מארס מצרי

מלכת החן ואלוף שש בש יוצאים להפיל את נשיא מצרים. אבל הצנזורה פסלה הכול

כפועל יוצא של ניסיון לשמור על מראית עין של בן אדם התגלגלתי לבריתה, או אולי שבעה, ישבתי על כל פנים בבית זר של משפחה שלא הכרתי, ושכל חובי אליה היה כשל בעל חוב ישן, חוב בלירות, שהושב מזמן. כיוון שמנעתי מעצמי מתוך נימוס פתיחה של אפליקציות ואיש גם לא ציפה ממני לומר משהו או להקשיב – ספק אם הבחינו בי בכלל בתוך ההמולה – חיפשתי על המדפים משהו לעלעל בו. עמדו לפניי, להערכתי, כארבעים דקות. בין שני ספרים של יובל נח הררי קרץ לי מבויש ספר דק בגוון דובדבן שלא ראיתי לפני כן בשום מקום אחר, גם לא זכור היה לי שהוזכר במדורי ה"יצאו לאור" שאותם אני קורא באדיקות, יותר אולי מכל מדור אחר למעט מדורי הנדל"ן. "החיים זה לא רק חן – סיפור חייה של אביבה לוי", מאת אביבה לוי. שלפתי אותו ותפסתי לי כסא בפאתי הסלון. תמיד אהבתי אוטוביוגרפיות.

עיון בטקסט הארוך שעל גב הספר העלה שאביבה לוי הייתה נערת החן של ישראל לשנת 1963. כלומר, סגניתה השנייה של מלכת היופי. האישה השלישית ביופייה במדינת ישראל בשנת 1963, לא פחות, כך הודגש שם פעמיים. לאחר שזכתה בתואר המכובד שירתה בחיל הים, למדה פסיכולוגיה ועבדה במשך שנים כאחראית כוח אדם בתשלובת טקסטיל בתחום ההלבשה המחויטת. הספר יצא לאור ביוזמת נכדיה, כך צוין, ונכתב בסיוע סופר צללים, שיצא מן הצללים בעמוד השני של הספר בדמות לוגו של עט נוצה המרחף בין כוכבי השמיים, ותחתיו, על אדמת כדור הארץ, חמש דמויות מחזיקות ידיים. משפחה כמדומני. לא ציפיתי ליותר מדי, ותוכן העניינים, שהופיע שני עמודים אחר-כך, הבטיח לחסל כל שמץ סקרנות שנותרה אולי אצל קורא כמוני, שאיננו צאצא ישיר של נושא הספר: הפרק הראשון נקרא "התחלה", השני – "נעורים", השלישי – "מלכת החן", הרביעי – "חיל הים", החמישי – "שחרור מחיל הים", והשישי – "לימודים". שקלתי כבר להשיב את הספר למקומו, אלא שאז ירדו עיניי שורה נוספת במורד התוכן, ונתקלו בשמו של הפרק השביעי:  "הרפתקה במונטה קרלו".

איור: עפרה אייל

איור: עפרה אייל

קמתי, לקחתי לי פרוסה של פשטידת בצל, הנהנתי לעברו של איש מזוקן שהזכיר לי במשהו את אברהם לינקולן, ושבתי לכיסא. להפתעתי, נפתח הפרק בתיאור מעמיק של המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון של שנת 1966. תשע או עשר פסקאות הוקדשו לכך מטעמה של המחברת, בתמיכתו הנסתרת של סופר הצללים. דפדפתי מעט אחורה, אל הפרק "מלכת החן", ואחריו גם אל הפרקים "חיל הים" ו-"שחרור מחיל הים", לבדוק אם אין זה סגנונו של הספר כולו. לא. שאר הפרקים היו וידויים בשפה פשוטה, שהובאו, כביכול, ישירות מפיה של אביבה, ותיארו פכים מן היומיום, אירועים קטנים וגדולים. רק בפרק השביעי נדרשו משום מה המחברים להקדמה היסטורית, רחבת יריעה. קראתי את מה שנכתב שם על ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול, על הפיכת הניאו-בעת' בסוריה ולבסוף גם על מצרים בתקופת הרפובליקה הערבית המאוחדת.

