכך שהשכונה היא אכן סמל לגבעת עמל, כפר שלם, או שכונת הארגזים. אותן שכונות שכוחות שנמצאות מתחת לאפנו אבל גם אנחנו, כמו אברם עבודי, כבר עייפים ממלחמות. והכתבות על השכונות הללו, שנהרסות ומשאירות באבק זיכרונות מאושרים של משפחות, נעלמים ברוח התקשורת שאינה מדווחת. תושבי גבעת עמל, למשל, שפונו בחלקם בחודש האחרון, היו ברובם פליטים מיפו של שנות ה-50 והושבו בבתי ערבים נטושים בשביל לוודא שאותם ערבים לא יחזרו. המצב היה אמור להיות זמני, ולמרות שתושבי השכונה ניסו לקנות את אדמתם, היא ניתנה לבסוף למינהל מקרקעי ישראל בעקבות חוק נכסי נפקדים, שטיפל בשטחים הנטושים שהשאירו הערבים. מינהל מקרקעי ישראל מכר את האדמה לחברות פרטיות שלא עמדו בהתחייבותן לבנות יחידות דיור לתושבים והתעסקו במאבקים משפטיים בינן לבין עצמן. וכך נוצר מצב שהתושבים יושבים ומחכים ליום הפינוי ללא שום יכולת לקנות את אדמתם או לפחות לקבל פיצויים שיאפשרו להם להתמקם במקום אחר. אך ההבדל בין גבעת עמל לסומייל הוא אולי בדרך הפעולה של התושבים – בעוד שרוב תושבי עמל מאוגדים ומפגינים יחדיו, תושבי סומייל עייפים ובעיקר שותקים. הם אינם אוהבים את תשומת לבה של התקשורת ומשלימים יותר עם מצבם, אולי בשל העובדה שכבר בשנות ה-60, כפי שפורסם בכתבה של רוני הראל, הגישו צווי פינוי לתושבי סומייל וניסו לגרשם באלימות קטסטרופלית, "הקטטה והפינוי תועדו במלוא אכזריותם בסרטון חדשות… שהראה שוטרים לופתים אשה בהיריון מתקדם בפרקי ידיה וגוררים אותה על האבנים, צועקת ומפרפרת. הסרטון הזה קבע פרק בתולדות הדמוקרטיה בישראל". מאז במשך שלושה עשורים באים קבלנים, בונים תוכניות שלא מצליחות, ומפנים את דרכם לקבלנים חדשים. רק שהפעם, אברם עבודי אומר לי, הפעם זה יצליח להם.
אני ואברם יושבים לקפה וצופים אל דירות ארלוזורוב ואבן גבירול. כמה פעמים ישבתי בקפה בצד השני של הרחוב בלי לדעת שצפונה כאן שכונה עם בתים קטנטנים ומשפחות עניפות. אני שואלת את אברם אם זה בסדר להסתובב והוא מעודד אותי ללכת לראות, "עוד מעט כל זה לא יהיה", כאילו מחפש מישהו שיתעד. אז אני מסתובבת בין הבתים שעוד עומדים בשכונה, מעטים עוד עומדים, וחושבת למה מכל העניינים החברתיים במדינה שלנו דווקא אברם עבודי שבר לי את הלב. שעה שאני מקפצת מעל ענפי איזדרכת שבורים אני מבינה שחוסר האונים כבר לא מלחיץ את אברם, הוא פשוט סלע קיומו. חצרות-מסדרונות, צמחייה עניפה, בתים קטנים כמו תל אביב של "פעם" שעכשיו תידום. לתמיד.
כשאני יוצאת מהשכונה ברחוב ז'בוטינסקי, הציורים במגרש החנייה נראים לי הגיוניים יותר: צ'ה גווארה, צדק חברתי, "פוליטיקה מושחטת" – טעות כתיב שחבר טוב אומר שהיא דווקא המצאה לשונית גאונית. פתאום הקונטקסט של הכל נראה אחרת – המשתלה על אבן גבירול ששייכת לאחד מתושבי השכונה נראית מפתה יותר, העושר ברחובות אפל יותר, והנה אברם חוצה את הכביש לקנות משהו בסופר. בזמן שאני יושבת על גדר לעכל את מה שחוויתי, חתול רחוב קטן מתחכך בי ואני רוכנת ללטף אותו. הוא מסתובב סביב רגלי, נהנה מתשומת הלב הפתאומית ואני חושבת לעצמי כמה החיים הם בעצם רק עניין של מזל.
