ואיפה האחריות עלינו?

לאן נעלם הכסף שמגיע לסייעות בגנים

הגעתי לעבודה כמשלבת רפואית לילד חולה סוכרת לפני שנתיים. לשמחתי מצאתי משרה שהתאימה לי מאוד. חמש שעות עבודה בכל בוקר. עברתי השתלמות בבית החולים שניידר ויצאתי לדרך. פגשתי ילד בן שלוש וחצי שאמור להיפרד מהטיפול הצמוד והמסור של הוריו ולצאת למפגש ראשון עם העולם בגן טרום-חובה.

האחריות על חייו של נשמה רכה אינה עניין של מה בכך. הייתי צריכה ללמוד לעומק את המחלה שממנה הוא סובל, ללמוד לבצע את בדיקות הדם הרבות שעליו לעבור במשך היום, ללמוד לאזן אותו כשהסוכר עולה, ללמוד לזהות את המצבים לפני שהסוכר צונח. לשמור עליו שלא יתעלף, שלא יהיה חלש.

כך נראית השגרה שלי.

במקביל לכל המשימות הרפואיות אני צריכה לשדר לו ולסביבה שהוא כמו כולם: ילד רגיל שיכול להיות חלק נורמלי מסביבתו. שעות נוספות של הגנה עליו במעטה של "הכל בשליטה". אני לומדת לסייע להורים להרפות מילדם. הם משאירים את האוצר המיוחד שלהם בידי, מתפללים שאדע לשמור עליו כל הזמן, כאילו הם שם. ואני מרגיעה, מתייעצת, משתפת, כל הזמן. עם הזמן נוצר בינינו קשר קרוב מאוד, ממש כמו בני משפחה.

בשבועות הראשונים בקושי נרדמתי בלילה. לא הפסקתי לחשוב – "מה לקחתי על עצמי?", אחריות על חיים של ילד. הסוכרת של הילד שבו אני מטפלת מתאפיינת בתנודות קיצוניות ברמות הסוכר. עיני פקוחות כל הזמן על מה שהוא מכניס לפה, כיצד הוא מתמודד עם גירויים כמו עוגת יום הולדת או סתם ממתק שילד מוציא מהתיק בחצר ומחלק בטבעיות לחבריו. עלי להיות עירנית למה שקורה סביבו ומה משדר גופו. ללמוד להקשיב לו, למנוע ממנו מלהיפגע.

כשאנחנו נפרדים בשעה 13:00 הלב שלי עדיין אתו, כשנפרדים ביום שהוא אינו מאוזן אני מתקשרת אחרי הצהריים לשאול למצבו. בלילה אני לא פעם חולמת עליו, מרגישה ומזדהה עם מה שמתחולל בגופו. אנחנו הופכים חלק בלתי נפרד. קשורים, אוהבים. הוא כמו בן נוסף שלי, אני כמו אמא נוספת עבורו.

לצד הכרת הפן המקצועי למדתי לרכוש את אמונו של הילד. אני צריכה לדקור את אצבעותיו הזעירות שלוש או ארבע פעמים ביום, צריכה שיסכים לתת בדיקת שתן במקרים קיצונים. אני חייבת להיות קרובה ללבו ועם זאת לא לגונן יותר מדי, להמעיט את חריגותו.

בזמן הפנוי אני מנסה לתמוך גם בגננת ובסייעת הרגילה של הגן, שכורעות תחת עומס העבודה עם עוד 34 ילדים. אני פותחת שולחן "ציור" מלמדת צבעים, מספרים ואותיות. תורמת מהידע ומהניסיון שלי כדי להעצים את כל הילדים, מקשיבה, מייעצת. עובדת לגמרי כמו חלק מהצוות החינוכי.

מיותר לציין שעל העבודה הזאת לא משלמים לי, אך בהחלט מצפים ממני שאתן מעצמי כל מה שאני יכולה לטובת הכלל. וגם אם לא היו מצפים -  איזה אדם בוגר יעמוד מול צרכים של כל כך הרבה ילדים ויפנה גב? בטח לא מי שבחר לעסוק בסיוע לחלש.

*

אבל כשהתחלתי לעבוד, לא הייתי מודעת למצב המנצל שבו עובדות רוב המשלבות בארץ. עד לפני שנה אני וסייעות פרדס חנה כרכור השתכרנו בצורה הוגנת יחסית. שילמו לנו כפרילנסריות 44 שקלים לשעה. אמנם לא קיבלנו כלל זכויות סוציאליות, אבל התברר שזה היה הרע במיעוטו. השנה התחילה המועצה להעביר אותנו להעסקה ישירה, ובכך אנחנו אמורות להתחיל לקבל את תנאי ההעסקה של כלל הסייעות המשלבות בארץ. עינינו חשכו כשגילינו את התנאים - השכר עומד על כ-27 שקלים לשעה, לא משלמים לנו על חופשות הקיץ, ובחודשי החגים המשכורת מצטמקת לפחות מ-2,000 שקלים. אין קביעות, ההעסקה היא לפי שעה, ואין שום סיכוי להעלאת שכר באופק.

ניסינו לדבר על לבו של ראש המועצה: אל תפגעו בנו, אמרנו לו. ניסינו להבין מדוע מציעים לנו חוזה כה מעליב ושכר כה נמוך. וזאת, כאשר אנחנו יודעות שמשרד החינוך מעביר סכומים גבוהים יותר לשכר הסייעות, ועבור 12 חודשי העסקה מלאים. המועצה הפנתה אותנו להסתדרות - יש הסכם קיבוצי, אמרו לנו שם, אסור לנו לפעול אחרת. נציג ההסתדרות נעלם לנו אחרי שהתחלנו לשלם דמי חבר. משרד החינוך אמר שזה לא קשור אליו אלא רק לשלטון המקומי. 

מעל ראשנו משחקים גופים ענקיים פינג פונג. ברור להם שאין לנו למי לפנות, אין שום גוף שלוקח אחריות עלינו ודואג לתנאינו. בזמן שדורשים מאתנו אחריות מלאה ואף יותר מכך - על חייו של ילד.

המצב שלנו מגוחך, בזוי ומחפיר. מי תישאר בעבודה כזו עם כל האחריות והנטל, בשכר כזה? ויותר מכך: מי נהנה מהתקציב שמגיע לילד ולפתע נעלם? אנחנו מנסות לקבל תשובות משר האוצר, משר החינוך, מיו"ר ההסתדרות, מראש המועצה. והם? מנסים למרוח אותנו - ותשובות אין.

יחד עם עמותת איתך-מעכי - משפטניות למען צדק חברתי, המלווה את התארגנות הסייעות הארצית כבר שלוש שנים אנחנו מבקשות להעביר מסר ברור ופשוט למשרד החינוך, לשלטון המקומי ולהסתדרות: אנחנו לוקחות אחריות על הילדים, הגיע הזמן שאתם תפסיקו להתנער מהאחריות עלינו.

רק דעת הציבור והירתמותו למאבק על זכויותיו של הילד המיוחד יוכלו אולי לעצור ניצול מחפיר זה. ביום שלישי הזה אני יוצאת להפגין יחד עם סייעות משלבות רבות ועם הורים רבים מול בניין המועצה בפרדס חנה כרכור, במחאה על הפגיעה החמורה בתנאי ההעסקה שלנו. פשוט - כדי שנוכל להמשיך לעבוד עם הילדים החשובים לנו כל כך.

עפרה שריד היא סייעת רפואית לילד בגן חובה בפרדס חנה

תגובות

|
cool good eh love2 cute confused notgood numb disgusting fail

Send this to a friend