ניסיתי לנחש לאן כל זה מוביל, ונכשלתי. כי מיד לאחר הפתיחה שב הפרק במפתיע אל שכונה בתל אביב, שכונת נווה שאנן, לא השכונה החיפאית שבה גדלה אביבה, והחל לספר את סיפורו של אליהו הרוש דווקא, בן שמיני למשפחה מרובת ילדים, ילד פלא, גאון מתמטי, אוטודידקט, שלא זכה לחינוך ראוי מן הממסד והתגלגל אל מאורות ההימורים של תל אביב, שם הפך בהדרגה לשחקן שש בש בלתי מנוצח, שבשל נטייתו לחבוש כובע ולגעת בו לפני הטלות קובייה משמעותיות, דבק בו הכינוי "כובע". אביבה עצמה צצה בפרק רק בשלב זה. בשנות השישים, היא מספרת, נהג המוסד לצרף לשורותיו את היפות והחכמות, לדבריה, מבין מלכות היופי וסגניותיהן, כדי שישרתו בתפקידי תמיכה שונים במבצעיו של גוף המודיעין. כך גויסה אביבה, ובאביב 1966 נשלחה, בזהות בדויה ועם דרכון מזויף, לשמש כחברתו לחיים כביכול של "כובע" – חייל מוסד גם הוא כפי שהתברר! – במשימה סודית ביותר במונטה קרלו, משימה שנועדה להפיל בפח את נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, חסיד מושבע של משחק מזרח תיכוני מסוים.

כאן כבר הייתי מוכן לכל דבר, ועדיין הצליחה המציאות, כפי שתוארה בספר, לעלות על כל דמיון. אל פתחה של מדינת ישראל, המשיכה וסיפרה אביבה, התגלגל מידע מסווג, לפיו התברר כי כאשר נתקל נאצר באיזה תסריט שסיכויים להתממש, בעיניו לפחות, הם קלושים, הוא נוהג לתאר את מידת הפקפוק שלו באמצעות הביטוי "זה יקרה כשחצי האי סיני ייפול בידי היהודים", שנאמר כמובן באותה ערבית אלכסנדרינית חד פעמית שלו; ביטוי שהוא מעין אח חורג ל-"כשחזירים יעופו בשמיים" אצל הכופרים. כיוון שמילותיו של נאצר, המנהיג החשוב ביותר בעולם הערבי, היו כסלע יצוק, החלה להירקם, בחדריו האפלים ביותר של המוסד, תכנית: לגרום לנאצר לפלוט את הביטוי החביב עליו מול קהל גדול, ואז לדרוש ממנו בו במקום להתחייב שאם אמנם יתממש אותו תסריט שהוא סבור שסיכוייו להתממשות דלים, ידאג הוא עצמו, כנשיא מצרים, לכך שחצי האי סיני יופל בהוראתו לידי היהודים. במלים אחרות: להביא את נאצר לידי התערבות ששכר המנצח בה הוא חצי האי, ושבה יפסיד הנשיא המצרי הודות לעורמת המוסד הישראלי. קמתי לקחת לי שתיה, וכשהתיישבתי כבר הייתה השעה במונטה קרלו תשע בערב, ואביבה ו"כובע" המתינו בלובי של מלון הרמיטאז' לפמלייתו של האיש.

גמאל עבד אל נאצר הגיע למונטה קרלו, בירת ההימורים האירופית, לביקור ביניים סודי בדרכו אל ידידו פרנקו, הרודן הספרדי. היה זה ביקור שלא דווח עליו כלל בעיתונות המצרית, ורק מתי מעט ידעו עליו, ביניהם גם אשכול והכפופים אליו. השליט המצרי אהב להסתובב בין בתי הקזינו בעיר, כפי שעשה כמה פעמים בעבר, ולצוד יריבים למשחקי קובייה. דו"חות המודיעין סיפרו כי בכל ערב, לאחר שאכל ארוחה שכללה תמיד פירה ונח מעט, הוא משחק שש בש עם אורחים מזדמנים. בשעת השי"ן אמורים היו אביבה "וכובע" לגשת אל השולחן בלובי שאליו יתיישב נאצר, להביט בו מן הצד, כפי שעשו גם אחרים, ולהעיר איזו הערה לועגת על משחקו של המנהיג המצרי. נאצר, לפי כל ההערכות, יאבד את שלוותו. "כובע" יעליב אותו עוד: יאמר לו שהוא מוכן לשחק נגדו בכל רגע, אפילו עכשיו. קריאת תיגר. אבל בזה לא היה די. נאצר ייענה מן הסתם להזמנה, אבל קריאת תיגר כשלעצמה לא מובטח שתחלץ מנאצר את מילות הפיתיון שבו הוא עצמו עתיד להילכד, במיוחד כשמדובר ביריב לא מוכר – איש עסקים מרוקני, בעל אזרחות צרפתית. נאצר מהיר חימה אמנם אך לא בלתי שקול.

מה שכן יחלץ ממנו את הביטוי, בזה היו משוכנעים כל בכירי מערכת הביטחון, היא הזמנה לקרב שש בש מסוג אחר: כזה שבו עיניו של איש העסקים המרוקני קשורות. החברה שלו – זו היפהפייה שלצדו – תטיל עבור איש העסקים את הקוביות, תניע את חייליו, ותדווח לו להיכן הניע נאצר את חייליו הוא. "כובע" רק ייתן הוראות. שש בש עיוור, כמו שקוראים לזה המקצוענים. נאצר יהיה היחיד מבין שניהם שיראה את הלוח, ובכל זאת יפסיד, כך יטיח בפניו המרוקני. עד כדי כך הוא גרוע. הזמנה חצופה מאין כמותה, עלבון גמור, שבוודאי יגרום לנאצר לשלוף את ביטוי יום הדין: "בעיניים קשורות תנצח אותי? כשחצי האי סיני ייפול בידי היהודים!" ואז, באופן מידי – ליפוף וכבילת נאצר בלשונו שלו: "יהודים על שפתיך? קדימה, בוא נתערב! אם תפסיד, הו גמאל עבד אל נאצר הגדול, תעניק את סיני ליהודים, כי כך בדיוק יהיה!". "מה אכפת לך כל כך מהיהודים?", ילגלג נאצר, "אתה יהודי?". "אני יהודי כמו שאתה יהודי", ישיב לו "כובע" בערבית מרוקנית, צחה ומצוחצחת, "בוא נגלגל כבר את הקובייה, יא אבא של שליטים, רק תן לי את הבטחתך, מול העדים הנכבדים". האיש המורם מעם יבטיח, בטוח בניצחונו. והקרב יתחיל.

למרות הזוהר והילת הסודיות, כך אומרת אביבה בפרק שהופך ונהיה אישי מעמוד לעמוד, למרות דגדוג ההנאה, לא הבינה מה בעצם היא עושה שם. מדוע חשוב כל כך למוסד לגייס אותה לתפקיד הזה. מה ביופי שלה מסייע למישהו במשהו. היא חשדה שעבור מפקדיה היא לא יותר מהסחת דעת עבור עניין אחר, מבצע חשוב בהרבה, שאין לה שמץ של מושג מהו. אולי גם "כובע" לא יודע עליו כלום. מזימה שקמה לחיים בסוויטות מפוארות, גבוה מעליהם, עם משתיקי קול וכמוסות רעל. המשימה הקטנה שלה ושל "כובע" היא קרקס, לא היה לה כמעט ספק. האמת הפשוטה היא, מהרהרת אביבה ממרחק השנים, שאותה היו צריכים רק בשביל לטפטף על "כובע" עוד כמה טיפות של אמינות נשית. פעם לא הייתה אומרת "השתמשו בי", אבל היום אולי כן. אולי. היא החברה הצרפתייה שלו. זה התפקיד. ערבית לא הבינה, אבל צרפתית ידעה היטב, מלימודיה באליאנס. ובכך זה הסתכם. פרצוף יפה, גוף של מלכת יופי. או סגנית שניה שלה. כל סרט הוליוודי סוג ב' נראה לה אמין יותר ממה שהתחולל שם מסביב.

אבל מטבעה הייתה אדם חרוץ ורציני, כך חונכה. אדם נאמן, לבית ולאומה. היא לא יכלה להביא את הפקפוק הזה שבעבע אצלה בפנים, אל קדמת מוחה. לכן התאמצה למלא את התפקיד הדל שלה בתוכן. "כובע" היה שחקן שש בש כל כך חזק, עד שיכול היה לנצח את נאצר גם בעיניים עצומות. חודשים שלמים התאמן על משחקי שש בש עיוורים במתקני המוסד, במועדונים מצחינים ואפילו במסע אחד בלתי רשמי לתורכיה, שם רמס, בעיניים קשורות בצעיף אדום, את טובי שחקני השש בש של איזמיר ואיסטנבול. אבל במה היא טובה? ללחוש ל"כובע" בצרפתית "חמש-שתיים"? לסדר לו את הכובע על הראש? על דעת עצמה החליטה להשתפר ככל יכולתה בתחום המבצע היחידי שהייתה לה בו שליטה: הטלת הקובייה. בחודשים שקדמו למשימה התאמנה, אם כן, גם היא. היה לה כשרון כלשהו, כך גילתה. הקוביות נענו לה. שקשוק קטן לכאן או לכאן, הזווית בה התגלגלו החוצה מכוס העור, כל דבר השפיע. אם יהיה בכך צורך, תראה להם מה היא יודעת לעשות.

