קפיצת בנג'ו

ביקור אצל מתקן גיטרות, סמים קלים וזיכרונות ממלחמת העולם הראשונה

אני נגן קטן אבל גם בגיטרה שלי צריך מדי פעם לטפל. יש לי מישהו שאני חוזר אליו, חבר, למדנו פעם יחד ראיית חשבון רק שבניגוד אליי הוא עזב את המקצוע והלך אחרי הלב, כמו שאומרים המאמנים. באתי אליו עם הגיטרה שלי והוא קיבל אותי עם קפה, סיפר לי מה עבר עליו בשנים שלא נפגשנו. בנאדם סגור, בפייסבוק הוא לא מעלה כלום חוץ מתמונות של גיטרות שעברו אצלו כיוונון, אז היה מה לשמוע. את הכול הוא סיפר בזמן שעבד על הגיטרה, מוצץ מג'וינט שמנמן. גם לי הוא הציע אבל סירבתי – אני שקוע עכשיו בתיק גדול והפרנויות אורבות מעבר לפינה.

אחת הטוחנות שלו עשתה לו בעיות, סיפר לי, ונמאס לו מהרופא שיניים, שהמליץ כל הזמן על עקירה ושתל. הוא כבר עשה את זה עם שן אחרת ואחרי זה גילה שזה היה כנראה מיותר, שאפשר היה להציל את השן. לכן החליט לעבור למישהו אחר. המליצו לו על מישהי. בטיפול הראשון, שהיה למעשה בדיקה, הוא לא היה בטוח שבחר נכון, היא דיברה יותר מדי לטעמו, אולי כדי להרגיע אותו אבל זה בדיוק מה שלא הרגיע אותו. באיזה רגע שבו לא היה תקוע לו שום דבר בתוך הפה היא שאלה מה הוא עושה בחיים, והוא סיפר לה בשתי מלים על הגיטרות. היא שאלה אם הוא יודע לתקן גם בנג'ו. הוא אמר שעוד לא היה לו בנג'ו, והיא אמרה שאם יגיע גם לטיפול שורש שהיא תקבע לו עוד מעט, אולי אפילו שני טיפולים, היא תביא לו למרפאה בנג'ו שבור. שייקח אותו ויבדוק. הבנג'ו, סיפרה, שייך ליועץ הזוגי שאליו היא הולכת עם בעלה. על הקיר מאחורי הכיסא של היועץ תלוי פשוט בנג'ו. הפתיחות הפתאומית הזו שלה הפתיעה אותו, הוא לא ציפה לזה מרופאת שיניים באמצע בדיקה. אבל היא המשיכה.

איור: עפרה אייל

איור: עפרה אייל

היא כל הזמן מסתכלת על הבנג'ו הזה, סיפרה, אין לה משהו אחר להסתכל עליו, ופעם אמר להם היועץ שזה בנג'ו שבור, אבל בדיוק כמו נישואים אפשר לחיות אתו גם כשהוא שבור: בנג'ו שבור הוא בנג'ו שלם. היא אמרה ליועץ שבנג'ו שבור תלוי על קיר זה לא בדיוק בנג'ו, כלומר זה בטח לא בנג'ו מתפקד, אבל הוא רק צחק ואמר שהוא מעדיף אותו על הקיר כי ממילא הוא לא יודע לנגן. היא תבקש מהיועץ הזוגי שייתן לה את הבנג'ו לתיקון, אמרה רופאת השיניים לחברי מתקן הגיטרות. היא כמובן גם תשלם לו אם יצליח להחזיר אותו לחיים. הוא אמר שלא צריך, כלים שאין לו בהם ניסיון הוא עושה על חשבונו. מה שלא היה נכון אבל נשמע מספיק טוב. אם בכלל יצליח לעשות משהו עם הבנג'ו, אולי יציל אותו ללא עלות, זה יקנה לו בוודאי כמה נקודות אצל מי שהפכה כנראה להיות, באותו רגע ממש, רופאת השיניים שלו. ומה יותר חשוב מנקודות אצל הרופאת שיניים; מי יודע באיזה בוקר של אימה יזדקק לה.

החבר שלי אוהב כלי מיתר וכלי מיתר אוהבים אותו. בצדק הוא הלך אחרי הלב. כשהוא מחזיק ביד גיטרה היא מתמלאת חיים, כמו גדי בידיו של וטרינר רחום. הוא מרגיש אותה, יודע איפה כואב לה. ודבר קטן נוסף, ככה הוא לפחות טוען: הגיטרה מדברת אליו, היא מנגנת לו איזה ניגון, כי לכל גיטרה יש ניגון מיוחד, ולפעמים, אם הניגון הזה חזק במיוחד, האצבעות שלו מתחילות לנגן אותו מעצמן. אבל אף פעם, ככה הוא סיפר והמשיך לעבוד על הגיטרה שלי, לא קרה לו מה שקרה עם הבנג'ו שהביאה לו רופאת השיניים מהיועץ הזוגי שלה. מיד לאחר שכיוון קצת את הבנג'ו השבור ועשה בו חילוף חלקים ראשוני, התחילו, כרגיל כמעט, האצבעות שלו לנגן משהו, כאילו הבנג'ו מפעיל אותן, מנגן בהן. את זה הוא כבר הכיר. את הפה שלו שמתחיל לנוע מעצמו ולשיר – את זה הוא לא הכיר. האצבעות פרטו והפה שר, שיר באנגלית נושנה שמעולם לא עלה על שפתיו וגם מעולם, לדבריו, לא שמע קודם. הוא נפתח כך:

בואו התאספו, כורים של שדות זהב,

טמנו לי פח ובו נפלתי. ייאושי כי רב.