רגע האמת הגיע מוקדם מכפי שתכננה, אבל אביבה ומי שסייע בידה לא נכנסים לפרטי הפרטים של קרב השש בש בין נאצר לבין "כובע", קרב בן שלושה משחקים. כוחו של סופר הצללים אינו בכתיבה של פרוזת מותחנים אלא בהכברה של שמות תואר, ועבור אביבה ניכר כי מה שחשוב הם הלכי הנפש והמחשבה. "כובע", בכל מקרה, ישב בעיניים קשורות לשולחנו של גמאל עבד אל נאצר. הוא שיחק טוב, טוב מאוד אפילו, אבל טוב מאוד זה לא מספיק מול מנהיג ערבי בקנה מידה כזה. משהו בכריזמה הנאצריסטית שיתק מעט את "כובע", מנע ממנו לבצע מהלכים נועזים, כאלה שהיה עושה חמש פעמים במשחק אחר בלי להסס בכלל. נאצר, שהיה בסופו של דבר שחקן לא רע, ניצח במשחק הראשון. "כובע" בשני, ניצחון דחוק. במשחק השלישי תפס נאצר את ההובלה, ושוב עמד כובע בגבו לקיר. כוחותיו אזלו. החיילים הלכו והצטברו בצד זה של הלוח, במקום בצד האחר. רק מזל, ומנה גדושה שלו, יכול היה להציל את השחקן המבריק, שגדל במועדוניה של תל אביב. אביבה גייסה את כל מה שידעה, את כל מה שלמדו אצבעותיה, והחלה לגלגל גלגולים מופלאים. צמד שישיות, צמד חמישיות, שוב צמד שישיות. פניו של נאצר התכרכמו והוא קילל מתחת לשפמו. ארבע-ארבע. הוא הפסיד.

קצת יותר משנה אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים, אחרי שהמצרים ובני בריתם חיממו את הגבולות זמן רב; בחמישה ביוני 1967 פתחו הכוחות היבשתיים של צה"ל במתקפה על סיני ותוך ימים ספורים נכבש חצי האי כולו. נאצר עמד במילתו. עשור וקצת לאחר מכן תשוב סיני לידיים מצריות, תמורת הסכם שלום שייחתם עם יורשו של נאצר, אנואר סאדאת; לעולם לא נדע אם שמע על משחק השש בש המכריע, שהתרחש כאשר היה יו"ר האסיפה הלאומית. הפרק השביעי, "הרפתקה במונטה קרלו", מסתיים בסיכום קצר של יחסי ישראל-מצרים מאז רצח סאדאת ועד היום. נימת דבריה של אביבה לוי הולכת ומתקררת. מן הלהט של ההכנות לקראת המבצע לא נשאר כמעט כלום. מה אירע ל"כובע"? כיצד תמו ימיה במוסד? היא שותקת על אודות כל זה, וסופר הצללים שלה לא דוחק בה. אחר כך מגיעים כמה פרקים נוספים ששמותיהם הם, על פי הסדר, "הקמת המשפחה", "עבודה", "התקדמות בעבודה", "חו"ל", "ילדים ונכדים" וגם "פרישה לגמלאות" ועוד פרק, מעין נספח למעשה, שנקרא "חתולים" ובו כרונולוגיה של חתולים שגידלה. שם מסתיים הספר. תחבתי אותו לתוך מכנסיי, הוא היה דק דיו, ועזבתי את המקום בלי לומר שלום. אל אביבה הגעתי דרך סופר הצללים, שמספר הטלפון שלו הודפס בפינתו השמאלית התחתונה של כל עמוד אי-זוגי בספר.

היא גרה לבדה, בדירה מרווחת עם נוף אל מפרץ חיפה. בעלה מת כמה שנים קודם. שיקרתי לה שמצאתי את האוטוביוגרפיה שלה באיזה רחוב בתל-אביב, אמרתי לה שקראתי אותה בעניין רב, ויש לי אליה כמה שאלות בנוגע לפרק השביעי. לא יכולתי להניח לזה. אני עובד בטלוויזיה, סיפרתי, מה שהיה פחות או יותר נכון, ואם מה שכתוב בפרק ההוא אמיתי, ואת מוכנה להעיד על זה, אני רוצה לעשות עליך סרט. סדרה אפילו. זה סיפור גדול. אפשר גם להרוויח ממנו קצת בשביל הנכדים, שלא יחסר, הוספתי. היה לי רעיון למי למכור את זה, ונותרו לי עוד כמה קשרים מרופטים. "אל תעשה עליי כלום", היא אמרה. שתינו תה מול הים. "כבר כתב את הסיפור הזה צבי לידסקי", המשיכה, "אתה יודע מי זה?"

לידסקי, עו"ד פלילי שגם הוא כבר הלך לעולמו, החזיק עד שנות התשעים המאוחרות טור קבוע ב"לאישה". טלנובלות קצרצרות, סמי-פורנוגרפיות, מלוות באיורי זימה של המאייר ג'קסי. הן נכתבו, ככל הנראה, בהשראת תיקים שטיפל בהם, או אולי שמע והכיר. ודאי שידעתי מי זה. "הוא כתב עליי כבר את כל הסיפור", היא אמרה, "זה יצא בספר אחד שלו, 'הקזינו של החיים'. היו לו אולי חמישים ספרים כאלה. כולם עם סיפורים פיקנטיים. עם כל מיני שמות: 'נשים נשים', 'סקס שקרים וממון', 'עיר החטאים'. הרבה נשים. וזונות. זונות וסרסורים, הוא מאוד אהב את הנושא הזה". "אני רוצה להבין", אמרתי, "זה סיפור אמיתי מה שכתבת את בספר שלך? לידסקי לא מעניין אותי". "אמיתי לגמרי", היא אמרה, "הכול נכון. אבל הצנזורה לא נתנה לו לכתוב את הדברים החשובים. מחקו לו הכול שם. אז לא נשאר מזה כלום. והוא גם המציא הרבה, כי ככה הוא היה. אז הוא המציא שהייתי נערת פיתוי של המוסד. הוא לא כתב את השם שלי אז לא היה אכפת לי, אבל זה מה שהוא כתב. ומנאצר ומכל הסיפור לא נשאר כלום. רק ששיחקנו נגד ערבי אחד שש בש וניצחנו אותו. ואז הלכתי איתו לחדר כדי לגנוב לו איזה מיקרופילם וכמובן נכנסנו למיטה. אבל זה לא היה נכון. לא הלכתי לשום מקום. הלכתי לישון ואחר כך טסנו עם אל על הביתה".

השמש איחרה לרדת ואור ורוד מילא את המטבח. "טוב", אמרתי, "לא בטוח שהבנתי מה לידסקי קשור, אבל אם לא אז לא". "אין פה שום סיפור", היא אמרה. "ניצחנו את נאצר והוא נתן לנו את סיני. אחר כך בא שלום. הכול בגלל הקוביות. כתבתי את זה. אבל אני מאוד מצטערת על מה שהיה". היא השתתקה. רציתי לומר משהו אבל היא חזרה לדבר. "היינו צריכים להפסיד אבל רימינו. לקחתי על זה אחריות. כתבתי את הספר, את כל הפרק על זה. וזה אחרי שהצנזורה פסלה אצל לידסקי. זה אומר לך שזה נכון. אני התעקשתי. הוצאתי בעצמי עם הנכדים. אתה קראת. אם מישהו ישאל – הכול כתוב. אני שיחקתי עם הקוביות. אבל אף אחד לא אמר לי. אף אחד לא פקד עליי. אין אשמים לזה, אין מה לפתוח ועדות ואין מה לעשות סרט. בגלל הקוביות באה המלחמה, וסיני, והשטחים. הכול מזה. זה לא היה קורה בלי הארבע-ארבע בסוף. הפלסטינים, ואש"ף, וגוש אמונים והחמאס והבעיות. בגללי". "אל תגזימי", אמרתי לה, "פלסטינים יש כבר מ-48'". "אני לא מדברת עכשיו על זה", היא אמרה, "שמעתי מה שהם אומרים על הנכבה ואני לא מקבלת את זה". "אז רק על 67'?", שאלתי. "כן", היא אמרה. שתקנו. ציפיתי שתוסיף עוד משהו אבל כיוון שלא אמרה דבר פתחתי בתנועת גרירה קלה של הכסא, כדי לקום ממנו. "יש לי את הכובע של הרוש אם אתה רוצה", היא אמרה, "ממילא כבר אין לי מה לעשות אתו. וגם לו אין". "כובע המזל?", שאלתי. "כן", אמרה אביבה, "כובע המזל".

תגובות

|
X

Send this to a friend