לעיירתכם הגעתי לסחור בזהבי,

פגשתי פה עלמה יפה, רימתה היא את לבי.

שפתיה אדומות כוורד, עיניה תכלת ים,

שיער זהב צהוב לה, גנבה היא מכולם.

וממשיך ומתפתח. בלדה שמספרת את קורותיו של כורה זהב, שנופל קורבן לאישה יפה המפתה אותו להצטרף אליה ללילה. מעט בדומה למה שמתרחש ב-"תפסתי ראש טוב על הבר" של שלום חנוך, מתברר לו לכורה שהאישה היא בעצם איש, נוכל למעשה, שמערים עליו, גונב את הזהב שלו ומשאיר אחריו בחדר פאה נוכרית, שמלה וערכת גילוח. אלא שבניגוד ללהיטו של שלום חנוך, שמסתיים בחצי הדרך במין קריאה של נער מתבגר:  "זה לא גברת, זה אדון!",  הרי בבלדה ששר הבנג'ו דרך חברי, עוטה עליו בסיום הגיבור את פאתו ושמלתו של הגבר שעקץ אותו, מגלח את גופו למשעי ויוצא העירה בעצמו לשדוד כורי זהב אחרים.

מתקן הגיטרות חיפש ומצא שהשיר נקרא "הגילוח המושלם". בלדה אירית במקור, מאמצע המאה ה-19, שהייתה פופולרית גם בניו-זילנד, בתקופת הבהלה לזהב. כל זה הסתדר יפה עם התווית המאוד מרופטת שעל גב הבנג'ו, ובה המילה "סווסי" – יצרנית כלי נגינה ניו-זילנדית, כך התברר, שסגרה את שעריה מזמן. בפגישה הבאה אצל רופאת השיניים, עוד טיפול שורש (נדרשו לו ארבעה), השיב לה חברי את הבנג'ו וביקש שתברר מאיפה בדיוק הגיע. בטיפול השלישי סיפרה לו שהיועץ הזוגי כל כך התפעל מהנחישות שלה בנושא הבנג'ו, שהחליט להעניק לה אותו במתנה. גם ככה אין לו צורך בבנג'ו מנגן. עוד סיפר לה, לשאלתה, שאימץ את הבנג'ו בתקופה שבה חי בגשר הזיו. "אימץ?", שאל מתקן הגיטרות. "את יודעת איך זה", ציטטה לו רופאת השיניים מה שאמר לה היועץ, "קיבוץ. קניתי אותו ממישהו אבל היה אסור לשנינו להודות שזה היה בכלל שלו בהתחלה. אז גם שלי זה לא היה אף פעם. אמרו שזה היה שייך לאיזה חייל ניו-זילנדי. הם השתתפו פה במלחמת העולם הראשונה, את יודעת. המסכן הזה נפל פה באיזה קרב והשאיר את הבנג'ו למזכרת". הם המשיכו בפגישת הייעוץ אבל רופאת השיניים חשבה רק על הניו-זילנדי ההוא, שבטח היה בן פחות מ-20, ושהבנג'ו שלו שייך לה עכשיו. כשפגשה שוב את חברי מתקן הגיטרות, בחדר הטיפולים, הציעה לו לנסוע יחד לבית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע. הם הסתובבו בין 206 המצבות של הנופלים מחטיבת אנז"ק, הכוח האוסטרלי ניו-זילנדי, אבל לא הצליחו לגלות מי מהם החזיק בין ידיו אי-אז את הבנג'ו שלהם. כשהורידה אותו ברחוב שלו הצטער שכל טיפולי השורש מאחוריו. בכל מאודו עבר בין השיניים, אולי בכל זאת יש שם עוד אחת כואבת, ובסוף מצא.

"זה ג'ון", אמר לי חברי והפך את הגיטרה על גבה. "ג'ון?", שאלתי. "ג'ון", הוא אמר והחווה בראשו, "מאחוריך, הבן שלי". ילד כבן חמש שנכנס אל הסטודיו בלי שהבחנתי בו, התעסק עתה באיזה יוקללה שנחה על השולחן. "שם יפה", אמרתי. "הכרת פעם ילד שקוראים לו ג'ון?", שאל החבר. "יכול להיות", אמרתי, "אני לא כל כך טוב בלזכור שמות". "ג'ון, תגיד שלום!", הוא פנה אל הילד מעבר לכתפי. "שלום", אמר ג'ון. "אתה יודע למה קראנו לו ג'ון?", הוא שאל ולא המתין לתשובה, "בבית קברות ההוא שם, חזרנו אליו עוד כמה פעמים, יש מצבה אחת שכתוב עליה ג'ון סטנלי פְרֵנְד. מת בן 21. פְרֵנְד זה שם יפה, וגם ג'ון. חשבנו שאולי הבנג'ו היה שלו. אז קראנו לו ג'ון. ניחוש כזה. הגיטרה שלך מוכנה". לקחתי אותה ופרטתי כמה צלילים. "רוצה לנגן קצת עם ג'ון?", שאל חברי. ג'ון כבר אחז בבנג'ו העתיק, שצץ כמו מן האוויר. הוא ישב על שרפרף, הניח רגל על רגל, ואצבעותיו הזעירות ניתזו בין המיתרים. חברי מתקן הגיטרות קרץ אליי. "מנגן יפה ג'ון", אמרתי. לקחתי לי כיסא והתיישבתי לצדו. גם חברי מתקן הגיטרות הצטרף. פִּרְטֵי תיק הנישום שעליו עבדתי התפזרו כמו כוסמת ברוח, לא זכרתי גם ספרה אחת מתוכו, כלום לא נשאר.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend